נמל יפו, בניין 2, 17 יולי 2014

ביום זה, 17.7.14, עמדה להסתיים תערוכה בשם TRAFFIC. תערוכה של בלוג "חשיפה", של עיתון הארץ. תערוכת צילומים. הבטיחו לנו 100 תמונות. בנמל יפו. בבניין 2 או ביתן 2 או האנגר 2 או מבנה 2 או מחסן 2. העיקר 2. לעיתון אף צורף קטלוג ובו לכל משתתף תמונה מייצגת (?) וספר מלים/משפטים אודות הצלם/מת. 25 במניין. לא משהו שישרוד את הזמן. דפי העיתון במהרה יצהיבו ויתפוררו. הפרודות ייפרדו וילכו, מטבע הדברים, כל אחת לדרכה, אל מקומות אחרים. ואם תאפסנו את הקטלוג במחשכים – יישמר יותר טוב. רק שלא תשכחו לעלעל בו מדי פעם בהיתקלכם במשהו מוכר או בשם האמן/נית ותרצו לרענן את זיכרונכם.

טרפיק1_resize

טרפיק2_resize

קבעתי עם צ' מפגש בבית הקפה של יניב. אני נסעתי לשם על טייס אוטומטי. מכיר את הדרך בעיניים עצומות. צ' התמודד עם התוכנה. Waze. כנראה שהצליח. הגיע באיחור של דקה. אבל מי שמצא עבורו מקום חנייה בסמיכות מרבית לשולחן היה זה אני… לא התוכנה.

ולאחר קפה ומאפה יצאנו אל הנמל. איתרע המקרה ונכנסנו/באנו אל שטח הנמל בצד/קצה צפוני. וחיפשנו את מבנה/בניין/האנגר/ביתן מס' 2. וכך יצא שעברנו את כל המספרים האחרים ורק האחרון שבשורה, הדרומי ביותר, היה מס' 2. וכמובן שהכניסה לחלל התערוכה הייתה מדרום… ותשאלו: היכן מס' 1? נו-טוב, הוא מדרום. רק שלד נותר. השלד איכשהו עומד על תילו. אולי בעתיד ייעטף במעטפת חדשה. מה יהיה תוכנו? אין לנו שמץ של מושג.

סבנו בתערוכה. כל סובייקט התבונן בנפרד באובייקט. לא ספרתי ולא בדקתי באם אכן תלויים על קירות החלל 100 צילומים. אבל בהחלט התרשמנו. כל אחד – ממשהו אחר. וכבר כתב מי שכתב: "הקריאה בתצלומים פומביים היא תמיד, ביסודו של דבר, קריאה פרטית." [1]

אישית – איני אוהב עבודות והעמדות מבוימות. לדידי עדיפה לחיצה על ההדק. ישירה. בלי שהות. אלכס ליבק כמשל. אפעס נראה שאינו מחמיץ שום אפיזודה כזאת או אחרת. צילומו, לפרקים, נראה מבוים. גובל בסוריאליזם. אך זאת המציאות. הנצחת רגע שלא ישוב. ולא יד אדם עיצבה אותו, את הרגע שנקלט.

"וזה הדבר הראשון שמצאתי: מה שהצילום מעתיק לעדי עד אירע רק פעם אחת; הוא חוזר בדרך מכאנית על מה שלעולם לא יכול לחזור שנית בממשות. בתצלום לעולם אין האירוע נחרג והופך למשהו אחר; תמיד יוביל התצלום את העדות הדרושה לי אל הגוף שרואות עיני; הרי זה הפרט המוחלט, האקראי הריבון, עמום וסכל כלשה, ה"זה" (תצלום זה ולא התצלום בה"א הידיעה), בקיצור, מה שלאקאן מכנה Tuche', הזימון, המפגש, הממשי, בגילויו שאינו יודע לאות." [2]

לאטנו שבנו, ידידי צ' וכותב שורות אלה, אל מקום המפגש. אל החניה. והפעם במסלול אחר. מקביל לראשון אך מעט דרומי. בין לבין צילמתי. משלד של מחסן ועד שלד של בית מגורים נטוש ברחוב יפת. ראו התוצאות:

20140715_181316

20140715_181324

20140715_181445

20140715_181510

20140715_181713

20140715_181825

20140715_181834

20140715_181910

20140715_182008

20140715_182524

20140715_182811

בדקה ה-90 תפסה אותנו האזעקה. לצערנו הפכה תרגולת חיפוש מחסה למעשה שגרתי. יום-יומי. אחרי הרעם בא הברק. ואחרי הדי הפיצוץ נותרים שבילים לבנים ברקיע. וכתם לבן, שאינו ענן, עדיין זוכר את ההתנגשות בין הטוב והרע. בין שלנו לבין שלהם. וכמה פירורים נופלים ארצה. שרידי היירוט. והכול מתפוגג…

מקורות המידע:

[1] רולאן בארת (1988), מחשבות על צילום, מצרפתית: דוד ניב, הוצאת כתר. ירושלים. עמ' 100.

[2] שם, עמ' 10.

צילומים: משה הרפז (יפו, 17.7.2014). כל הזכויות שמורות.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  On 11 באוגוסט 2014 at 12:27 AM

    הלכנו אצל התערוכה ובמו עיננו ראינו שגם כאשר התותחים יורים המוזות מציגות.
    האמת היא שלא הבנתי בדיוק את האמנות שבצילומים כמו שלא הבנתי את הסיבות לפופים שהרגיזו את דעתנו עת ניסינו להסביר אחד לשני את שלא הבנו.
    המפגש עם יניב היה חוויה. אותה גם הבנתי וגם אהבתי

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: