2 + 5 = 14

מדי פעם, אחת לתקופה שאורכה משתנה מאדם לאדם, מאחד/ת למשנהו/תה, ואף זאת אינה קבועה, יוצא בן-האנוש, ז"א האדם, ללקט מידע חדש, חווייתי, ראשוני. כזה שאינו נחשף לכמותו בשגרת יומו, במציאות היום-יומית, הנושכת, הנושבת, בחיים גרידא, ברגיל. אי-לכך, כיביתי את המחשב בצהרי יום חמישי (3.7), ויצאתי אל הדרך. על הפרק: סבב גלריות.

"רק רגע," יאמרו שני תריסרי הקוראים הנאמנים: "הבנו את הצימאון שלך. אין זה בטוח שהוא גם שלנו. אך מה פשר המשוואה שבכותרת הרשימה?" והתשובה פשוטה לגמרי: 2 ימי סבב גלריות (חמישי ושישי), סה"כ הוקדשו 5 שעות (נטו) לתוכנן של הגלריות. בפרק זמן זה ביקרתי ב-14 גלריות שרגלי הובילו אליהן, מי יותר ומי פחות (כ-20 דקות לגלריה כולל זמן הליכה). אלה המספרים. זאת התוצאה. היא לא הייתה מתוכננת או מכוונת עד לפרט האחרון שכן כל תכנית היא מקור לשינויים. היה רעיון בסיסי ואתו זרמתי.

כאמור – התחלתי ביום חמישי. בדיעבד הסתבר שהיה זה היום הראשון מבין השניים. יום שישי הצטרף מאוחר יותר. אבל בירכתי על המוגמר. הרשימה של סבב הגלריות של יום ה' הוכנה מראש. מודה ומתוודה שלא את כולן הצלחתי לסקור/לסרוק. כאמור, יצאתי מן המשרד אחר-הצהרים המוקדמים. לאזור דרום ת"א, בואכה יפו. בשדרות רוקח, בפניה לנתיבי אילון, ממש מתחת לנתיבים, החליט נהג של מכונית א' לעצור. נהג ב' ניסה להתחמק ולעקוף משמאל. לא הצליח. אני שבתי ממערב אנגליה ולפיכך הייתי רגוע בהחלט. התעלמתי מכל ההמולה, הרעש, הצפצופים ויציאת הנהגים אלי קרב מילולי צפוי, נקווה שלא התפתח למשהו יותר אלים, עקפתי את המתווכחים משמאל וירדתי אל אוטוסטרדת אילון. לדידי מי שפוגע ברכב שלפניו הוא החשוד המיידי. לא שמר מרחק…

את המכונית הנחתי, כרגיל במסע בדרום תל-אביב, בלב שכונת שפירא. הזדמנות מכוונת להעיף מבט בשכונה שהייתה נשוא עבודת הדוקטורט שלי. מקום טוב באמצע. דווקא הגלריה הרחוקה ביותר לכיוון מערב היא זאת הנסגרת מוקדם מכולן (17:00) ולפיכך היא הכתיבה את המסלול ואת הלו"ז המשוערים. הקרובה ביותר לחניה היא הנסגרת האחרונה (19:00) ולכן, מטבע הדברים, בה אבקר בסוף המסע. אין צורך ב-Waze ו/או ב-GPS. אפילו מפה של ממש אינה נדרשת… די שהמפה הקוגניטיבית מצויה בראשך. הכיוון – מערב.

תחנה ראשונה – גלריית דביר (ראשית חכמה 16). ממוקמת במבנה תעשייתי. בכניסה אמר לי דביר: "שתי קומות למטה וקומה אחת מעל." "יש סדר?" שאלתי. "לא." השיב. לאמיתו של דבר ישנן בבניין 5 קומות – אך מי סופר… חללים גדולים. מוארים. מרווחים. גבוהים. קירות לבנים. תהיתי איזה מפעל היה כאן בעבר. מי היו העובדים? היכן התגוררו? האם בשכונות שסבו את "רצועת החלודה" וכיום נמחקו מהזיכרון (שכונת מכבי כדוגמה)? מה יצרו כאן? לאן פנו העובדים כאשר המוצרים לא ספקו את הסחורה? שאלות. אין תשובות עדיין. אולי צריך היה לשאול את דביר…

נליאגסי2

התערוכה המרכזית היא של נלי אגסי. "Down where the title fishes grow". רישומים בשחור/לבן. פורמט אחיד. תוצרת הארץ החיה ויוצרת בניכר. כבר התמרמרתי מעל דפים אלו, לא פעם אחת, על מתן כותרת לתערוכה בשפת לע"ז. האם מישהו מתנשא מעל הילידים? ממבט ראשון – לתערוכה נופך אדריכלי. במבט שני נוכחתי שהתרשמותי הייתה במקום. המאמר הנלווה, שכתב פלוני בשם Nicholas Frank, מבקר אמנות אמריקני, תורם. הדגש במאמר – מה קורה לאמן כאשר הוא מחליף את מקום הסטודיו? שהרי ברור שיחול שינוי ומן הראוי לעמוד על מרכיביו. האם סגנונו ותוכן עבודותיו משתנים אף הם? והתשובה, אליבא ניקולס פרנק, היא כן. הם משתנים. לטענתו, תערוכתה של אגסי מדגימה זאת. בזמנו, כתב וינסטון צ'רצ'יל, כי אנו מעצבים את בתינו. והם, הבתים, בתורם, מעצבים אותנו. יצאתי אל החום והלחות התל-אביביים. אל "אי-החום". ממשיכים מערבה.

דביר-נליאגסי1

תחנה 2 – גלריית עינגע (בר יוחאי 7).  שי זילברמן מציג "שנת צהרים נצחית". קולאז'ים. שחור/לבן. צנועי ממד. צילומים שנחתכו ואוחדו מחדש, ללא סימני זהות החיתוך, ובכך בראו עולמות חדשים. נופים מדומיינים. כמעט ואמרתי: הוציאו דברים מהקשרם… ודווקא בכך טמון הייחוד. פה ושם הנך מזהה מקור כלשהו בתוך הפאזל/התצריף/הקולאז' המלאכותי. שכן ראית אותו, את האובייקט המסוים, אי-שם בעברך והעובדה שהאובייקט הנ"ל "שתול" בסביבה אחרת אינה אמורה להקשות על הצופה את מלאכת הזיהוי. עם זאת – אין הפרט העיקר אלא המכלול. העבודה השלמה. התוצאה. קלאסיקה. תערוכה לטעמי/כלבבי. גם חלל זה היה בעבר כנראה חנות או בית-מלאכה זעיר. ממשיכים מערבה. צריך להגיע ליפו לפחות מספר דקות לפני 17:00.

עינגע1

עינגע2

תחנה 3- Contemporary by Golconda (הרצל 117). שתי תערוכות במכה אחת. בקומה העליונה מציג דניאל צאל – "דריום" (צילומים מבוימים).  בקומת הקרקע, ז"א באולם הכניסה, תערוכה קבוצתית שאצרה שרית שפירא. הנושא – הצבע האדום. "שני וארגמן". מרתיחה העובדה שבשדרות, כאילו בעולם אחר, בשעה הזאת, נשמעת אזעקת "צבע אדום". ומכיוון שהתערוכה קבוצתית תמצאו בה עבודות שונות בטכניקות שונות. העיקר שהאדום ניגר מתוכן. התצוגה בקומה העליונה – לא לעניין. כלומר אני לא מצאתי בה עניין. לא בערווה החשופה של האישה ולא בתנוחת שני הגברים. הקבוצתית בקומת הכניסה – סבירה אם כי לא כל העבודות שוות ברמתן. גם חלל זה שימש כמפעל. קורת הברזל שהיוותה בסיס העגורן שאיננו עוד עדין מתנוססת.

שניוארגמן

ממשיכים מערבה. רבע שעה של הליכה מדודה, לאורכה של דרך קיבוץ גלויות מביאה אותי אל התחנה ה-4 שבפאתי יפו. גלריה צדיק (שמעון הצדיק 16). מטרים ספורים מלבה הפועם של העיר במגדל השעון שסופחה אל העיר העברית הראשונה. מיכל בן זאב מציגה "חצר אחורית". גילוי נאות – גם אני עוסק בחצר האחורית, ומדי פעם משחרר רשימה בנושא הכוללת מספר צילומים, ואם אפשר יצורף גם שיר, והיה לי עניין מיוחד לראות ולחוות התרשמות אחרת. ולכן הסתקרנתי עד שם. התמונה הראשונה משמאל היא הזוכה. בערב, כשנכנסתי אל המרשתת, נוכחתי כי זאת גם העבודה המוצגת בדף הגלריה. בינגו. ושוב – חלל של בית מלאכה קטן. ממול, לעומת זאת, הפכו בתי-מלאכה זעירה לדירות מגורים. גלגולו של מקום.

שמעוןהצדיק

הזמן ממשיך בשלו. להתקדם. אני בעקבותיו. כעת הפנים מופנים אל המזרח. עלי להגיע אל אזור התעשייה התחום ע"י רחוב שוקן, דרך קיבוץ גלויות ושד' הר-ציון. על "הבית האדום" הממוקמת באזור רחוב שלבים ועל "ארטפורט" הממוקמת בדרך יצחק בן צבי ויתרתי (בלית ברירה…). באזור התעשייה הזעירה הנ"ל ממוקמות 4 גלריות. כל החללים ממוקמים במבנים תעשייתיים. אני מרגיש שיש בידי סיפור אבל איני יודע עדין כיצד לספר אותו. ידעתי שמחליפים ב-Raw Art את התוכן ולכן הצטמצם המבחר ל-3 בלבד. אבל בין לבין הגיעה השעה לכוס קפה ומאפה. נדרשת אתנחתא. ולעיין בניירות שליקטתי עד כה. ולסדר את המחשבות. ולבחון זמנים ומרחקים. ואין מתאים לכך כמו בבית הקפה פ'. בית קפה מקומי. כולם מכירים את כולם. ומי אני? העליתי בחכתי קפה הפוך ועוגת פרג. שילוב מנצח! מול שולחני, הניצב על המדרכה, החליקה על הכביש רוכבת וספה. רגל נתפסה תחת הקטנוע השכוב. הבחורה (והרגל) חולצה בשלום. בנס לא שברה משהו… כוס מים קרים. ניגוב השריטות. הקטנוע הוחנה בצד. את הדרך לחברתה שדרה בסמוך עשתה ברגל, בצליעה קלה. בעל בית הקפה גער בה על שנהגה בקבקבים/כפכפים/סנדלי אצבע…

תחנה 5 – גלריה ZIZ (שביל המרץ 6). תמיר שי מציג מיצב צילומי. "Feel me". התפתחה שיחה. שוחחנו. תמיר ואנכי. על דא ועל הא. בייחוד על הא. לא שאלתי מדוע נבחר שם באנגלית… הסכמנו ששימוש במצלמה, במרחב הציבורי, הוא סוג של איום. ומה מבקשת ג'יין ג'ייקובס? להלך בבטחה ברחובותיה של עיר. מרחב בטוח שאין למשוטט בו פחדים כלשהם. ולא לפחד כלל. לאחר שכמעט חטפתי מכות מקבוצה של סודנים או אתיופים – אני נזהר במעשיי. איכשהו במהלך השיחה, הוציא תמיר קטלוג מאמתחתו. של תערוכה שהתקיימה בתחילת העשור. קטלוג קטן. צנוע. צילומים ש/ל. פתחים של חללי חנייה תת-קרקעיים. סדרה של צילומים שבמרכזם "חור שחור". וואריאציה על נושא. העדפתי את קטלוג העבר על-פני המיצב העכשווי. עוד אחזור לעניין סדרה. נכנס מכר/חבר אל הגלריה. זאת ההזדמנות לחתוך. "שבת שלום". יצאתי החוצה ופני אל התחנה הבאה.

זיז2

תחנה 6 – פינברג פרוג'קטס (שביל המפעל 3). מישל יזירסקי מציג "חלון של חצות". ציורי שמן גדולים (יחסית).

מישליזירסקי1

תחנה 7, והאחרונה שנקבעה למופע זה, היא גלריית רוזנפלד הסמוכה (שביל המפעל 1). הדלת הייתה מוגפת. אמנם אחרי 18:00 אך עדיין לא 19:00. צלצלתי. כיוון שלא נשמע מענה מסוג כלשהו, סבתי על עקבותיי וירדתי במעלה המדרגות היורדות.  אבל אז שמעתי את הדלת נפתחת. וקול חיפש אותי וקרא לי לשוב. והתנצל. התערוכה שלשמה באתי – כבר אינה תלויה. עם זאת התערוכה הבאה, שתפתח למחרת, כבר תלויה. ובשל העמדתה התעכב. וכן, הסולם שבמרכז אינו שייך לתערוכה. וקיבלתי סיפור שבו מככב אוצר אלמוני שהגיע לביתו של אמן פלמוני לברור עבודות וסופו של דבר בחר בסולם… וכך זכיתי לראות תערוכה טרום בכורה. תערוכה קבוצתית. משם כבר נותר לגשר על מטרים בודדים. הנה המכונית. שבתי אל ביתי.

ואז הגיע יום שישי (4.7). עיתון הארץ. מוסף גלריה. רשימת תערוכות. והחלטתי להמשיך במסע. מכין רשימה חדשה. הנה הצטייר לו הפעם מסע אל המרכז הישן של ת"א. ברדיוס של חצי ק"מ מכיכר המושבות. פעם "הצנטרום של הפילה". אל הכיכר מגיעים בתחבורה ציבורית. קו 4/104/204. התחלתי בצד הדרומי. תחנה 1 – גלריית חזי כהן (וולפסון 54). בקומת הקרקע מתקיימת תערוכה זוגית של ברנדן פאולר ומתיו צ'יימברס. בקומה העליונה מציג ניר הראל "משפחה חדשה". אף גלריה זאת שימשה כמפעל כזה או אחר.

חזיכהן3

חזיכהן2

מטרים ספורים משם ממוקמת תחנה 2. גלריה בנימין (צ'לנוב 28). חלל של חנות זעירה אי-שם בעבר. לחוץ בין מכבסה למבואה. תערוכה קבוצתית. "נוף מופרע". מתייחסת להפרעות בנוף. ישנן עבודות טובות אך גם טובות פחות. ושוב מדגיש: לטעמי. ביציאה ביקשתי להפסיק להשקות, דהיינו לחדול את פעילות הממטרה שהוצבה בחלל ותקתקה בקצב בלתי נדלה, בעוברה, הלוך ושוב, מעל פיסת דשא סינטטי, שכן יש שעות שבהן נאסר על השקיה בגין התאיידות נמרצת. סובי, סובי ממטרה. לפזר פניני אורה. שומרת הסף חייכה.

רגליי נשאוני צפונה. בדרך התאמנתי לצלם גרפיטי באמצעות הסמארטפון. התקשיתי להתבונן באובייקט דרך מסך ולא דרך עינית. כוחו של הרגל. אורו של יום התערב והפריע. איכשהו צדתי מספר גרפיטי'ס. התיישבתי ב- LoveEat. לא משהו שיש לדווח אודותיו. לא ראיתי תאונה או משהו בדומה. בית קפה ללא אופי מיוחד אך עדין עדיף על פני ארומה… גלריה 8P היא ה-3 במניין. פעם שכנה ברחוב פוריה 8. היום ביהודה הלוי 79. בחצר. בדירת מגורים לשעבר. מכאן שמה. רות ביגר מציגה "צייד בודד הוא הלב". וכך כותב, יואב שמואלי, האוצר:

"צייד בודד הוא הלב, ובמיוחד לב האמן. אדם יוצר כי יש לו צורך בכך, ועימו באה מידה של חירות, ומידה של אחריות. מידות טובות. ביגר יוצקת למידות הללו תכנים מעוררי מחשבות ורגשות: חירות הבחירה בטעם החיים, על מורכבותם, ואחריות ביחסיה העדינים עם מושאי תצלומיה, וקהלה. ובמגבלות האני."

פי8

תחנה 4 ממוקמת בגדה שממול. רוטשילד אמנות. פעם שכנה בשד' רוטשילד 140. בדירת מגורים קטנה. היום שוכנת בקומת קרקע של מבנה משרדים. יהודה הלוי 48. חלל צר ומאורך. השם רוטשילד נשמר אפוא. רבות הגלריות המשמרות את עברן הראשוני. זכרתי לך חסד נעורייך. שלום פלש מציג "Vanishing Scenes". האומנם נעלם מישור החוף הפנימי? פלש מצייר את הנופים הפזורים בין לטרון לבית עובד. מושבים. פרברים. שטחים מעובדים. שמן ע"ג בד. נופים התחומים בפנורמות דקיקות ומוארכות. נופים שאינם מדומיינים. הוקפאו לנצח בדפיו של הצייר. מס' מקומות ניתנים לזיהוי. יכולתי לדמיין היכן בדיוק הניח הצייר את הכן ורכן אל הנוף שבחזיתו. בהחלט כוחה של סדרה. כיוון שאין מועד סיום לתערוכה – אני מציע לסור ולהיכנס. ולהתרשם. מהטכניקה בפרט ומן ההעמדה בכלל.

שלוםפלש1

עברתי אל תחנה 5. גלריה ג'ולי מ. פעם שכנה במרתף מול קולנוע תל-אביב המנוח. היום מיקמה את עצמה בדירת מגורים לשעבר ברחוב בצלאל יפה 10. השם כמובן שנותר. נדב עשור מציג "מלאכים".

ומיד, בסמיכות, תחנה מס' 6. גלריית נגא (אחד העם 60). נעמי לשם מציגה צילומים בפורמט גדול. "Landmarks". שלט קטן ממתין בכניסה. תיכף אשוב. אין ברירה. ממתינים. מקנחים בגלריה שלוש (רח' מאז"ה). תחנה 7 ואחרונה. אף גלריה זאת משמרת את שמה/מיקומה הראשוני. בית זבול שבעבר שימש למגורים. אורי גרשוני אצר תערוכה קבוצתית – "נחושתן / נחש הנחושת". עדי לא הייתה במשמרת. קינחתי בריחרוח אצל הלפר (רח' אלנבי). ספרים משומשים. בדרך אליו, על אותה גדה, ישנן עוד חנויות לספרים משומשים. תעשו בהן "סיבוב". תזכרו. תתחדשו. לדידי זה עדיף על פני העלאת "סלפי" לאינסטגרם.

נדב עשור

נדב עשור

נעמי לשם

נעמי לשם

נחש הנחושת בגלריה שלוש

נחש הנחושת בגלריה שלוש

זהו זה. תם מסע דו-יומי. מנת תרבות גדושה. אבל ברור לי שיישאר בי משקע חיובי. אפילו מה לא לעשות הוא מידע נחוץ. מכוניתי ממתינה, משער אני שבסבלנות אין-קץ, בכוכב הצפון. והתבשרתי כי הנכדות ממתינות בביתי…

הערות:

  1. זכרו – איני מבקר אמנות ואיני אמן מתוסכל. ואני הנושא הבלעדי באחריות למה שכתבתי. מבט של התבוננות סובייקטיבי לחלוטין.
  2. צילומי העבודות נדלו מתוך אתרי הגלריות ב-6.7 ש.ז. אין לעשות בהם שימוש מסחרי מסוג כלשהו.
  3. ייתכן וחלק מהתערוכות נסגר משום שעבר זמן בין מועד ביקורי לבין מועד ההוצאה לאור של רשימה זאת.
  4. ודעו לכם כי להכין את הרשימה ארך יותר מאשר הזמן שהוקדש לה בשטח.
Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: