מסע בעקבות רצח ליזרוביץ 1/2

לאיטה נבטה בי, ועלתה וצמחה, ההכרה שזמן רב, רב מדי, ואין הנסיבות מסבירות לפרטי-פרטים למה ומדוע, שלא התהלכתי בשבילי הארץ. התגעגעתי אל נופים שטרם ראיתי. וההכרה הנ"ל דחקה בי ועברה ונדדה מן העורף אל קדמת המוח. ומשם, כמעשה ראשון, אל היד. פרשתי מפת שבילים. הדרום כבר מתחיל להיות חם למדי. וחוץ מזה הצהוב והחום ממילא השתלטו על המרחב ודחקו את הירוק לשנה הבאה. לאחר הגשמים שיבואו עלינו, שלא כפי שחווינו השתא, לטובה. ולכן הגיע תור הצפון. אין צורך להיסחף. אין מדובר על אצבע הגליל ו/או רמה"ג אלא לייצר משהו בטווח מרבי של שעת נסיעה מביתי. אי-שם בין הרצליה לבין הכרמל.

קורא את המפה: מתבונן, מסתכל, בוחן, מעריך ושוקל. העין והמוח חוברים. בשל הלוגיסטיקה נדרש מסלול מעגלי. שכן במקסימום נהיה 2 ב"א בכלי-רכב אחד. והנה מסלול מוצע: נאגוד מספר קטעים, ממספר שבילים, לכדי סובה מעגלית. מהכא לתם. שביל ישראל, שביל אדום, שביל כחול ושוב שביל ישראל. מכאן לשם, ע"ג המפה, כ-10 ק"מ, אולי פחות. בלי לספור את העליות והמורדות… 4 עד 5 שעות. בוקר עד צהרים. בגדר הסבירות. אלך עליו. תרתי משמע.

עיןהוד1_resize

וממפת השבילים עברתי אל המרשתת. אל אתר "עמוד ענן". ושם הסתקרנתי ממספר עיגולים כחולים, שקודמיי סימנו, שהיו נטועים בסביבות המסלול המתוכנן. וכך התוודעתי לפרשת ליזרוביץ-קירז'נר שעליה, מודה ומתוודה, לא שמעתי מעולם. בקצרה: בלילה שבין 16 ל-17 באוגוסט 1938, בימי המרד הערבי הגדול או שמא האינתיפאדה ה-1, שאותם אנו מכנים מאורעות תרצ"ו-תרצ"ח, תקפו כ-200 חמושים מכנופייתו של אבו-דורה, חלקם משבט אבו אל-היג'א ששכן ושוכן ממזרח לעין הוד, את מחנה המעצר שבפאתי עתלית במטרה לשחרר פורעים ערבים שנתפסו ונכלאו ע"י הבריטים. תוך כדי כך חטפו את המפקח משה ליזרוביץ (40) שהיה סגן מפקד המחנה, את אשתו ברוריה (30), את שלושת ילדיהם, רחל (12), יפרח (8), חגי (2.4) ואת גיסו אליהו קירז'נר (34).  את המבוגרים רצחו ואת שלושת הילדים, לאחר שלושה ימים של נדודים, שיחררו בפתח קיבוץ משמר העמק. מזלו של הקטן לא שפר והוא נהרג , שנתיים לאחר-מכן, בהפצצת האיטלקים את ת"א. רק לאחר 25 שנה, ב-1963, חשף קצין משטרה, שלמה אריה בן-אלקנה, את מקום הסתרת שרידי הגופות, והביאם לקבר ישראל בראשל"צ.

ממשיכים לדלות מתוך המרשתת וחושפים רבדים נוספים. לדוגמה – הבלוג של עודד ישראלי: "סיפורי ארץ ישראל – מצבות מדברות 1950-1850". ולא רק במרשתת: ספרו של שלמה אריה בן-אלקנה "סיפורה של חקירה (דפי יומן) – חטיפתה של משפחת הקצין לזרוביץ ב-1938 בידי כנופיית אבו דורה" (הדר, 1986), אף הוא עומד לרשותכם. אגב, במרשתת, בדרך כלל, מופיע השם "לזרוביץ". אבל מתבונן אני בתצלומי המצבות, הן של חגי והן של הוריו, ושם כתוב "ליזרוביץ". אלו עדי. ולכן, החלטתי כי במאמר זה, יהא השם כפי שכתוב ע"ג ציון מקום מנוחתם האחרון של הנרצחים.

עטיפתסיפורהשלחקירה_resize

מקור: בן-אלקנה, ע' 14

מקור: בן-אלקנה, ע' 14

באחת נוספו אל התכנון מחנה מעצר, מבני סגל, מקום משפט ורצח ומקום קבורה. או-קיי. יש מסלול. המפות מוכנות. מה שנספיק – נספיק. ידידי צ' קיבל התרעה לישר קו עם המועד ודיווח לי שיום ה-ע' ושעת ה-ש' נחקקו. היכן נחקקו איני יודע, אך הנ"ל התייצב במקום הפגש. קפה הפוך גדול, שלי על-בסיס מים, ולידו סהרון שקדים, יושבים אצל המלאכים. ויוצאים אל הדרכים.

עיןהוד2_resize

מקרא: (1) מחנה המעצר (2) מבני סגל המתקן 3() ביתו של ליזרוביץ (4) כבשן סיד (5) מקום המשפט והרצח (6) מקום הטמנת הגופות.

תחנה 1: תחנת הדלק בכביש 4. בין צומת הכניסה לעין-הוד (המנציח את השם הפלסטיני עין-חוד שחלק מתושביו שיתף, כנראה, פעולה עם המרצחים – לפחות, על-פי העיתונות המצוטטת בויקיפדיה, בכל האמור להסתרת הגופות) לבין הצומת הממוקמת מצפון לו, צומת כלא 6, הקושר את דרך 4 עם דרך 2. את המכונית מחנים בצילו של מיזם שקרס. אגב, ישנו קו לבן מפריד בכביש 4 והבא מן הצפון אינו יכול לפנות אל התחנה ויאלץ, במטותא ממנו, לתמרן בין הרמזורים של הצמתים הנ"ל.

ובתחנת הדלק המתין לנו מיזם. שקם ונפל. גן הדובדבן. אולם אירועים. על חורבותיו לא קמה שום "חנות נוחות".

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

שביל יוצא מן התחנה אל מבני סגל מחנה המעצר. עוד מכביש 4, בקטע שבין 2 הצמתים, המתבונן מזרחה, יכול להבחין במספר שלטים כחולים המוצמדים לשרידי קירות בטון כאלה או אחרים. מטפסים בשיפולי שלוחת אצבע. מטרים ספורים בלבד, זמן קצר לאחר מכן נמצא את עצמנו בשיאה הצופה אל הים. ממבואות חיפה, דרך טירת הכרמל, יישובי חוף הכרמל, עתלית ועד ג'יסר א-זרקא. כאן, הקימו הבריטים, במחציתו של "המרד הערבי הגדול", מחנה מעצר שבו נכלאו חברי כנופיות ערביים שנתפסו בידי הצבא הבריטי ו/או משטרת המנדט. האסירים נדונו לעבודות פרך. סלילת כביש 4 הייתה אחת מהן. מחנה המעצר שכן ממערב לכביש (ממזרח לחוות אהרונסון). היום זהו שדה מעובד. בקצהו עוד ניתן להבחין במגדל שמירה מבוטן. ממזרח למחנה וממזרח לדרך 4, במקום גבוה יותר, יתרון אקלימי נקודתי, שכנו מבני הסגל. מטבח, חדר-אוכל, מועדון, מגורים, מחסנים, בריכת שחייה. ומגדלי שמירה גם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

עוברים בינות לבסיסי המבנים. התחלנו מן המבנה הדרומי. כנראה ביתו של המפקח ליזרוביץ משום שלפי תיאור החטיפה הוא היה הדרומי ביותר. משטחי בטון. יסודות לצריפי עץ. פה ושם קירות בטון. מגדל השמירה עשוי בטון ולכן שרד בשלמותו. השיחים כיסו חלק מן השבילים. אחרי הכול חלפו 78 שנה ומן הסתם הזמן עושה את שלו… הצריפים התפוגגו והבטון נותר. שבים אל המכונית. מדלגים אל תחנה 2 תוך תמרון נוסף בין הצמתים.

תחנה 2: מגרש החניה החיצוני של עין הוד. הולכים צפונה. אנו ע"ג קטע קטן של שביל ישראל. אל נקודת התצפית של שלוחת אצבע. התכנית השתנתה. לא חוברים אל הציר הכחול. משם נחזור בשביל שאינו מסומן בצבע כלשהו אך קיים בשטח, דרך כבשן סיד, מקום המשפט והרצח, אל מגרש החנייה. עוברים בין פסלים מעשה ידי תושבי כפר האמנים, שרובכם ואני ביניהם, אינו יכול להיקלט ביישוב משום שאנו לא… ותשלימו את ההמשך לבדכם.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

הגעתם עד הלום? קבלו מעשייה, על אבו אל-היג'א הקדמון, כבונוס:

"לאחר שיהודים השתכנו בבתים הערבים של הכפר עין-חוץ' [עין הוד] הנטו ושיפצו את הבתים לצרכיהם החלו הם לערוך כאן נשפי-ריקודים והוללות. הדבר הכעיס את אבו אלהיג'א הקדמון והוא שילח בהם מאה שוורים פראיים. אלה נגחו את היהודים והבריחו אותם מהכפר. כעבור זמן חזרו היהודים לבתיהם והפכו את הרחבה שלפני מסגד הכפר לבית קפה ולרחבת-ריקודים. מעשה ההוללות לפני המסגד הרגיז עוד יותר את אבו אלהיג'א הקדמון, ולכן שילח בהם הפעם מאתיים נחשים ארסיים, כשכל צפע אורכו שני מטרים ולו שני ראשים ושני זנבות. עתה נבהלו היהודים ונטשו את הכפר סופית ורק לאחרונה חזרו שוב לגור בו." [מקור: שלמה אריה בן-אלקנה, סיפורה של חקירה, עמ' 121]

כך או אחרת ממשיכים אנו בדרכנו. חוצים יער שרוף משתקם, שריד לשריפה ההיא, לפני שלוש שנים, שקיפדה חייהם של 44 איש ואישה ושהולידה את ה"סופרטנקר" ו"הראשון שזיהה", וחולפים בינות לקבוצות של ילדים שהתחרו ביניהן, איזה קבוצה צורחת בקול רם יותר. וכמובן מעלים סלפי לאינסטגרם. מה היינו עושים בלעדיה/בלעדיו? הנה ההוכחה שאנו בשטח והכול בסדר. ההורים צריכים, לפיכך, להיות מרוצים.

התצפית בידנו. התיישבנו. נוף מלאכותי השתרע לפנינו. בנייני ההיי-טק של מת"מ, מגדל חח"י, בתיה של טירת הכרמל, קיבוץ החותרים, המושבים, המבצר הצלבני שאליו לא נוכל להיכנס, עתלית ועוד. שדות מעובדים. חממות. בריכות דגים. דרכים, בניינים. בהחלט נוף מעשה ידי-אדם שהוקם על תשתית טבעית. ואם לוקחים בחשבון שאנו ברואי האל אזי מה שיצרנו נחשב אף הוא לטבע… וזכרו: אלוהים=הטבע (רמז – תשתמשו בגימטריה).

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ומכאן, ממרומה של שלוחת אצבע, אתה מבחין בכך שמחנה כלואי הכנופיות הערביות,  מרוחק אך מטרים ספורים ממחנה המעצר של המעפילים שהוקם שנים ספורות לאחר מכן, וכשאנו הפכנו לריבון אזי קבענו, בסמיכות שאינה מפתיעה, את כלא 6, כלא "כרמל", כ"צמוד דופן" למתקני כליאה קודמים שכבר יצאו מכלל פעולה. האם הייתה זאת יד מכוונת שמיקמה את שלושת אתרי הכליאה, שהוקמו בתקופות שונות, זה בצד זה? ובכלל, לאורך כביש 4 (או בקרבתו) הוקמו בתי-כלא רבים. דמון, בית-ליד, הדרים, רמלה, אשקלון. שדרת השלטון המנדטורי, ציר בתי-הסוהר…

ליזרוביץרישום1_resize

ליזרוביץרישום2_resize

חוזרים. משתדלים לא לחזור באותה הדרך. עוברים אל הציר נטול סימון השבילים. את כבשן הסיד מוצאים במרחק של לפחות 100 מ' מדרום לנ"צ המסומן במפת עמוד ענן, אבל מצאנו ולמה שנתלונן? את מקום המשפט והרצח לא ניתן לאמת. שהרי רשום בכתובים במקום שעולים מן הוואדי ופוגשים את מטע הזיתים של השיח'. מטע הזיתים מסומן כגן לאומי. גם התצלום בספרו של שלמה אריה בן-אלקנה הוא כללי ולא מתעכב על פרט כזה או אחר.

ובגן הלאומי רועה עדר עזים. הרועה רובץ בצל אחד מעצי הזית. התיש רובץ על המזרן הנטוש. גם לנו נותר מקום בצל אותו הזית. הוא, הרועה, צעיר בדור אחד או שניים מאיתנו, דווקא שמע על הפרשה. אבל למיקום המדויק לא נמצא רמז. אין ציון מקום כשם שגם לבית ליזרוביץ, בקרב מבני הסגל, לא היה ציון מקום. הרועה שלח אותנו אל עץ הסמוך אל הכביש. "יש מערה מתחת לעץ," כך אמר, "וממנה יוצאת מנהרה אל המבצר הצלבני, אבל אני לא בדקתי." גם אנו לא. בלי פנסים וחבלים אין יוצאים להרפתקה מעין זאת. והרועה – הוא רועה את עדרו בין כביש 4 לכביש בית-אורן, לנחל המערות ולשטח האש שבמזרח. זהו מרחבו וזה גם, אם הבנו אותו נכון, ביתו.

צהרים. חם, עוצרים. נמלטנו אל ספסל מוצל בכפר האמנים. כריך, צרור ירקות חתוכים. במקרר במכולת המקומית מצאנו בירה בלגית. עשויה מחיטה. טעמה היה מוזר. אבל היא הייתה קרה… באשר למקום הקבורה – ניאלץ לחפשו בפעם הבאה. וכך עשינו.

רישומים וצילומים: משה הרפז (1.5.2014). כל הזכויות שמורות.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • rafimann  On 6 ביולי 2014 at 6:33 PM

    מרתק. ממתין להמשך.
    הערה קטנה: חבל שאתה לא מצרף כיתוב לכל צילום.
    תודה!

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: