מה לצ'ארלס ולירושלים?

הנחת העבודה היא שהכול מכירים את ירושלים. מלפני ומלפנים. כמובן שהנחה זו בדויה. אין האנשים מכירים את ירושלים "האמיתית". אבל הם מניחים שהם מכירים. ואתם, שני תריסרי הקוראים הנאמנים, תאמרו, על ירושלים שמענו, ותשאלו, ובצדק: אבל מיהו צ'ארלס? ואשיב בתשובה שהתשובה לשאלה תבוא במהרה. בהמשך הרשימה. בעוד כך וכך אותיות, מלים, משפטים וסעיפים. אך תחילה נייחד מספר שורות כתובות לעיר בירתנו.

ירושלים. ירושלם. יבוס. ציון… י"ם. יודעי ח"ן מספרים לנו כי לירושלים יש, בעברית, מעל 70 שמות. בעצם 72 לפי עבודת מחקר של פלונית בשם אילנה קצנלנבוגן, כן ירבו. נוסיף לסד"כ אחד משלנו – הולילנד. מחברי האפוס התנ"כי, לדורותיהם, בראו את הסיפר (נרטיב) ומיני אז ירושלים על ראש שמחתנו. יהודי מזרח אירופה התפללו לכיוון ירושלים ונקברו, מוכנים לקום ביום תחיית המתים ולצעוד אל ירושלים, כשרגליהם בכיוון הנכון. אך העיר הופקעה מידנו הבלעדיות והפכה נחלת הכלל.

ירושלים. כל ראש כנופיה מקומי ו/או מנהיג בין-לאומי רצה להיקרא, מתישהו במשך הקדנציה שלו, "מלך ירושלים". מדוד בן ישי דרך בלוודין הצלבני מבויון ועד חימו מלך ירושלים של יורם קניוק. מקצוות תבל נהרו אליה עולי הרגל. מי לשם קיום המצווה ומי לשם שמיים. החל עידן הצליינות. בדרומה של אמריקה, במדינות הלטיניות והקתוליות, רק תאמרו שאתם מ"חרוזאלם" והנוכחים ירעדו ברטט היראה.

בתחילה היינו בלעדיים. אנו המצאנו את מצוות העלייה לרגל. "שלוש רגלים תחוג לי בשנה" (שמות, כ"ג, 14). גם שחלקנו עבר לגולה לא שכח למלא אחר המצווה. בעקבותינו פסעו הנוצרים שנהרו לארץ-הקודש, שכף רגלם תדרוך במקומות בו דרכו רגליו של ישוע, והאחרונים בין הדתות המונותאיסטיות היו המוסלמים עם מצוות החאג' לחוג סביב האבן השחורה כפי שעשו אבותיהם הפגאנים שנים רבות לפני כן. וכשעולים לרגל ישנן חוויות שרוצים שנחלוק עם ההווים. נוסעים רבים תיארו את ירושלים בכתובים, בספרים, בציורים ובתצלומים. בין האחרונים ניתן למנות את "ירושלים הביוגרפיה" שכתב ההיסטוריון סיימון סבאג מונטיפיורי. כן, הוא נמנה על שבט המשפחה המורחבת שהרי משה מונטיפיורי, ורעייתו יהודית, לצערם, לא העמידו צאצאים. אטול את רשותכם ואדלג כ-150 שנה לאחור.

אומרים כי 10 קבין של יופי ירדו אל העולם. 9 מהם נטלה ירושלים. לא כך ראה אותה עיתונאי בן 31 בשם מארק טוויין, הלוא הוא סמואל לנגהורן קלמנס, כאשר צורף, ב-1867, בשליחות מטעם עיתון מעיר אמריקנית רחוקה ועלומת-שם, סן-פרנסיסקו, למסע צליינות אל ארץ-ישראל, דרך פריז, רומא, איסטנבול ודמשק, אותו כינה "מסע תענוגות בארץ הקודש".

"דירבנו את סוסינו גבעה אחר גבעה, מותחים את צווארינו בציפייה לפני שהגענו לפסגה – אך מיד אחר כך באה אכזבה; עוד גבעות מטופשות לפנינו – עוד נופים מכוערים – ולא עיר הקודש.

לבסוף, בשעת הצהריים, החלו חומות עתיקות וקשתות מתפוררות להופיע לצד הדרך. טיפסנו במאמץ במעלה גבעה נוספת, ואז – כל עולה רגל חסוד וכל חוטא בן חוטא ניפנפו גבוה בכובעם בהתרגשות: ירושלים!

ניצבת על גבעות הנצח שלה, לבנה, זרועת כיפות וממשית, מקובצת יחדיו ומוקפת חומות אפורות גבוהות, בהקה העיר הנערצת באור השמש. כה קטנה! היא אינה גדולה בהרבה מכפר אמריקני ובו ארבעת אלפים תושבים ואינה מגיעה לגודלה של עיר סורית ממוצעת בת שלושים אלף נפש. מספר תושביה ארבעה-עשר אלף בלבד.

[…]

אדם קל רגליים יכול לצאת מחומות ירושלים ולהקיף את העיר הקפה מלאה בשעה אחת. אינני יודע כיצד עוד להמחיש לקורא עד כמה היא קטנה. לעיר יש מראה מוזר. בשלל כיפותיה הקטנות היא דומה לדלת בית סוהר אופקית ועבה המשופעת בבליטות ובזיזים מעוגלים. על כל בית יש מאחת ועד שש כיפות אבן מטויחות לבנות, רחבות ונמוכות, בממוקמות ביחידות או בקבוצה אחת במרכז הגג השטוח. לכן כשאתה משקיף מגבוה על גוש הבתים הצפוף הזה (הצפוף כל כך, למעשה, עד שדומה שאין כלל רחובות והעיר נראית מקשה אחת), אתה רואה את העיר מרובת הכיפות ביותר בעולם, מלבד קונסטנטינופול. דומה שמטבורה ועד קו ההיקף שלה היא מקורה בצלחות הפוכות. מראה חדגוני זה מופר בידי מסגד עומר הגדול, מגדל היפיקוס וכמה מבנים אחרים המתנשאים לגובה רב.

הבתים הם בני שתי קומות בדרך כלל, בתי אבן חזקים, מסוידים או מטויחים מבחוץ, ומאופיינים במסגרות של סוגרי עץ הבולטים בחזית כל חלון. כדי לשחזר רחוב ירושלמי, לא יהיה עלינו אלא להעמיד על ראשו לול תרנגולות קטן ולתלות אותו לפני כל חלון בסמטת בתים אמריקנית.

[…]

אוכלוסיית ירושלים מורכבת ממוסלמים, יהודים, יוונים, קתולים, ארמנים, סורים, קופטים, חבשים, בני העדה הקתולית-יוונית וקומץ פרוטסטנטים. רק מאה מבני הכת האחרונה מתגוררים כעת בערש לידתה של הנצרות. מגוון הלאומים הכלולים ברשימה לעיל והלשונות שהם מדברים בהן רבים מאוד. נדמה לי שכל עם, צבע עור ושפה עלי אדמות מיוצגים בארבעה-עשר אלף הנפשות החיות בירושלים. בלואי סחבות, עוני, דלות וזוהמה, סימנים וסמלים אלה, שהם עדות נאמנה יותר לשלטון המוסלמי מאשר דגל חצי הסהר עצמו, מצויים כאן בשפע. מצורעים, נכים, עיוורים ורפי שכל מסתערים עליך מכל העברים, ודומה שאינם יודעים אלא מילה אחת בשפה אחת – ה"בקשיש" נצחי. למראה המוני הנכים,בעלי המום והחולים הצובאים על המקומות הקדושים וחוסמים את השערים, אתה עשוי לחשוב שימי קדם שבו ושמלאך אלוהים צפוי לרדת בכל רגע ולהרתיח את המים בברכת בית חיסדא. ירושלים היא עיר קודרת, משמימה, חסרת חיים. לא הייתי רוצה לגור בה." [1]

תסכימו אתי שמארק טוויין ראה את ירושלים באופן אובייקטיבי… ירושלים דהיום צועדת בביטחה לעבר רף מיליון התושבים. כולל המסופחים. אלה עם התעודה הכחולה וללא הזכויות הממשיות. ושביל סובב את ירושלים, שנמתח על פני כ-40 ק"מ, ושטרם פסעתי בנתיבו, ואין אדם המקיפו בשעה. במאה ה-21 כבר היה זה פראנסיס מירקוביץ', הסוכן הצרפתי בעל השורשים והעבר הקרואטים, שלאיטו הופך, ברכבת לילה מפריז לרומא, לאיבן דרואה, פוגש בדרכיו לאיסוף המידע הנדרש על "האזור", אף הוא את ירושלים:

"הייתי בישראל, בירושלים ראיתי צליינים משותקים גידמים קטועי רגל קטועי שתי רגליים תמהונים מיסטיקנים מוארים שתומי עין עיוורים כמרים קתולים פרוטסטנטים אורתודוקסים נזירים נזירות בגדי כהונה של כל הזרמים יוונים ארמנים לטינים אירים מלכיטים אשורים אתיופים גרמנים רוסים וכשלא היו עסוקים יתר על המידה במריבה על קליפת שום כלשהי כל הציבור הזה ביכה את מותו של ישוע על הצלב היהודים ביכו את מקדשם המוסלמים את השהידים שלהם שנפלו תמול-שלשום וכל הקינות הללו עלו אל שמי ירושלים הנוצצים בשמש בעת השקיעה, הפעמונים ליוו את המואזינים בשיא העוצמה צופרי האמבולנסים החרישו את הפעמונים אנשי צבא יהירים קראו "בוא, בוא" לחשודים ודרכו את רובי הסער שלהם אצבע על ההדק מוכנים לפתוח באש על ילדים בני עשר בשעת הצורך, הפחד משום-מה דווקא בצד שלהם, החיילים הישראלים הזיעו מרוב אימה, במחסומים תמיד היה צלף מוכן לתקוע כדור בראש המחבלים, נחבא מאחורי שקי חול חייל בן עשרים מכוון כל היום את שקו לעבר הפלסטינים, פניהם על הכוונת: הישראלים יודעים שמשהו יקרה ביום זה או אחר, העיקר לנחש איפה, מי ומתי, הישראלים מחכים לאסון ובסופו של דבר האסון תמיד מגיע, אוטובוס, מסעדה, קפה, נתן נהג לומר שזה הצד המדכדך ביותר של העבודה שלהם, נתן שטרסברג הממונה על "יחסי החוץ" של המוסד הראה לי את ירושלים ופיטם אותי בפלאפל, אל תאמין ללבנונים ולסורים, היה אומר, הפלאפל הכי טוב הוא ישראלי, נתן נולד בתל-אביב בשנות החמישים הוריו ניצולי גטו לודז' היו עדיין בחיים"  [2]

כאמור, את ירושלים כבר נכסו האחרים:

"עוד אטרקציה לתיירים, לצד המסגדים הבוהקים, הכותל המערבי ושער שכם, ירושלים הייתה צֶבר של היסטוריות, של אנשים שהלכו לעולמם, של הריסות ושחזורים, מאז הצלבנים אוכלי האדם ההוספיטלרים יפי הכותנות סלאח א-דין וסוסיו קטני הקומה, כל טובחי הכופרים הגדולים, ירושלים הקדושה כפול שלושה זהרה כמגדלור בקצה הים התיכון, בהמתנה לביאה השנייה ולאחרית הימים, ששלוש הדתות הנוכחיות הסכימו בנוגע אליה פחות או יותר, העיקר לדעת מתי, וכיצד, מי ישב בראש ביום הדין, כאשר ישובו כולם, מתי מאתיופיה, מרקוס מאלכסנדריה, לוקס מאנטיוכיה, יוחנן מאספוס, כולם יבואו, הקדושים המשוגעים המלאכים הפעמונרים, הגוויות המבותרות בחרבות בתי-הקברות החיצים יתרוממו בניחוח תבלינים, מוחמד המזוקן יחצה את השמים רכוב על אל-בוראק בהמתו הנצחית, בילאל החבשי קול האסלאם יישא קולו בזמר, עומר החכם, עלי בעל חרב הפיפיות, כולם יקומו בשידוד המערכות הגדול הזה, נביאי הזעם, אברהם מקריב הקורבנות, הגר המושפלת יפת המראה, ישמעאל שגורלו נחרץ מראש, יצחק כבד הראייה, יעקב הנאבק, עשו חובב העדשים, האלים יתפטמו על אילים ועל כבשים שכל הציבור הרב הזה יזבח להם, על הר הבית המובטח כפול שלושה, במקום שממריאים ממנו השמימה ראשיהם של המתאבדים הפלסטינים, פקקים של שמפניה אלוהית, במהלך חגיגת קץ הזמנים, הזיקוק האחרון, שהטרימו אותו התפוצצויות המלחמה, ואין זו אלא שאלה של אורך רוח עד שהיקום יחליט לחזור ולהתמזער ולשאוב את האין את כל הזיכרונות הבוערים הללו: בירושלים אפשר היה לפגוש בהמון מוארים משיחיים, קנאים לאל שמילים לא ידעו לתארו, ישו הנוצרי או אללה הנשגב, עם פעמונים בידיהם גלימות שק או זקני מידות, מוכנים להטיף לך מוסר ולהכריז על יום בדין, בבירה העולמית של האסכטולוגיה, שהיא גם המולדת של שנאת האחר של נטירת הטינה ושל האשליה המיסטית, ונתן בנם של ניצולי לודז' צפה בכל הקרקס המתחולל שם במבט משועשע, זה הפולקלור, נהג לומר, אתה יודע, זה הפולקלור הירושלמי" [3]

וכשקראתי את זיכרונותיו של פראנסיס, או שמא של איבן, עלו בזיכרוני אותם הארבעה – ארתור דנט, פורד פרפקט, זאפור ביבלברוקס וטרליאן, שפעם קרויה הייתה טרישיה מק'מילן – שעמדו בפתח "המסעדה שבקצה היקום" (דוגלאס אדאמס), והמתינו למופע של סוף העולם (תרתי משמע).

לא חסרים משוגעים. לאחרונה כתבו שני פסיכיאטרים, פרופ' אליעזר ויצטום ודר' משה קליאן, ספר על ירושלים של שיגעון. ובין יתר הדברים, הם מדווחים על "מעשה נורא" שהתרחש בירושלים בשנות ה-80 של המאה שעברה:

"והמעשה הינו בתייר מאמריקה שפנה לסוחר עתיקות והציע למוכר להחליף את חליפתו ובגדיו בתמורה לחרב גדולה ומפוארת שראה בחנות. המוכר מתוך נימוס ומה שפירש כדברי הומור ענה, "בבקשה," ולהפתעתו כהרף עין פשט התייר את בגדיו וחליפתו, חטף את החרב וכשהוא ערום כביום היוולדו החל לרוץ ברחוב דוד כשהוא זועק, "פנו דרך למלך דוד, מלך המשיח." לבסוף כשהגיע לשער יפו נדרשו מספר שוטרים מצוידים בשמיכה להשתלט עליו ולרסנו בטרם נשלח להסתכלות בבית החולים הפסיכיאטרי." [4]

ואחרי הקדמה ממושכת, אך אין ספק שירושלים ראויה ליותר מכך, החלטנו לעשות מעשה. לאמיתו של דבר אנו עושים זאת כמעט כל שנה. משתדלים פעמיים שנה. בפסח ובסוכות. וביום הראשון של חול המועד פסח השתא, כמתבקש במקורותינו, עלינו אל ירושלים. בחרנו בדרך העתיקה – מעלה בית-חורון. היכן שמדרגות מהתקופה הרומית מאששות את קיומה של המצווה. היום עובר באזור כביש 443. בדיעבד הסתבר לנו שחסכנו מעצמנו עוגמת נפש שכן כל ישראל ואשתו עמדו בפקק שנמתח על פני שעות רבות בדרך המלך – כביש 1.

מ-443 אתה עובר לדרך בגין. ותוך מספר דקות מוצא אתה (וזוגתך שתחיה) את עצמך בשערי מתחם הולילנד. כניסה בכלי-רכב, אם אינך נמנה על הדיירים, בלתי אפשרית. אך האופציה הרגלית קיימת. נכנסים דרך הפשפש. באנו לראות ולתהות על קנקנו של הפרויקט שבעטיו אמור ראש ממשלה בישראל, אמנם לשעבר אבל עדין נשמר התואר, בפעם הראשונה בתולדותינו, להיכנס לבית-סוהר למספר שנים, אלא אם העליון יבטל את החלטת המחוזי ויארגן דבר-מה אחר. הדגם של ירושלים שהיה כאן – פורק והועבר למוזיאון ישראל. מלון הולילנד נהרס. על חורבותיו קמה התפלצת. ולא יעזרו ההתחכמויות הלשוניות של רם כרמי. הסתובבנו במתחם. נוף מדהים. אין בליבנו על קוני הדירות. הם אינם במשחק. הקנוניה התקיימה בלעדיהם.

ומהולילנד דילגנו אל שכונות הקטמונים. שהיום נקראים גוננים. רח' רשב"ג נראה לנו רחוב הולם לאחסן בו את מכוניתנו. מכאן נחבור אל טיילת הרכבת הנמתחת ממתחם התחנה האחרונה של הרכבת העות'מנית שהוליכה אל יפו ועד מנחת שהיא התחנה האחרונה בקו הרכבת הנוכחי המוליך אל הבירה. הולכים לאורך פסי הברזל של הקו הישן. צועדים על פני הטיילת. פוסעים על לוחות עץ שבין פסי הברזל. בסופו של דבר מגיעים אל "מתחם התחנה". דומה שכל פליטי הפקק בשער הגיא הגיעו לכאן לחפש מענה לארוחת הצהרים ולכן ניתקנו מגע ועברנו לרחוב עמק רפאים.

שער בית-העלמין של היהודים המשיחים היה פתוח. רואה יהודי שער פתוח – לא יכנס? ונכנסנו. וראינו את המצבות. וסקרנו את שכתוב. השמות. המקומות. על הקיר הדרומי התנוסס ציור קיר. וכיאות הוא השתרע לאורך כל הקיר. מעל ל-50 מ'. תחילתו בבריאה, אדם וחוה, וסופו – מי יישורנו. נאמר לנו כי הציירת עובדת 3 חודשים וחוזרת לארצה ל-3 חודשים. וחוזר חלילה.

זיהינו את צמד המשגיחים. הוא והיא. תוצרת חוץ. הוא פסע הלוך ושוב. היא ישבה. הגענו אל השער ועמדנו לצאת. אבל קודם כל פניתי אליה ואמרתי תודה. ואז התפתחה שיחה. זהו זוג מתנדבים, הכול נעשה כאן בהתנדבות, שבא, בתורו, מארצות-הברית. ל-6 שבועות. אחריו יבואו אחרים. יש תור ויש סדר. והאמריקנית שאלה אם אנו מכירים או שמענו אודות פלוני בשם צ'ארלס. השבנו בשלילה.

והסיפור הולך כך: צ'ארלס, ולא נזכיר שם משפחה, היה אוהד של ישראל בכלל ואוהב ירושלים בפרט. אל-אף היותו, מה שאנו מכנים, גוי. והימים – ימיה הראשונים של מדינת ישראל. אין כסף. הצנע הוכרז. והנ"ל קם ועשה מעשה. מילא 3 מכולות בגרעיני תבואה ושלח ארצה. תרומה. רצה הגורל וה-FBI עלה על כך. וצ'ארלס הואשם ביצוא ללא אישור. ונשלח לרצות 18 חודשים בקלבוש האמריקני. לא דבר של מה-בכך. אף לא אחד ידע מדוע נכלא. גם ילדיו לא ידעו. קשר השתיקה. והם לא העזו לשאול על מה ולמה. לימים נפטר האיש. בצוואתו ביקש להיקבר בבית-העלמין של היהודים המשיחיים בירושלים. והצוואה קוימה על-ידי בניו. ורק כאן, בטקס הקבורה, התוודעו הילדים למעשה האב.

לאטנו פסענו אל מקום חניית המכונית. על ביקור במסעדה מקומית בעלת שם שנודע גם במחוזותינו שבמישור החוף – לא נרחיב. רק נכתוב כי היא, המסעדה הנ"ל, מסוג המסעדות שזאת הייתה הפעם הראשונה שנכנסנו, הפעם האחרונה, והפעם האחת יותר מדי.

[1] מארק טוויין (2009), מסע תענוגות בארץ הקודש, מאנגלית: עודד פלד, הוצאת מחברות לספרות, ע' 107-103.

[2] מתיאס אנאר (2013), האזור, מצרפתית: משה רון, חרגול, ע' 60-59.

[3] שם, ע' 395-394.

[4] אליעזר ויצטום ומשה קליאן (2013), ירושלים של קדושה ושיגעון: צליינים, משיחים והוזים, הוצאה אריה ניר, ע' 10-9.

 

 

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  On 25 ביוני 2014 at 12:19 PM

    החכמתי
    תודה

  • galithatan  On 26 ביוני 2014 at 2:46 PM

    כמי ש"חוקרת" את ירושלים בשלוש השנים האחרונות התחדש לי פה מעט בלבד, אבל מאוד נהניתי לקרוא 🙂

  • nachum  On 28 ביוני 2014 at 11:30 AM

    Mathias Énard=פראנסיס מירקוביץ'

  • zviarzi  On 30 ביוני 2014 at 2:07 PM

    ירושלים שלנו של כולנו חוקרים וגם סתם עמך
    איש יקר אתה מתבונן סקרן ומשתף שקדן. אלפי תודות בשמי וגם בשם הבוחרים להשאר אנונימיים

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: