שיחה אודות מלאך המוות

נסענו דרומה. ידידי צ' וכותב שורות אלה. ועצרנו, בשעה 8 לערך, בבוקרו של יום חול, לקפה ודבר מאפה, אתנחתא לפני המסע, בעיירת פיתוח שאחד מבניה עלה לגדולה וסרח. לא, אין אנו מתיימרים לחקות את עמוס עוז שיצא למסע במספר עיירות בישראל בחודשים אוקטובר ונובמבר 1982.

"איני רואה ברשימות אלה "תמונה מייצגת" או "חתך אפייני" של ישראל בזמן הזה; איני מאמין בתמונות מייצגות ובחתכים אפייניים. כל מקום הוא עולם מלא וכל איש הוא עולם ומלואו, ואני הגעתי רק אל מקומות מעטים ואל אנשים מעטים, וגם בהם יכולתי לראות ולשמוע רק מעט מהרבה." [1]

אצלנו הדברים קורים בלא יד מכוונת. יכול להיות שאנו עוזרים להם להתרחש…

המרכז המסחרי טרם התעורר. מבנן בצורת ח. מבנים חד-קומתיים. הזכרתי לעצמי שאני צריך לכתוב, ביום מן הימים, אודות מרכזים מסחריים. רוב תריסי הברזל מוגפים כך שלא יכולנו לדעת מה התפוסה לאמיתו של דבר. דהיינו מי עסק חי ולהיפך. כך או כך – בית-קפה פינתי הצהיל פניו אלינו.

שאלנו: היש מצב לקפה הפוך גדול ובצידו מאפה? הבעלים השיב בחיוב והוסיף שיש גם קציצות לצהרים. שבו, ביקש. הקפה יגיע אליכם. מאפה – קחו מן המדף. לקחנו. חיפשנו מי משני השולחנות שבחוץ פנוי. שכן רצינו להתחמם בחומו של השמש. שניהם היו תפוסים. אל האחד ישבו שניים. אל השני רק אחד. כוס הקפה שלו כבר הייתה ריקה. התשובה הייתה ברורה. ביקשנו רשות. קיבלנו. התיישבנו. כוסות הקפה הונחו על השולחן. התנחלנו. שיחה התגוללה.

איש שיחנו עלה ארצה בהיותו בן 12. ממרוקו. ב-1963. כמובן שאינו זוכר את תקופת הצנע. ואת המעברות. איך יזכור אם טרם נולד? אבל הוא כאן 51 שנה. והעיירה דאז הפכה לעיר. אבל מה שהיה הוא שיהיה. תבואו בעוד 50 שנה, אמר, ותראו שדבר לא ישתנה.

איך שהוא התגנב המוות אל השיחה. אב שנפטר פתאום. לא קם משנתו. לפני 28 שנה. הבן בא לבדוק אם האב קם לתפילה. כשהגיע למעונו כבר נשמעו זעקות השבר. אם שנפטרה לפני שנתיים. אח שהשיב נשמתו לבורא לפני שנה בעת שעמד במטבח והכין סלט. אדם ערירי. וכבר כתב על כך המשורר:

"רק אחל לעצמך, ברגעים / הקולעים באמת והקובעים באמת, שברגע / הגורלי לפחות לגביך תדע, ללא / צל של ספק, מתי חדל העולם להתקשר אתך ומתי / אתה חדל להתקשר עם העולם" [2]

הרשות ניתנה ושניים נוספים הצטרפו של השולחן. האחד צעיר ממשנהו. והמבוגר צעיר היה ממני. ובכלל, הסתבר כי צ' הוא זקן החבורה. המשכנו בשיחה – העיר, המדינה. פוליטיקה. מקומית וארצית. מי אנו ולשם מה באנו. ואף התעניינו במסלול שאליו נפנה ובו אנו אמורים לצעוד בעוד זמן קצר. ולפתע מבחין אלמוני, המבוגר מבין השניים, במודעה, ע"ג לוח המודעות, שגבי היה מופנה אליה : ד.ל. הלך לעולמו. מת, המנוח, הנפטר, הסתלק מן העולם, עבר לעולם שכולו טוב. לא ענייה שפתנו כאשר היא נדרשת לשוח במוות.

"רק אתמול ישב איתנו, כאן." והצביע על השולחן הרלוונטי. והיה לו מה להוסיף: "כשהקב"ה הטיל על מלאך המוות להיות המוציא לפועל, התמרמר הנ"ל. כולם ישנאו אותי ויבואו אלי בתלונות. חייך הקב"ה ואמר לו – אל דאגה. יבואו אלי בטענות, אל הרופא, אל המכונית ואל כל מי שיוכלו. לא יבואו אליך בטענות. ואמנם – השמעתם על מישהו שמתלונן על מלאך המוות שמבצע את עבודתו נאמנה?" צודק הבחור. הגיעה השעה להפרוש מהשיח ולהמשיך במסע המתוכנן אל התלים: תל קשת, תל חסי ועוד.

כיוון שפרשת השבוע, בעת כתיבה של רשימה זאת, היא "כי  תשא", ובמוות עסקינן ["ורחצו ידיהם ורגליהם ולא ימותו" (שמות, ל, 21)], נשתף את הקוראים בקמצוץ מארון הספרים היהודי, אגדה קצרצרה ובה המוות מנוצח…:

"מעשה במקום אחד שהיה בו ערוד [סוג של נחש ארסי] והיה מזיק את הבריות ובאו והודיעו לו לרבי חנינה בן דוסא. אמר להם הראו לי את מקומו. הלכו והראוהו לו. נתן עקבו על פי החור ויצא הערוד ונשכו [ודרכו של הערוד כשנושך אדם אם האדם קדם למים הערוד מת ואם הערוד קדם למים האדם מת] ונעשה לרבי חנינה נס ונבקע מעיין תחת כפות רגליו, ומת אותו ערוד. נטלו על כפו והביאו לבית המדרש. אמר להם ראו בני אין הערוד ממית אלא החטא ממית. באותו שעה אמרו אוי לו לאדם שפגע בו הערוד ואוי לו לערוד שפגע בו רבי חנינה בן דוסא." [3]

במסע הבא נעצור, תחילה, בבית שמש. עיר טעונה. ועד אז – הרבה בריאות ונחת רוח לקוראים הנאמנים.

[1] עמוס עוז (1984), פה ושם בארץ-ישראל בסתיו 1982, עם עובד, ע' 5.

[2] השורות המצוטטות נלקחו משירו של דוד אבידן – "מתיי אדם מת" (הוראות אחרונות). דוד אבידן (2009), כל השירים, כרך א (1965-1951), עורכים: ענת ויסמן ודוד וינפלד, הוצאת הקיבוץ המאוחד ומוסד ביאליק, ע' 206.

[3] ותודה ל-א.ע. שהניח נייר זה על שולחני בטרם סופ"ש…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  ביום 3 באפריל 2014 בשעה 10:44 AM

    המסעות הן אל האתרים והשיחות הן על החיים והחיים אינם אלא ההקדמה למוות שבסופם.
    ובין לבין הכי חשוב לדעת עם מי אתה הולך ועל מי אתה סומך.
    אשרי שעשיתי לי חברים שלצדם אני אוהב לילך ועליהם אני סומך
    חג חרות שמח וכשר לכל מי ששרד והגיע עד כאן

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: