ביקור חוזר בסוריה בשביל להבין מי נגד מי

בעבר כבר כתבנו מספר משפטים על שכנתנו הצפון-מזרחית. ברשימה זאת. וכעת התפננו לביקור חוזר. תחילה הופיע אביב העמים הערבי וזקף קומתו. טוניס, מצרים, לוב, תימן, אל-בחריין. והגיע תורה של סוריה. גם בה פרץ סוג של מרד. מהפכה שהידרדרה למלחמת אחים זוועתית.

"מרד היה בא והולך בדרכי העפר הלוהטות של הממלכה. הרוח שנשאה אבק וחול ברגלי ההולכים קראה לקשר גדול. ממרטבא הרחוקה בואכה טרופינא, ומשם דרך הר השמחה לעמק דוורן ועד לבית תלתין, אשר בשפלת החוף. כל הדרכים אל הבירה אשר על שפת הים היו שטופות מרד סמוי, נורא ואכזרי. כל החורף נחרשה האדמה למרד, טויבה למרד, נזרעה במרד, ועם קיץ הגיעה שעת הקציר. קצרו, דשו, נפו וטחנו, ובבוא הסתיו זרו את הטחון עם הרוח. נרד היה בחלל האוויר, מתאבך ושען כקטורת, מתמיד, כובש ומולך.

הקיץ הלוהט כבר אסף את עצמו, חרבוניו פינו מקום לענני סתיו, שנישאו מן המזרח. העלים החלו להתכרכם בקצותיהם, ומקדימים שבהם נכנעו לשלכת. צינה סמויה היתה פוקדת את הערבים השקטים, ורוח חרישית ומבשרת רעות מרעידה את היקום. על הכל היתה טבועה חזות זועפת של מרד חדש ומסובך." [מקור: א"ב יהושע (29.11.2013), "המרד", הארץ, תרבות וספרות, ע' ]1.

העסק התחיל, פחות או יותר, במרס 2011. ליתר דיוק ב– 18.3.11. כמחאה עממית שקיבלה ביטוי בהפגנות נקודתיות במספר מקומות. יום זה גבה 5 הרוגים ראשונים. אמנם בשאר אל-אסד טען, חודש לפני כן, שבסוריה זה לא יקרה אבל זה קרה. מאז חלפו כ-3 שנים. מעל ל-1,100 ימי אלימות. בממוצע, בכל 10 דקות נהרג אדם. וכבר הגענו בספירה מעל ל-150,000 אזרחים. המספר המדויק של הקורבנות בנפש אינו ידוע וספק אם נדע.

כאמור, תחילתו של המאבק בהפגנות במספר ערים קטנות בפריפריה. דרעא במוקדן. רחוק מן הבירה. הרוגים ראשונים. כפריים סונים תומכים במחאה העירונית. עד כה התאפיינו הכפריים הסונים, שלא כאחיהם העירונים, בקואליציה של המיעוטים השולטת בדמשק. שכן העלאווים הם מיעוט. אמנם שולט (שלט?) אבל מיעוט. והם בכלל נחשבים כשיעים…

חולף חודש. ההפגנות מתפשטות. ב-25.4.2011 מקבל השלטון החלטה להטיל את הצבא אל המערכה החדשה והלא-מוכרת. שכן מי הוא האויב? האזרח הסורי? וזה, הצבא, אינו מבין עניין למעט דיכוי כוחני. ברוטליזציה. בפריפריה מתארגנות כנופיות חמושות, מקומיות, לוקליות. עדיין קוראים למתרחש – התנגדות עממית. רוב האוכלוסייה, בפרט/בעיקר בערים הגדולות, נותר אדיש. וכך נשארו המקומיים כנגד המשטר.

חולפת שנה. אנו בתחילת פברואר 2012. קרב חומס (4.2.2012). המחאה והמרד עוברים, לראשונה, מן הפריפריה אל עיר מרכזית. הצבא – מפציץ, מפגיז, מטיל מצור על העיר, טובח, אך אינו מצליח לקעקע את ההתנגדות. כל השסעים במזרח התיכון באים בקרב זה לידי ביטוי: סונה – שיעה, תורכיה – איראן, ערב הסעודית – קטאר, רוסיה מזרימה נשק. חיזבאללה עולה על המפה. לרגע טעינו והערכנו שהאספסוף, במלוא מובנה של המלה, יצליח להפיל את שלטונו של אל-אסד הבן. משום מה זה לא קרה. איכשהו המומנטום נעצר.

מתקדמים במישור הזמן. ה- 18 ביולי 2012 הוא יום שייחרט בזיכרון הסורי. מגה-פיגוע במפקדה הכללית בלב הבירה. שר ההגנה, ראשי מנגנון הביטחון, האנשים שלמעשה ניהלו את המערכה נגד המורדים – חוסלו בפיצוץ עז שהחריד את דמשק בכלל ואת ארמונו של בשאר אל-אסד בפרט. אירוע זה היה אמור למוטט את המשטר שכן המורדים אוחזים כבר בפאתי דמשק. אך זה לא קרס. העיר חלב הניטרלית משנה כיוון אך הרוב הסוני טרם נענה ואינו מצטרף. והמורדים – עשרות פלגים, ארגונים מקומיים והתקבצויות קיקיוניות – מתקוטטים זה עם זה.

עוברים ל-2013. ב-13 במרס נכבש מחוז צפוני ע"י המורדים. לא רובע או שכונה אלא עיר ומלואה. ולכך הוסיפו את המרחב העוטף. בסדרה של קרבות קטנים. נקודתיים. נראה שלא באמצעות יד מכוונת או מחשבה אסטרטגית. המגמה אמורה להדאיג את המשטר. עוד כפר לא חשוב עבר לידיים אחרות. הנמלים מכרסמות את הפיל. ועדיין הפיל אינו נופל. פרפראזה על אמירתו של קולונל גרמני, בארנד פון קלייסט, שטען כי הצבא הגרמני בהילחמו בצבא האדום משול לפיל התוקף נחילי נמלים. הפיל ירמוס וירמוס, מיליונים ימותו, ובסופו של יום ייפול.

שלהי קיץ 2013. בשאר אל-אסד מפעיל את נשק יום הדין שלו. הנשק הכימי. העולם מתחבט. הרוסים גוזרים קופון. מאות אלפים של פליטים. בלבנון, תורכיה וירדן. הנשיא שורד גם את הרבע האחרון של השנה ה-3. ובניגוד למה שהערכנו, שהנה הבן הולך, מסתבר שתומכיו מצליחים, פה ושם, לכרסם באזורים המוחזקים ע"י מי שקרויים מתנגדים. כל הצדדים מותשים ומדממים. המשטר מצליח, מדי חודש בחודשו, לשלם לצבא את משכורתו. מעל למיליון דולר. כנראה שכל עוד הוא מסוגל לשלם לא ייפול דבר. מן הצד השני הכסף הסעודי משמן את רובי המורדים. אנו מאחלים לצדדים הצלחה.

תמונת המצב של סוף 2013 מוצגת במפה הבאה:

מפת סוריה ומעברי לבנון_resize

מקור: אסף גבור (19.11.2013), "הקרב על מעברי הגבול עם לבנון יכריע את המשך שלטון אסד", מעריב, ע' 8.

מי ומי בשני הצדדים? נתחיל בצד א – המשטר הסורי הנוכחי. מדובר בצבא סוריה בהיקף של כ-200,000 חיילים ולצידם כמה אלפי לוחמים של ארגון החיזבאללה. מקורות אחדים אומדים את מספר השיעים הלבנוניים ב-20,000.

נעבור אל צד ב. שם קוד: "המורדים" או "האופוזיציה". אצל המורדים הסיפור הרבה יותר מורכב וסבוך. הגוף הגדול ביותר הוא "צבא סוריה החופשי". כ-30,000 בפיקוד הגנרל אידריס. ממומן בעיקר ע"י ארה"ב, ערב-הסעודית ותורכיה. הכוח השני בגודלו – כ-10,000 לוחמים – הוא "חזית הסיוע". לוחמיו הם סונים קיצוניים, ברובם סורים ותומכי אל-קאעדה. "החזית האסלאמית" מורכבת מ-7 ארגונים המבקשים ליצור מדינת הלכה מוסלמית. מונה כ-8,000 לוחמים ונתמכת ע"י התורכים. "חזית מורדי סוריה" אף הוא מונה כ-8,000 לוחמים. זהו איחוד של כ-15 ארגונים דתיים ובראשם ג'אמל מערוף. קטאר, ערב הסעודית ותורכיה – תומכות. שמתם לב לחלקה של תורכיה בתמיכה במתנגדים לאל-אסד.

הנה הגענו אל "המדינה האסלאמית של עיראק וסוריה". עליה כבר כתבתי מספר משפטים. מספר הלוחמים תחת דגל זה נע בין 3,000 ל-5,000, מונעים ע"י אל-קאעדה ומורכבים משכירי חרב, לוחמי קודש, ג'יאדיסטים, הנלחמים באל-אסד מחד גיסא ונגד הארגונים האסלאמיים מאידך גיסא. צעירים מירדן, בוסניה, מדינות הקווקז ואפילו מהמגזר אצלנו, גונבים את הגבול ונלחמים עד למותם המקודש. עוד גוף המונה כ-2,000 לוחמים הוא "החזית האסלאמית הכורדית". האג'נדה שלו ברורה וחד-משמעית. ולפיכך הוא עצמאי בשטח ואינו חובר עם ארגונים אחרים. מצד שני אין לו, כנראה, מממן חיצוני רציני.

מעבר לכך קיימים, ושימו לב לנתון מדהים זה, מעל ל-2,000 ארגונים קיקיוניים שלרשותם עומדים רק מספר עשרות של לוחמים. הגדולים שבהם בקושי חוצים את רף מאה הפעילים. ואם לא די בכך הם מתאחדים ומתפלגים כל שני וחמישי. ובכך גורמים לארגוני המודיעין של העולם המערבי – להזיע.

בהכנת רשימה זאת נעזרתי במקורות הבאים:

[1]        אי-פי (17.12.2013), "סוריה הפכה אבן שואבת למחבלים מתאבדים", הארץ.

[2]        נדב איל (7.2.2014), "הקרב האחרון", מעריב, ע' 8.

[3]        צבי בראל (13.9.2013), "ההפרטה של אל-קאעדה", הארץ, ע' 13.

[4]        צבי בראל (20.12.2013), "תשבץ איסלאמיסטי בלתי פתיר", הארץ, ע' 18.

[5]        אסף גבור (19.11.2013), "הקרב על מעברי הגבול עם לבנון יכריע את המשך שלטון אסד", מעריב, ע' 8.

[6]        אסף גבור (13.12.2013), "סוריאליזם", מעריב, סוף שבוע, ע': 21-20.

[7]        אייל זיסר (30.3.2011), "האם סוריה בוערת?", צומת המזרח התיכון, כרך 1, מהדורה מיוחדת 1007.

[8]        אייל זיסר (5.5.2011), "לקראת רגע ההכרעה בסוריה", צומת המזרח התיכון, כרך 1, גיליון מס' 5.

[9]        אייל זיסר (יולי 2013), "המשבר הסורי – מאבק בלא הכרעה – משל הנמלים והפיל", עדכן אסטרטגי, כרך 16, גיליון 2.

[10]      אייל זיסר (9.9.2013), "רגע האמת של בשאר אל-אסד", צומת המזרח התיכון, כרך 3, מהדורה מיוחדת 1019.

[11]      אייל זיסר (אוקטובר 2013), "בודד בצמרת: בשאר אל-אסד והמאבק על סוריה", עדכן אסטרטגי, כרך 16, גיליון 3.

[12]      אייל זיסר (4.11.2013), "סוריה: מהפכה ומלחמת אזרחים", תקשורת אישית: הרצאה בערב עיון שנערך ע"י אוניברסיטת תל-אביב.

[13]      פואד עג'מי (2013), המרד בסוריה, עם עובד ואוניברסיטת ת"א.

[14]      איתמר רבינוביץ' (18.12.2013), "גאות ושפל במלחמת האזרחים בסוריה". מבט על, גיליון 499.

[15]   Itamar Rabinovich (10.1.2013), "Alawite Secessionism in Historical Perspective", Notes, Vol. 7, No. 1.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: