סונים נגד שיעים ולהיפך

מסה קצרה: סונים ושיעים – סקירה גיאוגרפית של תולדות הסכסוך האלים.

עברו של העולם, ולצערנו גם ההווה, זרועים במלחמות דת. פרושים נגד צדוקים, מוסלמים נגד נוצרים, פרוטסטנטים נגד קתולים, מוסלמים נגד הינדים. שיעים נגד סונים. מוסלמים נגד יהודים. ירושלים, אירופה, אסיה, אפריקה. יש הטוענים שאף הסכסוך הישראלי-פלסטיני הוא דתי, מעבר להיותו הן סכסוך אתני והן סכסוך טריטוריאלי, מתוך רצון להרחיבו לעולם הערבי בכללותו ואם אפשר לכלל עולם האסלאם.

במחצית השנייה של המאה ה-20 תפס הסכסוך הישראלי-ערבי (שמא יהודי-מוסלמי?) את קדמת הבמה. בתחילת המאה ה-21 עדים אנו לשינוי מסוים. הסכסוך המוחצן לובש אופי פנים-מוסלמי. שיעים כנגד סונים. ולהיפך.

במזרח התיכון מתחלפת תמונת המצב הגיאוגרפית של הדת בתדירות נמוכה. בקצב אטי. כל 1,500 שנה (בערך). אמפליטודה בת מאות שנה. הנה בא יהושע, בראש שבטי ישראל, לרשת את הארץ המובטחת אותה הבטיח הקב"ה לאבותינו שנים רבות לפני כן. ומה ירשנו? את ההר. כי המישור אוכלס ע"י הפלשתים שאותם לא ממש הצלחנו לגרש. חלק מן העמעמים הכנענים דווקא הצלחנו. אנו למעלה והם, המקומיים, למטה. ואף הם, המקומיים, לא היו ממש מקומיים. שכן הם פלשו מן הים והתיישבו במישור החוף בואכה השפלה ומכאן שמם.

כיום, שלושת אלפים של שנים לאחר מכן, פחות או יותר, אנו במישור והפלסטינים, המקומיים, ביהודה ובשומרון. היפוך גיאוגרפי. מהן, ביני לביניכם, כמה מאות שנים של קשר בין אמונה לבין מקום? ולמלחמות הללו לא קראנו מלחמות דת. אלא מלחמה של בני ישראל בעמים אחרים.

ומן הדוגמה הפרטית שלנו נעבור אל העולם המוסלמי. ונציג גם כאן היפוך גיאוגרפי מחד ונציב את יסודות הסכסוך השיעי-סוני האלים מאידך.

במדבריות ערב נוסד האסלאם ועד מהרה הפכה הדת למעצמה ששלטה על מרחבים עצומים. מוחמד נולד, כנראה, בשנת 570 לספירה. וכשהיה בן 40 שפגש את ההתגלות או את ההארה, אי-שם במערה בסמוך למכה. מספר טיפולוגי שמשמש את המוסלמים מני-אז. בשנת 622 נאלץ לברוח ממכה. שייכות לשבט הקטן – קורייש –  ולפיכך הפחות חזק. אומיה היה השבט החזק. להלן שנת ההגירה (בשפתנו). ההג'ירה בשפתם. שפות שמיות. זהו האירוע המכונן. שנה מס' 1 של העולם המוסלמי. מכאן מתחילה ספירת השנים לפי הלוח המוסלמי. אנו נשארים עם הלוח הנוצרי…

ב-630 חזר מוחמד אל מכה כמנצח. שנתיים לאחר-מכן הלך לעולמו. הוא לא השאיר יורשים (ממין זכר – איברהים מת בצעירותו). זאת הבעיה של האסלאם. עובדה שהפכה לסלע המחלוקת בין פלגי האסלאם. מי רשאי לרשת את הנביא? האם היורש יהיה צאצא ישיר של הנביא או שבכל דור ודור יהיה זה המתאים/הראוי ביותר לכך. הח'ליף. דהיינו – המחליף של הנביא. בנצרות קיבל האפיפיור את התואר: "ממלא המקום" (של אלוהים על פני האדמה). לפי האסלאם אין לאלוהים צורך במ"מ והנוצרים הם כופרים.

"אנשי עם הספר הנוצרים! אל תוסיפו דבר על דתכם ואל תדברו על אללה אלא את האמת. המשיח, ישוע בן מרים, הוא שליח אללה לפי דברו אל מרים ברוח קודשו. האמינו באללה ובשליחיו אך אל תדברו על "שלושה". מוטב לכם להימנע מזה, כי אללה הוא אלוה אחד ויחיד. ישתבח שמו, הוא עלה מעל כל אפשרות של היותו זקוק לבן." [קוראן, 4: 169-168]

אף היהדות רואה בנוצרים עכו"ם.

ארבעת הח'ליפים הראשונים (אבו בכר, עומר אבן אל-ח'טאב, עת'מאן, עלי אבן אבי טלאב) – "ישרי הדרך" – עלו לשלטון בבחירה ע"י רוב ה"רעים", חבריו של הנביא. שלא בירושה. כולם, למעט הראשון, נרצחו. מלה אחת או שניים על הראשון ושני האחרונים. אבו בכר היה חותנו של מוחמד. אבי אשתו האהובה, עיישה (למוחמד, כזכור לנו, היו מספר נשים, יותר מארבע). עת'מאן נמנה על שבט אומיה (אירוניה היסטורית – זהו השבט שגירש את מוחמד ממכה). עלי היה דודנו וחתנו של הנביא (בעלה של פאטימה, בתו של הנביא). כל זה לא הפריע לאימפריה הערבית מוסלמית להתפשט, לכבוש עוד ועוד מקומות, מדינות וארצות, להתהוות. ארץ-ישראל הביזנטית נכבשה כבר ב-638. ב-711 חצו את הרי הפירנאים בדרך למפגש עם קרל "הפטיש". בין לבין נכבשה איראן/פרס.

התפשטות האסלאם

מקור:  Google Images

כאמור, עלי נרצח ב-661. פרצה מלחמת האזרחים הראשונה בעולם האסלאמי. מועאוויה אבן אבי סופיאן, מושל סוריה, הפך לח'ליף ה-5. קם בית אומיה ששלט באימפריה האסלאמית כ-100 ש'. ושוב אירוניה היסטורית – אלא שלא קידשו את הירושה והשושלתיות  הורישו את השלטון. מועאוויה יצר תקדים, ולפיו פעלו בתורם הח'ליפים הבאים. הוא מינה, עוד בחייו, את בנו יזיד. הח'ליף האחרון לבית אומיה, מרוואן השני, היה בן של שפחה כורדית. בית אומיה כבר לא היה ממלכה/קיסרות/אימפריה "ערבית" אלא "אסלאמית". דמשק שימשה כבירת העולם הסוני. עד מהרה הגיעו המערערים.

העולם המוסלמי נחלק לשתי קבוצות. סונה ושיעה. סונה, קבוצת הרוב. המחליף ייבחר ולא יירש. שיעה = סיעה = אנשיו של עלי. לדעתם עלי, הח'ליף ה-4, הוא היורש האמיתי של הנביא. ולפיכך בנו, חסן, ראוי לכך. ולסבך לכם את התמונה – בהיות החברה הערבית פטריאכלית, אין משמעות לחתן של הבת… כך או כך חסן, בנו של עלי, ויתר. חסידיו – לא.

הגיעה שעתה של מלחמת האזרחים השנייה. מלחמה גורלית. חוסין, אף הוא בנו של עלי ופאטימה, יצא לכבוש את השלטון. העימות התחולל בכרבאלה (עיראק). האומיים (הסונים) טבחו את חוסיין ומאמיניו (השיעים). רק עלי, בנו של חוסין, שרד. והסיפור סופר. מכאן ואילך זהו סיפור עקוב מדם של קרב מתמשך שאין לו קץ.

העבאסים, צאצאי דודו של הנביא (אל עבאס), כבשו את המזרח האימפריאלי מידי האומיים. ב-750 ייסד אבו אל עבאס, שבנוסף להיותו ח'ליף, קיבל את התואר "אל ספאח". "השוחט". אחיו, אל-מנסור, תפס את השלטון. "המנצח". הוא דאג לרצוח בשיטתיות את כל מי שנמנה על צאצאי עלי. העולם הסוני העתיק את משכנו לבגדד. העיר החדשה.

לא נלאה אתכם בפרטי ההיסטוריה של טענות ירושת הנביא לפי השתייכות לענף הגברי או לענף הנשי. כך או אחרת נחצתה האימפריה לשני חלקים, לא בהכרח שווי-גודל. בבגדד – בית עבאס הסוני. בקהיר, לעומת זאת, עלה ב-908 לשלטון עובידאללה שטען שהוא צאצא של הנביא דרך בתו, פאטימה. הנה כך נוסדה ח'ליפות חדשה – הפאטימים – שנמנו על תומכי השיעה. גם ח'ליפות זאת לא החזיקה מעמד לאורך זמן, וכמו קודמותיה התנוונה ודעכה.

שימו לב שלפני אלף ש' הייתה בגדד בירת העולם הסוני וקהיר בירתו של העולם השיעי. אלף ש' לאחר מכן אנו רואים היפוך גיאוגרפי. קיטוב. השיעים שולטים בבגדד והסונים בקהיר! הנה כך התחלפו להם מקומות מייצגי כובד משקל דתי בתהליכים ארוכי שנים.

האיובים, הסלג'וקים, הממלוכים והעות'מנים, המשיכו, באופן כזה או דומה, את המסורת הסונית. בגבול המזרחי של האימפריה העות'מנית קם עולם שיעי. השאה הפרסי, איסמעיל ה-1, קבע,ב-1502 את השיעה כדת המדינה. הנה כי כן גבולות העולם התורכי דאז, היו, פחות או יותר, אזורי הספר בין הסונה והשיעה. טבעת של אש. פה ושם נותרו איים. הנוצרים בלבנון כמשל. שיעים משני עברי מצר הורמוז.

כיום מונים הסונים כ-85% מהעולם המוסלמי. 15% האחרים הם שיעים. לכאורה – עדיפות לסונים. וכל זאת הסונים בלחץ. בפחד. מיעוט המטיל מורא על הרוב. קיימת טענה, אליבא קיצונים סונים, כי הסונים רואים בשיעים "סוג של יהודים". אך בעוד שהיהודים הם האויב החיצוני, המוכר, הרי השיעי הוא האויב הפנימי, הלא מוכר והבלתי צפוי. ולפיכך מסוכן יותר.

בשורות אלה אביא דוגמאות רק מעולמנו הקרוב – המזרח התיכון. ואף הן ספורות. במאבק המזוין בין לבין ישנם מישורי התייחסות של מדינה אל מדינה ויש מישורי ייחוס פנים-מדינתיים. ניתן לראות את תורכיה, מצרים, ירדן, ערב-הסעודית ואיחוד האמירויות כנציגות מובהקות של העולם הסוני. איראן, כתוצאה של צו מלכותי שנכפה על ההמונים לפני כ-500 שנה, נושאת דגל השיעה. בשל האיראנים והתורכים אין אנו יכולים להגדיר שהסכסוך הוא פנים-ערבי ולפיכך אנו מגדירים אותו כפנים-מוסלמי או פנים-אסלאמי.

לרגע נביט אל העולם הפנימי: השיעים בלבנון הם כנראה קבוצת הרוב (אם כי נשמרים כללי המשחק שנחקקו לפני שנים רבות ולפיהם הנשיא הוא נוצרי, ראש הממשלה סוני ומפקד הצבא דרוזי) וככאלה, מחפשים הם את הדרך לתרגם דמוגרפיה לעשייה פוליטית. לפי שעה זו דרכו של חיזבאללה. העלאווים בסוריה מצויים בפאניקה. קרב לחיים או למוות. כל דרך כשרה להישרדות. שלטון המיעוט הסוני באל-בחריין אינו בוחל בכל אמצעי לדכא את אוכלוסיית הרוב, השיעית. טנקים סעודיים הם אמצעי כשר לשרוד בשלטון. הסונים בעיראק ובסוריה תרים אחר דרך מובילה. היווצרותה של "האמירות האסלאמית הגדולה (של עיראק וסוריה)" במרחבי הספר שבין המדינות הנ"ל היא אחת מהן. ולא התייחסתי למתחולל בתימן ולמתרחש בסולטנות עומן הפוסחת על שני הסעיפים.

ברמת המדינה אנו רואים כיצד איראן תוקעת חנית שיעית בכרסו של העולם הסוני. מטהרן דרך בגדד, חבל העלאווים ודמשק, אל חיזבאללה שבהרי הלבנון הדרומיים. סוריה היא הדוגמה, בהא הידיעה או נכון יותר התווית המיידעת, הממחישה את המאבק המזוין בין סונים לבין שיעים. אבל לא רק. במקרה דנן גם פלגים סוניים מתקוטטים בינם לבין עצמם על שליטה הרחב הפרוץ לכל עבר.

תורכיה הסונית, שבעבר שיתפה פעולה עם עיראק של סאדאם חוסיין (מחד גיסא האויב של האויב האיראני הוא ידיד ומאידך קיים אויב משותף, הכורדים, השוכן בגבול בין 2 המדינות הנ"ל) שינתה כיוון, לאחר מלחמת 2003, ורואה בכורדיסטאן העיראקית סוג של בעלת ברית כלכלית (תוך קריצה פנימית אל הכורדים שבקרבה). ערב הסעודית עושה כל מאמץ אפשרי למוטט את השלטון "השיעי" בסוריה (שהרי העלאווים הם לא ממש שיעים "טהורים").

מקורות המידע:

[1] ברנרד לואיס (תשנ"ח), המזרח התיכון: אלפיים שנות היסטוריה מעליית הנצרות עד ימינו, מאנגלית: עתליה זילבר, עם עובד / משרד הביטחון ההוצאה לאור.

[2] סיימון סבאג מונטיפיורי (תשע"ג), ירושלים: הביוגרפיה, מאנגלית: גיל שמר, דביר.

[3] מירי שפר (תשס"ו), אסלאם: מבוא קצר, מפה / אוניברסיטת ת"א.

[4] Ofra Bengio (23.02.2014), "The intra-Islamic conflicts and Israel", The JERUSALEM POST.

[5] Samuel Helfont (12.1.2014), "The Geopolitics of the Sunni-Shi'i Divide in the Middle East", Notes, Vol. 8, No. 1, TelAvivUniversity.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • zviarzi  On 7 במרץ 2014 at 11:39 AM

    סקירה חשובה מאוד חבל שאין עוד כמותה.
    השנאה המעוורת עיני חכמים הביאה על הישראלים סנוורים – עבור ה"ישראלי" כל מוסלמי הוא ערבי וכל ערבי טוב הוא "ערבי מת".
    שנאה זו משמשת בעשורים האחרונים מגדלור למדיניות ממשלת ישראל. התוצאה, אין חכמה מעשית – לא מנצלים את היריבות הפנימית בין המוסלמים – וגם אין חכמה מדינית – לא מנצלים את המצב הקיים להשגת הסכם עם הרשות הפלסטינאית.
    במקום שמדינת ישראל תבנה מהשנאה שבין המוסלמים היא נכווית שוב ושוב.
    ממשלת ישראל "מגייסת" שוב ושוב את פלגי האיסלאם השונים על מנת לתחזק את השרשור מוסלמי=ערבי=אויב, ובכך מנציחה מצב אבסורדי שדוחף כל מוסלמי לראות במדינת ישראל מדינת אויב.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: