31.1.2014: כמעט 4 ש' של סבב גלריות בת"א

יום שישי. מתנהלים בבוקרו של יום באיזי. על הפרק עמד סבב גלריות. ידענו זאת אמש. והבוקר דורש להתוות תבנית למסע. עיתון הארץ. מוסף "גלריה". מי שלא שם – הסיכוי שאדע על קיומו נמוך. לא בשביל כל דבר נלך אל המרשתת. תפוס כפי יכולתך. כמה שנספיק – נספיק. נקדיש לכך 3 או 4 שעות, ואחר-כך נסעד. מלכתחילה היה לנו ברור שלא נוכל להקיף הכול. גם לא חצי מן ההיצע. אף לא רבע או שמינית. רק גלריות ספורות בלבד. ולפיכך התרכזנו באזור גיאוגרפי מסוים. סביבות כיכר המושבות. נתווה מעגל, רדיוס, וקדימה למלאכת ההתבוננות.

OK. יוצאים אל הדרך. מהרצליה יורדים אל נתיבי איילון ומדרימים אל ת"א. את המכונית מחנים בצפון העיר. מעבר לנהר הירקון. מספר מדוד של צעדים ואנו מטפסים ועולים על קו 4 (גם 104 ו-204 ישרתו אתכם אם אתם באותו העניין…). 7 ₪ לזוג קשיש. 14 ₪ אם לוקחים בחשבון את מוטיב החזרה אל מסוף רידינג. ובכל זאת, משתלמת העסקה מבחינה כלכלית שכן סכום של 20 ש"ח, קרוב לוודאי בכל מגרש חניה עירוני, יהווה רק את יריית הפתיחה. והמחיר הסופי – מי יישורנו.

ויש לכך יתרון נוסף. משוחרר הנהג מדאגות הנסיעה – אוטובוסים, טנדרים, מיניבוסים, פרטיות, אופנועים, קטנועים, אזרחים מונעים חשמלית, רוכבי אופניים והולכי רגל שמתפרצים לשטחים לא להם. חלונות ראווה, בניינים ישנים וחדשים שנוספו מעת הביקור הקודם וכד'. ונחסכות הצפירות של הנהגים העצבניים שבטרם נברא הצבע הירוק ברמזור כבר נלחצת הזמבורה מאחור… מכל אלה קיבלתי פטור זמני. לשעה קלה של חסד. יושב גבוה, יחסית, וכאמור משוחרר מחוויית הנהיגה, מתבונן בחזיתות המסחריות של רחובות בן-יהודה שטרסה ואלנבי. צופה בעוברים ושבים. המדרכה כמיקרו-קוסמוס. הומה כמרקחה. ובין לבין מחליפים זוגתי שתחיה ומחבר שורות אלה דעות.

ובינתיים הגענו. אל נקודת ההתחלה של מסענו הנוכחי. הרמקול מודיע: כיכר המושבות. פעם הייתה מרכז הכרך בהתהוות. התחנה שבה ירדנו ממוקמת באלנבי, מטרים ספורים מצפון לצומת הרחובות אלנבי ויהודה הלוי. כאמור, מטרת המסע – סבב גלריות.

גלריה מס' 1. מחפשים את גלריה "רוטשילד 140". שדיווחה לי, בדוא"ל, על שינוי מיקום. הגירה ליהודה הלוי 48. המבנה בפינת הרביע הדרום-מערבי של הצומת, שמולנו, נושא את המספר 46. המספרים גדלים ממערב אל המזרח. נראה שכל שעלינו לעשות הוא לחצות. ראשית דרומה ואחר-כך למזרח. נשמע פשוט? לאו דווקא. עברנו ומצאנו שלגדה הדרומית של רחוב יהודה הלוי, בה אמורים להיות ממוקמים הבניינים עם המספרים הזוגיים, בכלל קוראים רחוב מקווה ישראל. וכשזה נפרד סוף-סוף מיהודה הלוי ויוצא לדרך עצמאית הופכת הגדה הדרומית, זמנית, לרחוב הרכבת. בקיצור – מס' 48 אינו נראה באופק הקרוב. אולי אי-שם מצפון לחניון הדר. ויתרתי. זאת לא הייתה הפעם היחידה שבה ויתרתי.

יעד מס' 2. גלריה "8P". רח' יהודה הלוי 57 (בחצר!). גם זו היגרה, כמדומני, לכאן, מרחוב פוריה מס' 8. העסק סגור ומסוגר. פעם שכנה בבניין זה גלריה שיתופית לצילום. אך זו סגרה שעריה. השער הפונה אל חזית הרחוב היה נעול. הצצתי במתרחש בחצר הכלואה. ערימת כלי עבודה ופסולת בניין. זה בהחלט לא דמה למיצג. פנינו לרח' שד"ל בניסיון לתקוף את הבעיה מכיוון אחר. מאחור. שני פרשי משטרה, כולל הסוסים, הצטופפו בצל. המעבר היה חסום. ויתרנו על הרעיון. לב ת"א. מה בכלל עושים כאן פרשי המשטרה? ולמה הם מסתתרים? חזרנו אל יהודה הלוי. נכנסתי אל המספרה הצמודה לחנות שפעם הייתה גלריה. אולי הוא מחזיק בסיסמה לפתיחת המערה של עלי-באבא. שומשום. קדחת. הספר – חירש למחצה. צעקתי. בסוף הבין. סגור, אמר. כבר 3 חודשים סגור. אין סיסמה. לא הצלחתי להסביר את רעיון "בחצר". ויתרתי בפעם השנייה.

יעד מס' 3. המשכנו מזרחה. אל "ברוורמן". רח' השרון 12. תערוכה זוגית. "משקל נייר". ראובן ישראל ויהושע נוישטיין. מפגש בין אמן צעיר לבין צייר וותיק (הכול יחסית). עד 13.3. זה בצבעי מים (ישראל) וזה ברישומים – תלת-ממדיים – מוקפדים (נוישטיין). הרקע השחור משותף לשניים. קחו את הזמן שלכם. דעתי, הלא-מקצועית בעליל, היא שככל שהעבודות של נוישטיין קטנות יותר כך הן מעניינות יותר. זוגתי שתחיה לא בהכרח הייתה שותפה לדעה זאת. בין לבין הצצתי במדפי הספרים שבקומה השנייה. משכתי אחד מן הספרים. ספר קטן אך עב-כרס. יומן מיצבים של אתי אברג'ל. דפדפתי. נראה מעניין. נדרש זמן – שלא עמד לרשותי – לעיין בו כנדרש. אולי בפעם אחרת. ואולי מצוי הוא, הספר הנ"ל, בספרייה העירונית ואוכל לשאול לפרק זמן של יותר מדקה… איך שלא יהיה – ממשיכים. מתחילים להדרים.

1546268_714448655252529_1598513047_n

יעד 4. רח' החשמל 33. "הקיר בחשמל". הסתבר לנו שחלל התצוגה מתקיים בקומת מרתף רחבת ידיים. "ארס אפריקנה". פלוני בשם יובל קדר משח בדים, מתוחים על מסגרת עץ. בצבעים עזים. חגיגת צבע. ציור בעל אופי אוטוביוגרפי. דיוקנאות עצמיים על רקע תשתית אפריקנית. יומן מסע מצויר. זיכרונות מאפריקה כבר אמרנו? "מאין יבוא עזרי" שאלה אחת מכותרות הציורים. התשובה טמונה, כמובן, בספר הספרים (או ביוטיוב). התשובה מצויה בשאלה. עניתי ליובל: "שיר המעלות / אשא עיני אל-ההרים / מאין יבוא עזרי / עזרי מאת ה' / עושה שמים וארץ / אל-יתן למוט רגלך / אל-ינום שומרך / הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל" (תהלים, קכ"א). כמעט כל התרבויות הארציות שמו מבטחן בשמים. והדרך אל האלים עוברת, מטבע הדברים, בפסגת ההרים. והרי לכם מקור קדושתם של הרים. הר סיני. האולימפוס. עד 18.2. ממשיכים דרומה.

גלריה מס' 5. העצירה הבאה הייתה ב"חנינא". י.ל. פרץ 33. גלריה שיתופית. תערוכה קבוצתית. "מכברי". דהיינו מהיישוב כברי. לשון אחר: אנו מהצפון. יהודית-ערבית. ממוקמת מאחרי חזית של חנות קטנה. הצצנו. החלל היה תפוס ע"י קבוצה שישבה במעגל, ושדנה, קרוב לוודאי, בנושאי אמנות. כינוס של העוסקים במלאכה. פקפקנו באם להיכנס או לא. ואז נפתחה הדלת. בחור צעיר שקלט את ההתלבטות שלנו פתח והזמין. תיכנסו, אמר. אנו על סף סיום. מזמינים אותך – תיעתר להצעה. נכנסנו. ירדנו אל חלל התצוגה המרכזי, אל המרתף. אהבנו, והפעם הייתה הסכמה סוחפת, מקיר אל קיר, את הצילום שכותרתו הייתה – "ללא כותרת". של צלמת ערבייה שלצערי לא רשמתי לפני את שמה. לי דווקא הייתה כותרת עבורו: "ערימת זבל פורחת". ומה רואים בצילום אתם שואלים? עץ שקד פורח ובעורפו ערימת זבל. צבעונית. ובין לביו, על מזרן, שרועה עלמה שגבה אלינו ופניה אל הערימה. מה שמעיד על ביום והעמדה מלאכותית… עד 28.2.2014. יצאנו. הכינוס עדיין היה פעיל.

יעד 6. גלריה "בנימין". צ'לנוב 28. גלריה מופעלת ע"י קבוצה של 8 אמנים שהתאגדה לשם כך. פעמים מציגים משל עצמם ולפרקים מזמינים אוצר/ת שמצדו/ה מציג/ה אמן/נית אחר/ת. הפעם – תוצרת של אחד מיושבי הבית. ניב בורשטיין. עד 15.2. "The little Deer". חדרון קטן. דחוק בין מכבסה מכאן למבנה מט ליפול המקווה לגאולה (פינוי-בינוי) מן העבר השני. שלושה או ארבעה עבודות גדולות בצד קיר עטוי ביצירות קטנות. הגדולות – בטכניקה מעורבת. אבר המין הגברי, הזכרות, מככב בחלק מהן. מציצה בצד נשיקה. יחליט (או תחליט) הצופה.

גלריה 7. צעדים ספורים לכיוון מערב ואנו בפתח גלריה "חזי כהן". וולפסון 54. תערוכה קבוצתית של אמני הגלריה. "Home Before Dark". עד 8.3. חלל מושקע בבטון מוחלק. היכל, בית זבול, לעומת קודמו. לא התחברנו אל התוכן. זאת בעיה שלנו ולא של היוצרים. אם כי קיימת אמירה שאם לא הצלחת להבין – סימן שמי שהסביר לא הצליח להסביר. איך שלא יהיה יצאנו בשאלה: מי אמור לקנות מיצגי ווידאו? (ושלא הייתה לה תשובה מלבד זיכרון ממה שאמרה עדי מ"שלוש" שהקונה הפוטנציאלי קרוב לוודאי שהוא אספן). שם התערוכה גרם לי לשאול שאלה נוספת: מדוע נעשה שימוש באנגלית לשמות של תערוכות? (ויש דוגמאות נוספות לכך. ראו קודם ובהמשך)  האם זה מצביע על תחכום, רומז על קהל היעד, או שמא …

גלריה חזי כהן - עבודה מוצגת בתערוכה הנוכחית

גלריה חזי כהן – עבודה מוצגת בתערוכה הנוכחית

יעד מס' 8. צועדים במעלה רח' עליה. צפונה. חוצים את כיכר המושבות ומושכים לאלנבי. שוברים ימינה לשד' רוטשילד. שמאלה לבצלאל יפה. מס' 10. "ג'ולי מ." אלינה ספשילוב מציגה מעבודותיה. עד 15.2. רישומים וציורים על בד ועל קרטון. ושוב כותרת התערוכה באנגלית: "Keep It Simple". ולרגע נזכרתי בכל אותם ספרים, סליחה – מעצבי שיער, ששמם מתנוסס באותיות לטיניות מעל בית העסק. ירון לונדון מחה על כך נמרצות בתכניתו המקנאת לעברית. הספר שלו התרצה והוסיף את שמו באותיות עבריות… קדימה אל היעד ה-9 והאחרון ליום זה.

גלריה ג'ולי מ. - עבודה של אלינה

גלריה ג'ולי מ. – עבודה של אלינה

פוסעים מרחק של מטרים ספורים ומגיעים לגלריה "נגא". אף היא מאכלסת תערוכה הקרויה "Art Dreamer". אחד העם 60. עד 14.3. המציג – מוש קאשי. יליד ירושלים החי ופועל במרחב התל-אביבי. ניתן לזהות שלוש סדרות של ציורי שמן. חלקם גדולים עד מאוד. מככבים בשתיים מהן מרחבים פתוחים. כהים. אפורים-שחורים. הקדרות נוסכת צל על הכול: הרים, מישורים, שדות, עצים, רקיע. פה ושם (בשתי תמונות בלבד!), מופיע ניצוץ של תקווה. קרן אור מרומזת, מן המרומים, המאירה כתם קרקע מצומצם. והנ"ל הצהיר שאינו יוצא מן הסטודיו. לא צילום, לא רישום מקדים. נוף מלאכותי בלבד.

זהו זה. 9 ניסיונות. 7 הצלחות. 2 כישלונות.  שני אמנים בלבד ששמותיהם היו מוכרים: נוישטיין וקאשי. מבקש אני שלא לראות במאמר זה רשימה שעניינה ביקורת האמנות. נהפוך הוא. זאת התרשמות פרטית של היחיד (ולפעמים של הזוג). ראה ראינו עבודות של אמנים שלא הכרנו, ביקרנו בחללים שנעלמו מעיננו, בהחלט אותגרנו.

כעת הגיע שעתה של האצטומכא להודיע על קיומה. מושכת תשומת לב. אם כי יודעים אנו שהכול, אבל הכול – האהבה, הרעב, הכאב, השובע, התשוקה – פרי מעלליו של החלל בקופסה שבין האוזניים ומאחרי העיניים. שם מצטופפים יחד הרגשות, הרצונות, המאוויים וההחלטות. שם סדנת הייצור. כך או כך מושכים אנו אל הצפון. קו 4. יורדים בקרן הרחובות דיזנגוף ובן-יהודה. תחנה אחת לפני הסוף. מול אין אולם אוסישקין נטוע בית המרזח של עמירם.

נכנסנו. ביקשנו כרגיל: בירה מן החבית. 1/2. 1/3. לחם וחמאה. צלחת גדולה של ירק פרוס לפלחים. טונה. בסוף נקבל גם אספרסו ארוך ולצידו קוביית חלבה. וגם נשלם… הפרצופים – ברובם מוכרים. הפתעה: עמירם ונורית ישובים אל הדלפק. לפני שנה או שנתיים העביר עמירם את המקום לאחרים, ויצא לפנסיה. למסעות נדודים ברחבי העולם. בעיקר בארה"ב. אחת לחצי שנה, אתה התייר, נדרש לצאת אל מחוץ המדינה. ואחר-כך חוזרים. אלה כללי המשחק שמכתיבים האמריקנים. עוד מעט וישוב הזוג אל הגולה. המוטו-קרוואן באחסנה. מסע מפלורידה אל כרטיס הטיסה, שישה חודשים לאחר מכן, הממתין בלוס אנג'לס. עמירם, וכוס השיכר הצטרפו אל שולחננו. קיימנו שיחה על דא ועל הא. בעיקר על דא. הקלות הבלתי נסבלת של החיים באמריקה. לאחר שעה או שעתיים פרשנו מרצון. נסענו הביתה. להתראות בביקור הבא.

הערה: התמונות נלקחו מתוך אתרי הגלריות בהתאמה (הקיר בחשמל, חזי כהן, ג'ולי מ.).

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: