הבר של חנה

סלובניה. בלד. ערב בהחלט קר. במונחים ישראליים כמובן. מתחת ל- 10 מעלות צלסיוס. סגרירי. השמים עוטים עננים. ובכול זאת השמש שוקע רק לאחר שמונה בערב. לקראת תשע. אנו בסוף חודש מאי. קרעים/פתחים בעבים לובשים אדום/ורוד/כתום מבצבצים בינות לשחור/אפור.

בשעה עשר (דהיינו 22 זמן מקומי) – כבים רוב אורות העיירה. העסקים, אם ישנם כאלה, נסגרים. אחד אחר השני. כמה מסעדות וברים עדיין פתוחים. שוהים בהם הסועדים והשותים. מתי-מעט. אין עומס. אין הנכנס בדלתותיהם. אולי, בשיא הקיץ והתיירות, נראים הדברים אחרת. אך מתוך שיחות עולה שסדר היום לא ממש משתנה. חריגה בשעה אל תוך קיצו של הערב אינה נחשבת…

כמה מילים על בר/קפה ועל קפה/מסעדה. ויש הבדל בין שתי הישויות הנ"ל. ב-בר/קפה מגישים אך ורק משקה. קפה, תה, בירה, יין, מיץ, קוקטייל. מכול הסוגים. אבל אך ורק משקה. ואין בצדו דבר או חצי דבר. לא מאפה. אין משהו לנשנש. NADA. מי שמזמין כוס של קפה או יין מקבל, בדרך-כלל, גם כוס ובה מים קרים. לוגמים מזה ומזה. המים "מנטרלים" את טעמה של הגמיעה הקודמת. הזיכרון "נמחק". ואתה "נפתח" שנית לטעם המשקה שהזמנת. כמו היית בערב של טעימות… באם רצונך לאכול (וגם לשתות) – בקפה/מסעדה תקבל את מבוקשך. אך אם תזמין רק קפה – לא תקבל בצידה כוס של מים. אבל תוכל להזמין עוגה. קרם-שניט. משהו-משהו.

אבל דעו לכם, שלבר/קפה אתה רשאי להביא את מזונך עמך. משהו ליד המשקה. שקית של בוטנים, כריך, חבילה של וופלים, שוקולד ואפילו בורקס. נפוץ כאן עד מאוד. נותר דבר-מה ממורשת התורכים. בהחלט מותר. אך אל תגזימו בהביאכם רבע עוף או סטייק… פקחו עין ותבחינו בכללי המשחק. לנו זה לקח דקה או שתיים. ואחר מכן אמתנו את המסקנה. ואף המליצו על מאפיה סמוכה… מניסיוננו האישי – כך נהוג במחוזות סלובניה וקרואטיה. ועל מה שראינו – כתבנו. ועל מה שלא ראינו – במדינות אחרות בבלקן – לא כתבנו.

אלתרנו ארוחת-ערב ויצאנו לשוטט בעיירה. מפעם לפעם המטיר המטר. גשם דק. לא משהו שלא ניתן להתמודד אתו באמצעים קונבנציונליים ופשוטים – כמו לרכוס את המעיל עד תום, עד פיקת הגרוגרת, ולזקוף את צווארון המעיל. ורק אחר-כך לשלוף את המטרייה… הולכים ימינה. הולכים שמאלה. כל בלד מסתכמת ב-100 מ' לכול כיוון. בהנחת המוצא שאתה ממוקם בצנטרום של הפילה… וכך עשינו. ולאחר מכן – רק מלונות, פנסיונים, או דירות וחדרים להשכרה. תעשיית הנופש. רוב האוכלוסייה אינו מתגורר לחוף האגם אלא מעליו. ליד הטירה. מאחור, ז"א מצפון לה, שם תוכל להבחין בבתים הישנים. בגרעין הוותיק. ההיסטורי. שיספיקו התושבים, בהישמע אות המצוקה, להימלט אל המצודה ולהבריח את השערים. הנה בא האויב… התורכי או האוסטרי. רק מעט אנשים ממולחים שמו יד על נכסים לחוף האגם. רק בתי זבול מעטים גובלים ממש באגם. והרי ערכנו סבוב סביבו. מלוא ההיקף. 6.5 ק"מ. שעתיים וחצי. מחצית הזמן – בגשם. פה ושם התגבר. אבל מיד חזר המטר לזרזף… היה כיף. בהמשך נתייחס למי מחזיק בנכסים.

הנה הבר של חנה. אנו, החיים על גדות הים התיכון, עמים של יין ושמן-זית. הצפוניים – עמים של בירה ושל חמאה. האמת היא שיום או יומיים לפני כן כבר דגמנו את הבר הזה. אז היינו ארבעה בלבד: חנה הסלובנית שהיא הבעלים, גרי האוסטרי שלגם יין לבן ואנו – שני ישראלים שהזדמנו באקראי. כן, בחוץ נקשר כלב. של גרי. ישבנו אל שולחן מוגבה. בחלל הפנימי. בחוץ ירד גשם. שתיתי כוס של יין מקומי. אדום. מרלו. זוגתי שתחיה קיבלה דוגמית לחוות דעת. טרן. טרה – אדמה. יין מעולה. האוסטרי עוסק בתיירות. לדבריו היו לו כמה קבוצות של ישראליים. טיולים מוינה. אל אזור בלד ובחזרה. שיערנו שאינו מדריך אלא סוכן או משהו בדומה לכך…

ובמוצאי-שבת שבנו אל הבר של חנה. כמו אז, עדיין הגשם איים לרדת. כמו אז ישב גרי האוסטרי בחברת כוס יין לבן. הזמנו כוסותיים. 2 כוסות יין טרן. 2 כוסות מים. זוכרים? אנו בבר ולא במסעדה. ישבנו בחוץ. והוזמנו להצטרף אל השולחן של המקומיים. וכך יצא לנו להחליף מילים ומשפטים עם הסלובנים. ועם החבר של חנה. איבן. שהוא בכלל פליט סרבי מבוסניה. וגם עבד, תקופה של כמעט שנה, בארצנו הקטנה. שמע שכייף בת"א. וכך יצא שהוא וחברו, פליט שכמותו, שלא היה להם ממש לאן לברוח, הגיעו לישראל. לעבוד. אולי בינתיים ישתפר המצב בבוסניה. יש לו זיכרונות טובים מת"א. חיפה וירושלים לא מי יודע מה. לאחר יומיים שב אל ת"א. עיר ללא הפסקה. עשרים שנה עברו אך בוסניה עדיין חבית טעונה של חומר נפץ. על כך – במאמר אחר. וכאמור, במשך כשעתיים, שוחחנו. כמעט על כל דבר. על העולם, על אירופה, על מזג האוויר (עולמי ומקומי), על מקומות, על פוליטיקה, על כלכלה, על בני-אדם, על תרבות וחינוך ועל ת"א.

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

האוסטרי שילם והתקפל אל מכונית נושאת לוגו של חברה כלשהי. הפעם ללא הכלב. וכנהוג במחוזותינו – החבר'ה ניצלו את המצב: מתנשא, לא-יוצלח, ועוד… איבן הזכיר שהיטלר בא מאוסטריה. הוא שונא את האוסטרים. אנחנו לא שונאים את הנוכחיים אבל החלטנו שכף רגלנו לא תדרוך שם.

ברנהרד, מהיוצרים הגדולים ביותר בשפה הגרמנית במחצית השנייה של המאה העשרים, מתאר בספרו "מייסטרים דגולים" מבקר מוסיקה זקן בשם רגר, המבקר מדי יום במוזיאון כדי להתבונן בתמונה הזאת, ורק בה. במסגרת שפע ההגיגים הבוקעים מפיו חסר הגבולות – וחסר השליטה – של רגר מופיעה גם דיסרטציה ארוכה ומורכבת על וינה, "עיר שהשירותים בה מוזנחים יותר מאשר בכל הערים האירופיות הגדולות" שכן "לווינה אין תרבות של שירותים" וגרוע מכך, "וינה אינה אלא שערוריית שירותים יחידה במינה […] ובייחוד בבתי הקפה של וינה, השירותים מטונפים עד גועל […] מצד אחד שיגעון הגדלות הזה, פולחן הענק הזה של העוגות ומצד אחר השירותים המטונפים האלה […] ברבים מהשירותים נדמה לך שלא ניקו שם שנים. מצד אחד מגינים בעלי בתי הקפה על המאפים שלהם מאפס קצה של רוח פרצים, והיחס הזה מיטיב אתם, מצד אחר הם אינם מייחסים חשיבות כלשהי לניקיון בתי השימוש שלהם" (תרגום רחל בר חיים, הוצאת בבל, עמ' 93-92).

וזו, כמובן, רק ההתחלה; משם מפליג רגר למחשבות עמוקות על הלכלוך של וינה בכלל ושל הווינאים בפרט, על הרגלי הניקיון המזעזעים שלהם ("הווינאים הם באמת האנשים המלוכלכים ביותר באירופה והוכח מדעית שהווינאי משתמש בחתיכת סבון רק פעם בשבוע"), ועל הקשר בין היגיינה לבין אישיות ("יהיה כמובן נכון להניח שהלכלוך החיצוני מעיד על הלכלוך הפנימי של הווינאים […] קרוב לוודאי שבפנים הווינאים עוד הרבה יותר מלוכלכים מאשר בחוץ"). [1]

ותוך כדי שיחה התחוור לנו, שבחווילות שנושקות לחוף האגם, ושאותן ראינו, הן כאין וכאפס לעומת אלה שלא ראינו. הללו הן של מקומיים. רכוש משפחתי מזה שנים רבות. אך ישנן אחרות שאותן לא ראינו. ביערות, במקומות שהעין אינה רואה, חבויות, מצויות טירות מודרניות. עם חומות, כלבים, גדר חשמלית ושאר ירקות. מי גר שם? הס. אין איש יודע. ההשערה הרווחת – אוליגרכים רוסיים. הסלובנית היא שפה סלאבית. אם הרוסי (או האוקראיני) ידבר לאט – יצליחו המקומיים להבין. לימים, ששבתי ארצה, מביני דבר וחצי דבר מבין דוברי הרוסית שבקרבנו, בהכירם את "הסחורה", תמכו בהשערה זאת.

ועוד מידע – חשוב לאין ערוך – נתגלה לנו. "לאן מכאן?" – שאלו. והשבנו שיש בכוונתנו, למחרת, לנסוע ולהקיף את הטריגלב. פסגות האלפים היוליאניים. שלושת הפסגות המשולשות מונצחות על דגלה של סלובניה. אחרי פירוק יוגוסלביה למרכיבות הפדרציה, נוצר הצורך להמציא דגל… הסלובנים נותרו עם הפסים: לבן, כחול, אדום. הכוכב האדום הוחלף בפסגת ההר. ומשם לרדת אל הנהר ואל העיירה הקטנה שבה חבוי מוזיאון קטן ובו תצוגה של הקרבות שניטשו כאן במלחמת העולם ה-1. בין האיטלקים לבין האוסטרים (שהחזיקו גם גדודים של קרואטים ושל גרמנים). ועל מה שהתחולל כאן כתב ארנסט המינגווי בספרו "הקץ לנשק" והרי הספר מצוי בצקלוני.

"היש לכם שרשרות לנסיעה בשלג?",

"לא. הרי זאת מכונית שכורה."

"אם כך," המשיכו, "תשכחו מהרעיון. החורף היה קשה. אנו בסוף מאי והשלגים טרם הפשירו. שנה משוגעת."

ולחשוב שבשנה הקודמת הייתה "בצורת". אסרו על התושבים להשקות בקיץ את הדשאים. שלא לדבר על שטיפת המכונית. נשמע לכם מוכר? ואתה נדהם מול שפעת המים המתכנסים אל הנחלים והנהרות. ואל האגמים. תוך תשלום מס לים השחור ולים האדריאטי.

בקיצור, החבר'ה הללו חסכו לנו זמן, דלק ועוגמת נפש. חנה מזגה סיבוב שני. וגם אספרסו לסיום. בתשע אמור היה הבר להיסגר. או-טו-טו כבר אחת-עשרה. למרות שלמחרת יום א' התפזרו המקומיים לבתיהם. גם אנו. ומכאן, מבלד, ירדנו דרומה. אל השמש. אל חופו של הים האדריאטי. אל דאגה. הגשם המשיך בעקבותינו.

[1] מקור: יואב רינון (31.5.2013), "מסע חורף" בראשית האביב, הארץ, תרבות וספרות, ע' 2.

צילום: משה הרפז (1.6.2013). כל הזכויות שמורות.

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: