עשה לך רב?

והרי לכם סיפור קצר שלתוכנו עד הייתי. וכך היה המעשה. ביום ב' של ראה"ש תשע"ד, ירדנו מן ההר, הכרמל, אל המוזיאון העירוני. המשוכן בבית זבול לשעבר. אמנם עבר הבית שיפוץ מסיבי, אך, זה, השיפוץ, טרם הושלם. פה ושם מחכות מספר פינות שטרם טופלו. כרגיל במחוזותינו – עניין של סדר עדיפויות. זמן וכסף. הבניין נטוע בסוף השדרה. שד' דוד בן-גוריון. המושבה הגרמנית. העיר התחתית. חיפה.

ובתום הביקור במוזיאון, שהתערוכה המרכזית שהוצגה בו התמקדה בבנייה בסגנון הבין-לאומי שרווח בארצנו בשנות ה-30 וה-40 של המאה שעברה, בדגש על שכונת הדר הכרמל, בציון ההזנחה ממנה סובלת השכונה וחוסר השימור של ערכיה המקוריים, יצאנו אל השוק התורכי, שאף הוא עבר לאחרונה מעין מתיחת פנים פיזית, לשוטט בו.

השעה הייתה סביב חצות. צהרים כמובן. חלפנו על-פני כנסייה שבריחיה היו מוברחים. בין בתים הציץ קצה רעוע של מבנה שנשא שלט המעיד עליו שהוא בית כנסת. מולנו – מסגד. שלושת הדתות המונותאיסטיות מיוצגות במבנים סביב קצהו של ודי סליב. קצהו המשוטח ממבנים אם יורשה לי להעיד. הבניינים הפכו למגרש חנייה. משטח אספלט שההיסטוריה המקומית קבורה מתחתיו. המסגד משופץ. אנחנו על המפה. מאי-שם נשמעה קריאת המואזין. סאראמאגו כתב אודותיו, אודות המואזין, מספר מילים:

"ואז נושם המואזין נשימה עמוקה וקורא, בקול חד, אללה אכבר, הוא מכריז כלפי ארבע כנפות השמיים על גדולת האל שאין גדולה ממנה, ושב וקורא, כמו שיקרא וישוב ויקרא את הפסוקים הבאים, בשירה אקסטאטית, מעיד עליו שמיים וארץ שאין אלוה מבלעדי אללה, ושמוחמד הוא נביאו, ולאחר שמסר את עיקרי האמת הללו, הוא קורא לתפילה, בואו של א-צלאת, אך כיון שהאדם עצל מטבעו, אם כי הוא מאמין בכוחו של מי שלא ינום ולא יישן, מוכיח המואזין במידת החסד את מי שעפעפיו עדיין כבדים, ואמר כי טובה התפילה מן השינה, א-צלאת ח'ירון מן-א-נום, למי שמבין את השפה הזאת, והוא יסיים בהכרזה שאין אלוה מבלעדי אללה." [מקור: ז'וזה סאראמאגו (1988), תולדות המצור על ליסבון, מפורטוגלית: מרים טבעון, הקיבוץ המאוחד, ע' 16]

המואזין הזכיר למאמינים שהגיעה השעה להודות לבורא עולם. זאת התפילה המרכזית והחשובה מכול. תפילת יום השישי. מעט הולכי רגל צייתו למשמע הקול. מספר זעום של מכוניות חנה במגרש החנייה הצמוד.

והנה, עוצרת לידנו מכונית. וממנה, מן המושב האחורי, יוצא אדם, זכר לפי מראהו, לבוש בחולצה לבנה, חבוש כיפה, סרוגה, בגודל בינוני, לא דוגמית ולא בסגנון נ-נח-נחמ-נחמן. חמוש במצלמה. ומצלם. את המסגד על רקע המבנה האולטרה-מודרני של קריית הממשלה, המגמד את המסגד, דמוי טיל או חללית, כמו עוד רגע קט וישוגר לאוויר הרווי בשטנה. הסתכלתי אל הימין. ואל השמאל. ווידאתי עם החברים שאמנם היום הוא יום שישי אבל מצד שני הוא ב' ראש השנה. כלומר יום חג ומועד. ומה שראיתי נראה כאוקסימורון מוחלט.

"אמר ר' לוי: ששה דברים משמשים את האדם, שלושה ברשותו ושלושה אינם ברשותו. העין והאוזן והחוטם אינם ברשותו: רואה מה שאינו רוצה, שומע מה שאינו רוצה, מריח מה שאינו רוצה. הפה, היד והרגל ברשותו: הפה, אם רוצה – עוסק בתורה, רוצה –  מדבר לשון-הרע ומחרף ומגדף; היד, אם רוצה – חולק צדקה, רוצה – גונב והורג; הרגל, אם רוצה – הולך לבתי-כנסיות ולבתי-מדרשות, רוצה – לבתי-טטריאות ולבתי-קרקסאות. ובשעה שאדם זוכה הקדוש-ברוך-הוא עושה אותם שברשותו שלא ברשותו." [מקור: ביאליק  ורבניצקי, ספר האגדה, דביר].

נפלאות דרכי הבורא. או שמא אותו אזרח קיבל אישור מן הרב. ייתכן ופירשתי באופן לא נכון את שראיתי. ואולי הוא בכלל מוסלמי… איך שלא יהיה מקננת בי ההרגשה שהחמצתי משהו.

או-טו-טו יום הכיפורים. הזדמנות אחרונה לבקש מחילה וסליחה. אבל מדובר בין אדם למקום. ולא בין אדם לחברו. שכן אם טעיתי – תלון תלונתי עמי.

פעם אחת בערב יום-הכיפורים אמר הצדיק רבי אלימלך מליזנסק לתלמידיו: "רצונכם לדעת איך עושים בערב יום-הכיפורים, לכו אל החיט שבקצה העיר." הלכו החסידים אליו ועמדו לפני חלון ביתו, וראו שהוא ובניו מתפללים בפשטות, כמו כל החייטים. אחר התפילה לבשו החייט ובניו בגדי שבת והדליקו נרות וערכו שולחן מלא מעדנים וישבו אל השולחן בשמחה רבה. אז הוציא החייט מון הארון פנקס אחד שהיו רשומות בו כל העבירות שעשה במשך השנה, מיום-כיפורים שעבר עד יום-כיפורים זה, ואמר: "ריבונו של עולם, עכשיו הגיע הזמן לעשות בינינו חשבון על כל העבירות שעשינו." מיד התחיל לחשב ולמנות את כל העבירות שעשה במשך השנה, שכולן היו רשומות בפנקס ההוא. אחרי שגמר את חשבון העבירות הוציא פנקס גדול וכבד יותר מהראשון, ואמר: "ריבונו של עולם, קודם מניתי את העבירות שאני עשיתי ועכשיו אמנה את העבירות שעשית אתה." ומיד התחיל לחשב את כל הצער והייסורים, הצרות ועגמת-הנפש והחולאים והפסד-הממון שעברו עליו ועל בני ביתו במשך כל השנה. וכשגמר את החשבון אמר: "ריבונו של עולם, אם נחשוב באמת על-פי יושר, הרי אתה חייב לי יותר ממה שאני חייב לך. אלא מה, אינני רוצה לדקדק עמך בחשבון מדוקדק, כי הלוא ערב יום-הכיפורים היום וכל אחד מוכרח להתפייס עם חברו, שעל כן הנני מוחל לך על כל העבירות שעשית לנו, וגם אתה תמחול לנו על כל העבירות שחטאנו לך." אחר-כך מזג החייט כוס יין וברך ואמר בקול רם: "לחיים, ריבונו של עולם, הננו מוחלים זה לזה כל מה שחטאנו." חזרו החסידים אל רבם וסיפרו לו כל מה שראו ושמעו, ואמרו לו שדברי החייט דברים של חוצפה הם. אמר להם רבם: "דעו לכם שהקדוש-ברוך-הוא בכבודו ובעצמו, הוא וכל הפמליה של מעלה, באים לשמוע את דבריו של החייט, ומדבריו נעשית שמחה בכל העולמות." [מקור: פנחס שדה (1983), "חשבונו של החיט עם אלהים", בתוך: ספר הדמיונות של היהודים  סיפורי-עם, שוקן, ע' 377[

 גמר חתימה טובה. ואל תשכחו לשמוע את גרסתו של יאיר רוזנבלום ל"נתנה תוקף" של רבי אמנון ממגנצה, בביצוע הגבעתרון.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: