גרפיטי 1

מה שמכנים אנו בשם כולל "גרפיטי"או "גרפיטיס" זאת למעשה תופעה חברתית שמתקיימת במרחב. פן חזותי, ויזואלי, של תרבות. וככזאת היא כמובן קשורה הן לגיאוגרפיה (מקום, מרחב, סביבה) והן לחברה. לתרבות.

כבר לפני שנים רבות, שהגזע האנושי עוד היה בחיתוליו, דהיינו לפני אלפי שנים, חרתו העוברים ושבים בסלע המוצק. באבן צור שחצבה בשכבת המגן. ראו הר כרכום, מערות האדם הקדמון בחבל הדורדונים בצרפת, ועוד. ציירו את שראו. בעלי-חיים. הם היו אז ציידים-לקטים ותרו אחר מזונם. ומצאו זמן לרשום רישום. ולהותירו במרחב הציבורי. האם אפשר לקרוא לכך גרפיטי?

מאז התקדם העולם קמעה. וגם אנו. מעל 50% מאוכלוסיית העולם כבר ממוקמת בערים. והן, הערים, ממשיכות לגדול. ולא ניקח את דטרויט כדוגמה. אמנות הרחוב נחשפת לאור השמש. יש הטוענים כי חלק הארי ממנה נעשה בכלל ביום על אף הדעה הרווחת בציבור כי הגרפיטי מתבצע בחשיכה. חו"ח שיראו. מסתבר שנהפוך הוא. מבוצע בראש חוצות ולאו דווקא בחצות.

הגרפיטיס נבנים זה על גבי זה. שכבה מעל שכבה. אם תרצו – קיבלתם או אתם צופים בעל כורחכם בתערוכה מתחלפת בחלל הציבורי. המשותף. העירוני. האורבאני. הנה-כי-כן השמש יצרוב, הגשם ישטוף, המלח יפורר, הקיר ייסדק והטיח ינשור. והיצירה – תתפוגג. ותפנה מקום ליורשתה.

ריסוס בספריי צבעוני, התזה, משיכות ומשיחות מכחול או שמא מברשת, הסתייעות בשבלונה, מגזרות נייר, קרטונים, לבידים ודיקטים, הדבקות. קולאז'ים. כל האמצעים כשרים. מסרים חברתיים הלובשים צורה וצבע, או לחילופין פושטים צבע וצורה, וחשופים לביקורת. לחוות דעתו של היחיד. העובר ושב. שלנו. ביטויים פרטיים המוצגים לכלל. אנו על המפה. ברוך ג'מילי היה פה. לעתים מתוחכמים ולפעמים תמימים: X אוהב/ת את Y.

שלא תבינו את זה באופן לא נכון. אין מדובר בלגיטימציה. ביפן,החליט למנוע מן התופעה להתפשט כמגפה עירונית. ופסקו: גרפיטיס מותרים ברבעים אלה ואלה בלבד. ואוי למי שיחרוג מכללי המשחק. אבל אנו לא ביפן. ומסתבר שגם אירופה היא לא יפן… וברוב המקרים מדובר בהשחתה. חריפה יותר או פחות. פגיעה במרחב הציבורי. פגיעה ברכוש פרטי. גם אם הוא מוזנח או נטוש. במקרים הגרועים זהו ונדליזם לשמו.

האזור המועדף, כמובן, כמו הייתה זאת ברירת מחדל, הוא דרום העיר. המובן מאליו. ובו – כל מקום רלוונטי. קירות חיצוניים, כתלי קירות מפרידים, מגרשי חניה, בניינים מוזנחים ואו נטושים, ריהוט רחוב, ארונות סעף, דלתות מפעלים. הכול הולך. חלקים ממנו, מן הדרום אינם מאוישים. בפרט בלילה. מיואשים. בצפון, האמיד והמוגן, השבע, המלאכה קשה יותר. על-פי רוב הציבור ערני ואינו אדיש. יש יאמרו: נו-טוב. הוא רחוק ממשכנות האמנים. קשה להתניד עם כל הציוד אל הצפון. הבה נשאר צמודי בית. זאת כמובן תיאוריה אפשרית שאין להקל ראש בקיומה. וגם באזורים של פרברי שינה, פה ושם, צומחות הכתובות. התופעה קורמת עור וגידים מחת לבתינו, על קירות המעברים, דלתות המוסכים.

זכורתני, אי-שם במחצית שנות ה-90, של המאה שעברה, עמדתי והתבוננתי בפסל צדוק בן-דוד שהקים פסל סביבתי, במימון הרשות המקומית של צ'יץ', בכיכר בחזיתו של מרכז שוסטר. הצנטרום של הפילה של רמת-אביב ג'. והתושבים צבאו והביאו את מחאתם. וביקשו לסלק את הפסל. שבעצם מיועד היה לשכונתם. על טעם וריח אין להתווכח. והבחנתי, שמעל המרכז, מבנה חד-קומתי, בקושי רואים את הלוגו/סמל/איקון של מקדונלד'ס. והוא אינו מתנוסס גבוה ומצביע – הנני כאן. זאת כי התושבים לא הסכימו שיהיה מוגבה. אלא מוצנע. שלא כהרגלו. הכבידה של משקל הכוח האלקטוראלי.

וניתן לארגן משפחות:

  • ציורי קיר פר-סה (קחו את רמי מאירי כדוגמה ואת האחרים שבאו בעקבותיו)
  • ציורי פרסומת שהזמין העסק על קירותיו החיצוניים
  • כתובות נאצה (עליזה אולמרט תמצצי לי)
  • ונדליזם (לדוגמה אותם קשקושים שאינם ברורים על ארון סעף או על תחנת אוטובוס. יש גם אמצעים שפותחו ליתן רפואה למכה. במיוחד חח"י והרשות המקומית שהזמינו עבודות אמנות להדביקן על ארונות הסעף ועל תחנות האוטובוסים. הפוך על הפוך.
  • אמירות פוליטיות (דניאל פרידמן לך הביתה. בסופו של יום הוא אכן אבל ברור לנו שלא בשל הצעקה הגרפיטית שנמרחה על קיר כזה או אחר)
  • מחאה חברתית (בולדוזרים על פלורנטין)
  • ביטוי אומנותי עצמי (קחו את האמנים החותמים בשמות קוד / כינויים. הנה ראינו תערוכה בשתי פעימות בגלריה גורדון 2)
  • החתמה מרחבית (בסגנון הכלב המסמן את הטריטוריה שלו. ברוך ג'מילי היה כאן)
  • הנחיה, הסבר והתוויה (כאן הים)
  • ותמיד אפשר להוסיף – אחר. כי בהחלט יכולה לצוץ קטגוריה נוספת ולבטח שכחתי אחת או שתיים…

ישנם ביצועים יפים/טובים/מוערכים/מושקעים/קליטים/נוקבים/מדויקים. מטבע הדברים ישנם כאלה שפחות. הרבה יותר פחות… מרוחים. מחופפים. מה לעשות וגם כאן נדרש יותר משמץ של כישרון?

יש הרואים באמני הגרפיטי מעין קבוצה. אם כך הם פני הדבר אזי זאת בהחלט "קהילה מדומיינת". שהמשוף לחבריה שהם ממוקמים, לכאורה, בשוליים. בשולי העיר. בשולי העשייה. בשולי החברה. אך לא כך הוא. רוב האמנים/היוצרים/המוחים אינו מגדיר את עצמו כשייך לקבוצה הומוגנית כלשהי. כל אחד הוא עולם משל עצמו. יקומים מקבילים. ההכללות אינן עובדות.

ברשימה זאת, ובבאות אחריה, אציג בפניכם צילומי גרפיטי. מאוסף שצילמתי לאורך מספר שנים לא רב. חלקם כבר דהה (של הגרפיטי ולא של היצירה הדיגיטלית). חלקם לא קיים. חלקם ישנים. חלקם חדשים. נתחיל ונראה לאן שנגיע.

ת''א 11.1.2013 021

ת''א 11.1.2013 008

ת''א 11.1.2013 012

ת''א 11.1.2013 018

ת''א 11.1.2013 מסובב001

ת''א 11.1.2013 019

ת''א 11.1.2013 023

ת''א 11.1.2013 025

ת''א 11.1.2013 026

ת''א 11.מסובב1.2013 017

צילומים: משה הרפז (ת"א-יפו). כל הזכויות שמורות. רשימה זאת ראתה לראשונה אור ב- 1.8. ש"ז. באתר "במחשבה שניה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • rafimann  On 5 באוגוסט 2013 at 6:20 PM

    כתובות גרפיטי בפרט, וציורי קיר בכלל, מספקים חוויה בלתי רגילה למטייל ולמצלם.
    צילומים משובחים, משה.
    |זה עולם שרק הולך וגדל.
    בקרוב אצלי ב"הערות שוליים להיסטוריה"
    http://rafimann.wordpress.com/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: