הוכתב מועד לפגישה. עלי להציג תכנית בפני פורום נכבד. ביום שני בשבוע. בבאר-שבע. ב-9 בבוקר. חישובי זמן ומרחק הביאוני לשקול את התניידותי אל היעד. ובחרתי לנסוע בתחבורה ציבורית. ליתר דיוק – ברכבת ישראל. ציינתי את יום שני כי בראשון ובחמישי מומלץ להימנע. תרתי במרשתת וגיליתי את הרכבת "הנכונה" שתוביל אותי, בזמן, אל המקום הנדרש. עולים. יורדים. מחליפים. עולים. יורדים. ואז הולכים. חמש דקות ואנו בפתח קריית הממשלה. וכך בחזרה. חמש דקות עד לחניית המכונית.
וידוע ידעתי כי הקטע הרצליה-ת"א, בשעות הבוקר המוקדמות, הוא אפעס, בעייתי. ומה פירושו של דבר? הרכבת עמוסה. יותר נוסעים ממקומות. בעצם עמוסה אינה המלה הנכונה. מפוצצת היא הגדרה תואמת יותר את המצב. חסרים רק שני יפנים, עוטי כסיות לבנות, המחזיקים בצוותא מוט ארוך, בטנדו משני צדדיו, וביחד דוחפים את הנוסעים לתוך הקרון.
במוחי הייתה צרובה התובנה שעד התחנות בת"א, מהלך של כעשר דקות, אצטרך לעמוד. ורק לאחר שחיילי צה"ל, הסטודנטים, ומאות העובדים לפרנסתם במגדלים הפזורים לאורך נתיבי איילון והרחובות הניצבים אליהם, יתפנה מקום. ואז אתיישב, אוציא מתרמילי ספר. ואשקע בו. ומדי פעם אעיף מבט בנוף. ואשתה מים. וחוזר חלילה. התכוננתי לכך מנטלית.
וכך קרה. רכשתי כרטיס, הלוך ושוב. ופעם ראשונה ששמתי לב שאני יכול לקבל הנחה. מפאת גילי. למרות שטרם הגיעה לביתי תעודת אזרח קשיש. נו-טוב, אזרח וותיק. פתק קטן, בפינת הקופה, הציע את ההנחה. ניצלתי את זכותי המוקנית מכוח של אותו הפתק. זה כנראה היה איתות לבאות.
עליתי, במעלה המדרגות היורדות, אל הרציף. ממתין לרכבת. יש כחולה ויש אדומה. זאת בעלת מספר רב של קרונות וזו קצרה אך קרונותיה כפולים בגובהם. שתי קומות. הרכבת הנכונה עצרה במועדה. איכשהו הצלחתי להשתחל פנימה. כצפוי – מקום אין. עליתי לקומה העליונה. גם משם לא צצה והגיחה הישועה. ועמדתי. הרי כולה עשר דקות… והרי התכוננתי לכך.
ופתאום, פתאום טפיחה על השכם. ליתר דיוק טפיחה אינה השם ההולם או המתאים. מעין נגיעה. רפרוף. אבל מכוון. ללא טעות של חיכוך גופות במסדרון צר. סבתי לאחור. חיילת הציעה את מקומה. קרוב לוודאי שהאדמתי. מה פתאום? הרי איני זקן של ממש. לפחות כך חשבתי… אך לא שיחקתי את הגיבור "תודה, אין צריך". היא כבר קמה ממקומה. המושב פנוי. אל תלבין פני רעך. התיישבתי. תודה.
זאת הייתה הפעם הראשונה שמישהו, במקרה דנן מישהי, בכול סיטואציה שאני זוכר, פינה לי מקום. עד כה היה זה להיפך. קמתי בשביל שהיולדת תשב. ואותו יום שני היה היום שבו הפכתי לזקן. וזה סופי. ואל תתנו לחוסר התעודה הרשמית לבלבל אתכם. זאת תגיע בעוד מספר חודשים… ומעבר לפינה כבר מחכה הזקן הנרגן. וכל זאת קרה ב-27.5.2013. כפי שנכתב בתחילה, ההנחה במחיר הכרטיס רמזה על העיקר שעוד יבוא כמו היה זה האקדח במערכה הראשונה…
מאמר זה ראה אור לראשונה באתר "במחשבה שניה". זה קרה ב- 20.6.2013
משה הרפז 
תגובות
ראשית איני יכול להתאפק בראותי רשעות טירנית. אתר "במחשבה שניה" מוחק כל מחשבה אחרת. שם איני יכול להביע אומר.
אתר במחשבה שניה הוא אתר המחשבה הרעה. זו שמרשה לעצמה לבקר את רשעותו של השלטון ו"במו ידיה" לחקותו. צנזורת מחשבות היא זכות שלטון כוחנית. אתר הלוקח לעצמו זכות זאת לא יכול לנכס לעצמו את השם "במחשבה שניה".
משה היקר,
זה שחיילת חמודה טפחה על כתפך בעדינות עוד לא עושה אותך לזקן. גם הזכות לכרטיס מוזל לא. כל אלה ביטויים חיצוניים למה שאתה אמור להרגיש ב"בפנוכו" שלך. שם בחומר האפור המקיף ועוטף את החלל שבין אוזניך נקבע מצבך לשבט או לחסד.
איש יקר בהכירי אותך אתה עדיין רק יכול לחלום על להיות זקן.