השכם בבוקר קמתי, הותרתי את חבריי למסע במצב רדום ו/או התאוששות משנת הישרים והחלומות שחלמו. המשימה שנטלתי על עצמי – סיור בשוק של טאקאיאמה. ירד גשם. השוק היה "על הפנים".
שבתי אל המלון. אספתי את החבר'ה ויצאנו אל הדרך. קבוצת הבריטים התארגנה במקביל אך בטקט אחד מאוחר יותר. המדריכה ערכה מסדר בוקר. כל תייר נבדק באם תרופותיו עימו…בתחנת האוטובוס הקדמנו קבוצה בריטית נוספת. המדריך היה הולנדי שחי בטוקיו. הדרכת תיירים זאת פרנסתו בארץ הקולטת. וכבר ראינו אותו ודיברנו עמו ביום האתמול.
הדרך ארכה כ-50 דקות. רובה ככולה בתוככי מנהרות החצובות בהרים. האלפים היפניים. זה שישבתי אל חלון לא ממש הועיל למבט בנוף שכן כמעט ולא ניתן היה לצפייה. רוב הזמן היה הנוף חבוי ומוסתר. אולי אף מוצפן. פנינו מיועדות אל כפר אנשי הקש. מטפסים אל ההר. איך הסכימו היפנים לקבל שם שוויצרי – האלפים? ממשיכים במסע.
והיו גם – מפעם לפעם – מרווחים שבהם ניבט הנוף למספר מועט של שניות. שכן האוטובוס המשיך בשעיטתו אל על. אל היעד. אל הכפר. אל עירומי הקש. מדי-פעם ניתן היה להבחין שמבין גושי הסלעים השחורים הבקיעו אורנים כהים דרך וזקפו את ראשיהם אל השמיים האפורים. המעוננים. המאיימים בשלג / ברד או סתם במטר עז…
מנהרות חשוכות שבו ובאו. וכשחזר אור היום, ולו רק לרגע קט, ניתן היה להציץ שוב אל הנוף בסדק שנפער. באחד מפרצי הראות הללו הבחנתי באגמון. מימיו נצבעו בצבע הטורקיז. מעיד על כך שמוצאם מקרחון שייתכן ונכחד. ואולי שב הקרחון אל מקומו בכול שנה. יערות של עצי מחט בקעו מגדותיו ותמרנו את עצמם לטפס אל מדרוני ההרים הסובבים אותו, את האגם. וככול שהתרוממו, נידלדלו והלכו. ובסוף אף נעלמו. והותירו מאחוריהם מחשופים של צוקי סלע. מרבדי סלע קירחים.
האוטובוס עצר בעיבורו של הכפר. שיראקאוואה. הנוסעים נפרקו ממנו בזריזות. והתפזרו בכפר. לקחנו מפה והלכנו לשוטט בכפר. האו"ם הכיר בחשיבותו ההיסטורית. בתי קש. וכלי קש. והליכות של קש. הכול קש. אבל האנשים אמיתיים. ומכיוון שאין הכותב מתיימר להיות מדריך אזי לא נציג את כל שראינו. ולא נציע מסלול. כי היינו פה וגם שם. רק דוגמית…
ופגשנו גם אנשים. מקומיים. עובדים. חו"ח מהגרי עבודה או שומו שמיים עובדים זרים…
ולקראת צהרים עלינו אל נקודת תצפית הצופה על הכפר הפרוש במישור הבקעה שבין ההרים. עוד אנו עולים והנה יורד איש. והרי הוא מוכר לנו. זהו המדריך ההולנדי. והיכן חבורת התיירים שעליה הוא היה מופקד, הקשנו. והשיב תשובה מוחצת: "נמאסו עלי. התפטרתי מהם (I got rid of them). פיטרתי את הקבוצה." תשובה מופלאה. לא עוד מהלך חד-צדדי של הקבוצה. נוצר שוויון. גם למדריך ישנן זכויות…יש!!!
צילומים: משה הרפז (אפריל 2010). רשימה זאת ראתה אור לראשונה ב-20 לחודש זה באתר "במחשבה שניה".
משה הרפז 