נחלת שבט דן: קברים, מזבח, סלע ואגדות

פתח-דבר

דן: קבר, מזבח, סלע ואגדות. זהו סיפור המאגד מספר מקומות שנסקרו תוך מסע בנחלתו (המקורית) של שבט דן. במפגש בין ההר לבין השפלה. נפגוש את דן בן יעקב אבינו וחלק מזרעו. ואת שמשון. השופט הגיבור. את מנוח אביו ואת אחד מצאצאיו של שמשון. ונברר את אמיתותן של אגדות המתרוצצות בשטח. אנחנו – עם הספר. בהא הידיעה. התנ"ך. ואיתו אנו יוצאים אל הדרך. והולכים…

 

מיהו דן?

דן, לפי מסורת ישראל, הוא אחד מ-12 השבטים. דן בן יעקב. דן בן בלהה. אמתה של רחל האהובה. כשבא יעקב – הוא ישראל – לברך את ילדיו, הציב את דן במקום גבוה כיאות לבכור מבני השפחות.

דן = דין וגבורה. לעניין הדין פוסק האב, יעקב: "דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל" (בראשית, מ"ט, 16). לעניין הגבורה מברך משה את הצאצאים: "דן גור אריה; יזנק מן-הבשן" (דברים, ל"ג, 22).

בצד דברים אלה נרשום בפנינו שליגאל ידין הייתה הברקה. לא צבאית אלא ארכיאולוגית / היסטורית. הצעה מעניינת.לדעתו ייתכן כי שבט דן הוא למעשה אחד מגויי הים – דנים / דנאים – שהתנחלו בארץ והסתפחו לבני ישראל, העברים, הח'בירו. העיתונאי חובב הארכיאולוגיה – שמחה יעקובוביץ' – אף הקדיש לכך פרק בסדרתו "הארכיאולוג העירום".

 

נחלת דן

דן קיבל לנחלה חלק מן השפלה וממישור החוף. בין נחל שורק שבדרום לבין נחל קנה שבצפון הנחלה. זאת הייתה ההקצאה. "למטה בני-דן למשפחתם יצא הגורל השביעי; ויהי גבול נחלתם צרעה ואשתאול ועיר שמש; ושעלבין ואילון ויתלה; ואילון ותמנתה ועקרון; ואלתקה וגבתון ובעלת; ויהד ובני-ברק וגת-רימון; ומי הירקון והרקון עם-הגבול מול יפו." (יהושע, י"ט, 46-40).

שמות המקומות מוכרים ושגורים בפינו גם היום. שם כנעני של מקום שהפך לשם מקום ישראלי ששובש שמו בערבית וכעת הוחזרה עטרה ליושנה. חזרנו אל מקורותינו. אל התנ"ך. אנו משמרים את שכתוב בו. אך נהיר לנו שהשמות הללו הם שמות של יישובים כנעניים. והשם הכנעני, מה הוא משמר? מי היו התושבים, בתקופה הכלקוליתית, באותם הימים שללא כתב ועירוניות, שקדמו ל-7 עמעמי כנען?

מעניינת הידיעה כי 7 מתוך 10 היישובים המאוזכרים לעיל, שהיו ממוקמים בנחלתו של דן, מצוינים בכתובות של מלכי אשור המתוארכות לשלהי המאה ה-8 שלפני ספירת הנוצרים.

ועוד מידע, מעניין לא-פחות: כמו-כן קיימת חפיפה ניכרת בין תפרוסת ערי שבט דן כפי שנרשמו על דפי ספר יהושע לבין תחומה המשוער של ממלכת עקרון שהתקיימה אי-שם במאה ה-7 לפנה"ס. מתי באמת נכתב הטקסט? האם כתב הכותב את שידע בנקודת הזמן ההיא?

אם בודקים בציציות, בפרטי-פרטים, את שכתוב במספר מקומות בתנ"ך, ואת הידע שהצטבר ממקורות אחרים, אזי עולה כי רוב תחום נחלת השבט כלל לא נכלל בשטח ממלכות יהודה וישראל. רק מיעוט השטח – אזור אשתאול – צרעה – עיר-שמש (בית-שמש של ימינו) – הוא השטח שנכלל בתחום ממלכת יהודה. ולאחר מסע סנחריב האשורי (701 לפנה"ס), סופח גם שטח זה לממלכת עקרון. עונש שחטפנו מהאשורים על שהרמנו ראש ולא בדיוק הסכמנו לשלם דמים לנוכרים ממסופוטמיה. עקרון הייתה אחת הממלכות הפלשתיות שנמנו על צאצאי גויי הים שפלשו לחופו המזרחי של הים התיכון במספר גלים במרוצת האלף השני לפנה"ס.

כך או כך השטחים שהגריל דן בהגרלתו היו תפוסים ע"י ממלכת גזר הכנענית. ממלכה חזקה. ובני דן לא יכלו להם. מדרום לגזר שכנה ממלכת פלשת. גם פולשת זו לא ויתרה על שטחים לטובת פולשים חדשים. ויצא שרק קומץ הצליח להיאחז בשולי הנחלה המובטחת ואילו הגרעין המרכזי, הגדול, בלית ברירה, נדד צפונה. בסמוך לנחלתו של נפתלי. אחיו. נפתלי בן בלהה (ויעקב). לפחות כאן השכן מוכר…

התנ"ך מספר לנו שבני השבט לקחו עמם את הכוהן, האפוד והתרפים, במטרה להקים לשבט מקום פולחן באתר הצפוני והחדש – הלוא הוא תל דן. אפלטון כתב על כך בספר החוקים בהתייחסו לתהליך הגירה והקמת מדינה חדשה. את שלא כבש דן הפכנו לחלק מן "הארץ הנשארת". והשאר – היסטוריה.

 

קבר דן בן יעקב

מודגש בשילוט – בן יעקב. שחו"ח לא נטעה ונשער שזהו קבר של אחד שקוראים אותו דניאל שבכלל אמור להיות אי-שם בין הפרת לחידקל. בק"מ ה-31 של כביש 44 המוליך מת"א לירושלים של טרום מלחמת השחרור, אתה פוגש בשלט. ויורד מן הכביש הראשי. דרומה. ימינה. לדרך אספלט קצרה. ותוך מספר שניות אתם ברחבת החנייה.

צ' ואני התייצבנו ברחבת האתר קצת לפני שעת הצהרים. המקום כמעט וריק. היכן הקבר? אותו קבר השיח' שגויר כהלכה? הוא נחבא מאחורי תוספות בנייה וגבבה של פח, אסבסט, איסקורית. חיפוי קל, זול, בסיסי. הללו את השם. האם לתוספות יש היתר בנייה? מצד שני – מי יהין להרוס? ולמה לריב…

שתי נשים שאלו לשלומנו. ושיבחו את המנוח. תכנסו, תתפללו, זאת סגולה. הנה מה שקרה לחברה שלנו… היה לה כך וכך. באה. התפללה. והכול שב אל מקומו בשלום. דבר נדיר שנשים חרדיות מדברות עם זרים. לבטח לא נמנו על נשות הטליבאן. לא עמדנו בהפצרות. פסענו לכיוון כניסת הגברים. ומשם ירדנו אל הקבר.

ביציאה מן המתחם השתהה צ'. ניסה לשוחח עם פלוני הנושא את השם גרשון. חולצה לבנה. מכנסיים שחורים. ציציות. פאות. כיסוי ראש שחור. הנחתי את צ' לנפשו להתדיין דיון שהיה לי ברור שאין בו תכלית פרט לידיעה הטרומית והוודאית שאין ולא תהא הסכמה ושני הצדדים מתבצרים ומתחפרים בעמדותיהם.

והלכתי לתהות על קנקנם של כסאות שהיו מוטלים או מונחים פה ושם בסביבות האתר. לכאורה מנותקים מהנעשה ולמעשה… בית-שמש נפרשה אל מול מבטי. שבתי לאחור. צ' עדכן. שניהם הסכימו כי ביניהם שורר אי-הסכמה. אינם מסכימים על מקומו וטבעו של גן-העדן. איך כתב המשורר: "והיה לי ברור כמו שתיים ועוד שתיים" (דומני שאלו מילותיו של אלתרמן).

מעשה ביהודי אחד חיגר ששמע אום אומר[ים] שהיה עבודה זרה במקום אחד שכל חיגר שהיה הולך לשם מתרפא. אמר אותו יהודי: "אלך שם אולי אתרפא". הלך לשם ולן שם לילה אחת [כך במקור] עם שאר בעלי מומין. והיה בחצי הלילה שהיו כלום ישינים אותו יהודי ער. וראה שיד אחת יצאה מן הכותל ובידו פך של שמן והיה סך את החולים, והניח את היהודי. אמר לו היהודי: "ואותי מפני מה לא סכת?" אמר לו: "וכי לא יהודי אתה? למה באת בכאן? וכי יהודי הולך לע"ז [עבודה זרה]? אין אתה יודע שע"ז אין בה ממש? אלא כך אני מטעה אותם כדי שיחזקו בטעותם ולא יהיה להם חלק בעולם הבא. אבל אתה חיב לקוץ בע"ז ולעמוד ולהתפלל לפני הקדוש ברוך הוא שירפאך. תדע שלמחר היה זמנך להתרפא ובעבור שעשית זאת לא תמצא רפואה לעולם." ולכך יבטח אדם בקדוש ברוך הוא שהוא חי וקים.

[מקור: אפרים שהם-שטיינר (2012), שד, חיגר וקברו של קדוש: יהודים מבקשים מרפא בקברי קדושים נוצריים, זמנים, גיליון 118, ע' 45]

ועל-כך היה אומר פרופ' ישעיהו ליבוביץ' המנוח: "אלוהים אינו קופת חולים"!

איך שלא יהיה – זהו סיפור כיצד קבר משנה את זהות הקבור בו. הכול בהתאם ל"מסורת". בתחילה (בתקופה ההיסטורית האחרונה. כי של מי הקבר באמת – לא ממש ידוע. וכנראה שהאמת אינה חשובה כל-כך אלא האמונה. ומי אנו שנלין?) היה זה קבר שמשון. בפי המקומיים הוא נקרא קבר שיח' ע'ריב. שזהו השם שמשון בגלגולו הערבי. וכך כתוב במקורותינו: " וירדו אחיו וכל בית אביהו וישאו אותו ויעלו ויקברו אותו בין צרעה ובין אשתאול בקבר מנוח אביו." (שופטים, ט"ז, 31). המקום היה מקודש גם למוסלמים והם פקדו אותו עד שנות ה-80 (של המאה הקודמת). אז התקבלה ההחלטה שהקבר שיוחס הן למנוח והן לשמשון בנו הוא בעצם הקבר של הסבא-רבא שלהם. דן בן-יעקב. אי-לכך "נדד" קבר שמשון  אל אזור תל-צרעה. נותרה רק בעיה קטנה בזיהוי – כיצד קבר עתיק מוצב מעל שכבות מאוחרות, שרובדו לאחר אותם מאורעות היסטוריים, ומטרים אותן.

אגב – ברחבי הארץ מצויים עוד מספר אתרי קבורה המיוחסים הן לדן והן לשמשון (כל אחד לחוד). אין בדעת כותב השורות הללו ליישב את המחלוקות. נסענו ליעד מס' 2. לחפש את המזבח של מנוח אבי שמשון.

 

מזבחו של מנוח

כאמור, מנוח מזרעו של דן היה.

"האגדה מספרת, כי סלע זה הוא אותו צור המזבח שעליו התגלה מלאך האלהים אל מנוח ואל אשתו, ובישר להם את הולדת בנם שמשון, כמסופר בספר שופטים: 'ויקח מנוח את גדי העזים ואת המנחה, ויעל על הצור לה' ומפליא (מלאך ה') לעשות ומנוח ואשתו רואים. ויהי בעלות הלהב מעל המזבח השמימה ויעל מלאך ה' בלהב המזבח, ומנוח ואשתו רואים ויפלו על פניהם ארצה'." [מקור: זאב וילנאי (1986), אגדות ארץ-ישראל, הוצאת קרית-ספר, כרך ב', ע' 7]

מקבר דן נסענו אל אזור התעשייה נחם. פעלנו בהתאם להנחיות שהורדתי מ"עמוד ענן". מצוא מצאנו את המזבח. תיבת סלע מלבנית. בקצה החפיר ומתחת לקווי המתח. על משטח הסלע ניתן לאבחן בנקל את השקערוריות שיועדו לניקוז נוזלי הקורבן שנשחט והוקרב לאלוהינו. סימננו לעצמנו V בצד יעד מס' 2.

 

קברי שמשון ומנוח אביו

ממזבח מנוח טיפסנו אל ההר. אל תל צרעה. ב-1948 עמד כאן יישוב ערבי. עד 400 תושבים. מבני טיט. בית האבן היחידי היה של המוכתר. בראש התל. אומרים כי התצפית היא על הגג שלו. לא בדקנו מה קבור מתחתנו. אגב, לכפר הערבי/פלסטיני קראו סרעה. ללמדך דבר אחד או שניים בהיסטורי. הם, הערבים, שימרו את השם התנ"כי. ואת מה הוא שימר?

ב-13.7.1948 נכבש המקום ע"י המצרים. כבר אז עזבוהו תושביו. אנחנו כבשנו אותו מידי המצרים. במבצע דני. ע"י הגדוד הרביעי של חטיבת פלמ"ח, הראל.

ובצד, על ראש התל, ממוקם קבר זוגי. צבוע בכחול. כמו בגליל. על משטח בטון. בצדו מערה. שמשון המשיח קבור כאן. כך מספר לנו השלט. כאן גם מנוחתו של אבי שמשון. מנוח המנוח.

ונשאלת השאלה: כיצד קבר בן 3,000 שנה מתנוסס בראש התל? לאלוהים פתרונים. איך שלא יהיה, יעד 3 – ביד. אבל שמו בערבית, של הקבר, הוא שיח' סאמט.

 

סלע החורבן

בשנת 1926 ערך זאב וילנאי סיור באזור "סובב אשתאול". ופגש באנשי המושבה הרטוב. ושמע מפיהם סיפור/אגדה. והיה הראשון שהעלה את האגדה על הכתב ובכך מיסד אותה:

"כאשר עלה האויב על ירושלים ושם מצור כבד עליה, יצאה פקודה מאת ראשי העם לאנשי יהודה לאמור: כל יהודי וכל יהודיה חייבים להביא אבן גדולה ולבצר את חומות העיר והמקדש, למען לא יוכל האויב להבקיע אליהם. כימים ההם חי בצרעה הקרובה איש גבור חיל מזרע שמשון הגבור. התחמץ לבו בקרבו לשמע הצרה אשר באה על עמו ועירו הקדושה, קם עקר צור סלע מאחד ההרים בסביבה, העמיסו על שכמו ושם פעמיו אל עיר הקודש להצילה מידי צר. עוד הוא במשעול כמעלה ההר, והנה תימרות עשן מתאבכות ועולות לעיניו מבין ההרים, וידע כי הובקעה העיר לפני הצר וההיכל עלה באש, התפלץ לבו של האיש מרוב יגונו, כרע תחת נטל משאו ומצא את קבורתו תחתיו…" [מקור: זאב וילנאי (1986), אגדות ארץ-ישראל, הוצאת קרית-ספר, כרך ב', ע' 8]

אגב, יש האומרים – להד"ם. וילנאי בדה זאת מלבו. אך תודו שיש משהו בסיפור…

אחד האנשים, שהשפיע רבות ביצירת מפת המקומות הקדושים בארץ-ישראל בשנות ה-50 וה-60 (של המאה שעברה), היה ללא צל-של-ספק, הרב דר' שמואל זנוויל כהנא, מי שהיה המנכ"ל הראשון של משרד הדתות במדינת ישראל המתחדשת. הוא שימש בתפקידו כ-20 שנה. וטביעת אצבעותיו נותרה בשטח. הוא חיזק באופן מעשי ומסיבי את הזיקה בין הארץ לבין ההיסטוריה שלה. הקשר בין גיאוגרפיה לבין יהדות. במסגרת זו הוא המציא מסורת. אתרים מקודשים שמעולם לא חשבו את עצמם כקדושים. סלע החורבן כדוגמה. והנה ההדגמה לכך במילותיו של חוקר פיתוח המרחב המקודש – הממלכתי והעממי – במדינתנו הקטנה.

"סיפור התקדשותו של סלע החורבן בקרבת המושב אשתאול קשור ברצונו של כהנא להציב גם את הדרך בין ירושלים לתל-אביב על מפת הקדושה. מיד לאחר קום המדינה ובמשך כל שנות החמישים נעשו ניסיונות מצד גופים שונים במדינת ישראל להפוך את הדרך המובילה לירושלים למוקד הנצחה וזיכרון למלחמת העצמאות ולמעשה פריצת הדרך לירושלים, ונראה כי יוזמתו של כהנא השתלבה בניסיונות אלה. אל סלע החורבן אפשר לפיכך לחבר גם את אתר המשוריינים בשער הגיא, את "דרך בורמה" ואת "יער הקדושים", אשר היה בשנות החמישים לאתר הנצחה לנספים בשואה. אתרים אלו ואחרים היו כולם חלק מהמגמה הכללית הרווחת בתקופה זו להציב את פולחן הנופלים במלחמת העצמאות במוקד הזיכרון הלאומי.

[…]

בשנת 1950 החל כהנא בפיתוח סלע החורבן. מיקומו הבעייתי וקשיי הגישה אליו הצריכו סלילת שביל, ניקוי וגידור. טקס חנוכת האתר תוכנן למחצית השנייה של שנת 1950. ואכן, באמצע חודש יולי, בימי "בין המצרים", נערך בפעם הראשונה טקס הזיכרון ליד סלע החורבן. ספר תורה שהובא מהר ציון קשר בין ירושלים לבין הסלע. במקום הודלק נר תמיד ושילוט מתאים הוצב בצד כביש ירושלים – תל-אביב וכיוון את העולים לרגל למקום. יצחק בן-צבי, לימים נשיא המדינה, השתתף בטקס ודיבר על נס מלחמת השחרור ועל הקשרו לסלע החורבן. כמעט כל המשתתפים באירוע היו תושבי המושבים שבאזור, רובם עולים חדשים מתימן, אשר קיבלו במהלך הטקס ספרי תורה ליישוביהם ושיתפו פעולה באופן מלא עם משרד הדתות בפיתוח המקום ובקידושו גם מאוחר יותר.

יחסים סימביוטיים מעניינים נוצרו בין אנשי המושבים בסביבה לבין כהנא ושאר אנשי משרד הדתות בקשר לסלע החורבן. כהנא קיבל לגיטימציה מן התושבים הללו לפעילותו, והיא באה לידי ביטוי בהשתתפותם הפעילה בטקסים שנערכו במקום. תושבי האזור זכו במקום קדוש ובאתר עלייה לרגל בסביבתם הקרובה. סלע החורבן שימש בתקופה זו מעין בית-כנסת ואתר התכנסות לשם התייחדות. תיאורי התקופה מלמדים על כך, שתושבי האזור נהגו להתפלל במקום, לתקוע בשופר ולומר קינות בישיבה על הקרקע. פעמים רבות שימש המקום מעין בסיס יציאה לטקסי עלייה לרגל ולביקורים במקומות קדושים, למשל אל הר ציון בירושלים שארגן משרד הדתות."

[מקור: דורון בר, המקומות הקדושים ליהודים במדינת ישראל: בין מסורת לחידוש, זמנים, ע' 100]

אז היכן הוא סלע החורבן? פניתי אל אתר "עמוד ענן". NADA. ממצא זה הפתיע אותי. בלית-ברירה פניתי למרשתת. שאלתי שאלה וקיבלתי כתובת: www.etzion.org.il  ובדף קשר מספר 965 כותב עמית הורן מספר משפטים אודות סלע החורבן. והוא מציין מקום: ממזרח לצומת שמשון, בראש גבעה 371, ניצב לו סלע החורבן. OK. שמנו פעמינו, צ' ואני, אל יעד מס' 4. מבט במפה הבהיר שהגבעה היא תל יישוב שחרב.

המכונית נותרה באשתאול. פנינו אל המזרח. אל כביש 395. ובשוליו צעדנו. חלפו למעלה מ-60 שנה מכינונו של סלע החורבן כמקום מקודש. כיום אין כל זכר ו/או שריד לשילוט (או שאנו לא ראינו. תמיד יש להותיר מקום לספק). לאחר מלחמת ששת הימים חזר הכותל המערבי לרשותנו. אין עוד צורך בתחליף. יש לנו את קיר האבנים להתרפק עליו. וכנראה שהאתר שהתקדש מלאכותית התפוגג ונשתכח.

את הדרך המובילה אל נ.ג 371 מכביש 395 לכיוון דרום – שביל הגישה כלשון הכתוב – מצאנו. זאת הפרצה היחידה בגדר הבטיחות החובקת מדרום את הכביש העולה מאשתאול אל ירושלים בדרך נוף מדהימה במבטיה. לפני העיקול החזק והחריף, כ-2 ק"מ ממזרח לצומת אשתאול. ניתן להבחין, בבירור, בסימנים של דרך שכבר אין רבים המשתמשים בה. פרט, כמובן, לאנשי קק"ל. הנדרשים לתחזוקת היער. עם הדרך הנ"ל צעדנו אל עבר יעד מס' 4.

עלינו על הגבעה. נ.ג 371. אין מקום לטעות מיקום. אין צורך בנווטן (GPS בעברית). די במפה טופוגרפית רהוטה. עדיף קנ"מ גדול ככול הניתן. 1:20,000 עדיף על 1:50,000. נקודת הגובה ממוקמת במרכזו של כפר שניטש. כנראה ב-48. במסגרת השליטה על הדרך לירושלים. ניכרים בה שאריות של בוסתנים, מערות שנחצבו בסלע הקרטון הרך ותלי אבנים המעידים על בתים שהיו ונחרבו.

אך את סלע החורבן – רם ונישא על סביבותיו כעדויות הכתובות והמצולמות – לא מצאנו. היו כמה סלעים שתפקדו כחשודים מיידיים. אך הם לא התאימו לכתובים. חלק תיעדתי. אבל אף לא אחד מהם היה סלע החורבן במובהק. בעיה. לאן נעלמו המקום הקדוש, רחבת ההתכנסות, נר התמיד? האם זאת הסיבה שאין מי שסימן את המקום באתר "עמוד ענן"? שהרי כמעט כל מקבץ אבנים המתיימר להיות חורבה, או עץ מטיל צל או באר שנסתתמה – מסומנים במפה הטופוגרפית. מוקפים בעיגול כחול. כאן היה פלוני ודיווח. ואף הוסיף קישור ל"ויקי"…

כנראה שאצטרך לחזור לסביבה זו. לא נורא. גם את כתובות גזר חשפתי רק בסיבוב השני. ואולי, באותה ההזדמנות, נבקר גם במערה המיוחסת לשמשון והנמצאת כמה מאות מטרים מדרום לנ.ג 371. תאחלו לנו בהצלחה בניסיון הבא.

 צילומים: משה הרפז (2013). כל הזכויות שמורות. פורסם לראשונה ב-25 באפריל ש"ז באתר "במחשבה שניה".