ובבוקר, לאחר קפה ומיני מאפה, התיישבנו אל המפות. בערבו של אותו היום, אמורים אנו להגיע לאלגרו (Alghero). זמן ומרחב הכתיבו: נוסעים ישירות ללוסה (Losa). ואחר-כך, לבוזה (Boza). ובדרך, בין לבין, נבקר אצל הפייות. הטובות כמובן. בסנטה כריסטינה (Santa Cristina). וכך היה.
יצאנו מסו-גולון ופנינו, בגדול, מערבה, התחככנו בבתיה הצבעוניים והנעימים למראה של אוליינה (Oliena), התמשקנו עם מתארה הבנוי של נואורו (Nuoro), בירת המחוז, דילגנו על ביתה של גראציה דלדה, כלת פרס נובל לספרות לשנת 1926 שהרי האיטלקית/סרדית אינה לשון שאנו שולטים בה, ולאחר שעתיים על כביש 131 (שלוחתו המזרחית) הגענו ליעד הראשון. ללוסה.
לוסה הוא אתר נוראגי. אחד מיני אלפי האתרים הגודשים את האי. מהו אתר נוראגי? לא נוכל כאן, במסגרת השורות שלפנינו, להרחיב בנושא. נסתפק בכך שזאת תרבות ייחודית לסרדיניה שלא נמצא לה אח ורע מחוץ לאי. אם כמובן, מתעלמים לרגע מסברתו של אדם זרטל [1]. תרבות זו התקיימה, לערך, בין 2000 ל-1000 (לפה"ס). והותירה אחריה ארכיאולוגיה מעניינת. שאותה בנו לראות. ולנסות להבין.
כאמור, כבר ביקרנו בשני כפרים. סו-נוראקסי (Su Nuraxi) וטיסקאלי (Tiscali). סו-נוראקסי הוא האתר המרכזי של תרבות הנוראגים. הגדול שבאתרים. והשמור ביותר. אליו מגיעים כולם. כל התיירים המשוטטים לאורכו ולרוחבו של האי, וללא יוצא מן הכלל – נפגשים בו. כל מחצית השעה יוצא, מביתן הכניסה, סיור מאורגן לצפייה באתר המודרך על-ידי מדריך מקומי. מסלול והסברים הקבועים מראש. לפעמים יש לקהל שאלות. ולעתים למקומיים יש תשובות…
אך כאן, בלוסה, אין צבא של תיירים. בעצם אין כלום. עוד מעט ותגיע שעת הצהרים ומגרש החנייה ריק. אין כאן הפרדה בין אוטובוס לכלי רכב פרטי. פשוט – לא צריך… אין לחץ. קחו את הזמן. תבחרו בעצמכם את המסלול. ותתעכבו על מה שאתם בחרתם. ותחשבו. כיצד התנהלו כאן החיים לפני כ-4000 שנה. תנסו לדמיין את התרבות המקומית. איך הקימו את שאתם רואים. ויכולים גם למשש… תתעלמו – רק לרגע – ממה שיודע האדם המודרני. כיצד תפקדו בחיי היום-יום. בשגרה. בחירום לעת מצור. של הפניקים לדוגמה. יצאנו לפרסומות…
תודה ששבתם אלינו. מכאן אנו נוסעים, דרך מערת הפיות, צפונה. ועל כך יסופר מתישהו בעתיד…
[1] אדם זרטל (2008), סודו של סיסרא: מסע בעקבות גויי הים ושירת דבורה, דביר.
תרשימים: משה הרפז (סרדיניה, ספטמבר 2012).
רשימה זאת ראתה אור לראשונה באתר "במחשבה שניה".
משה הרפז 