סרדיניה: מסע מתסכל לטיסקאלי

מחק3 - 85_resize

סרדיניה. טיסקאלי. סיפורו של מסע מתסכל לטיסקאלי (Tiscali). "וייסעו ויחנו". כך נכתב במקורותינו. כל היום שטנו בדרכים. והללו – מפותלות, עקלקלו, מתפתלות, ומתעקלות. עולים ויורדים. חוצים הרים ועמקים. מצד מערב של האי – סרדיניה – אל צידו המזרחי. הכבישים – גן-עדן לאופנועים ולאופנוענים. אשדים של כלי-רכב דו-גלגליים זרמו בדרכים. בשיירות. בדבוקות. בקבוצות. בחבורות. כמעט וכתבתי בכנופיות. אך-לא-כך-הוא. בעיקר שוויצרים, איטלקים, צרפתים, אוסטרים. על השתייכותם מעידים אותם סמלים קטנים בצד ספרותיו של כלי-הרכב. רובם גברים. עטויי שחורים. עור וקסדות. פה ושם זנב צמה של אישה. עולם של גברים. וכשהם פושטים את חליפות המסע הם נראים אנושיים. כמוני וכמותכם…והללו – האופנוענים – הללו מקצרים סיבובים. מיישרים את העיקול. חותכים את הקו הלבן שלא נצבע. פחד דרכים. שחו"ח לא אפגע באחד מהם. לזכותם אציין כי בחניה, במנוחה הרגעית שנטלו לעצמם, וגם אנו היינו זקוקים לכך, וכל בתי הקפה בעיירות הקטנות שנחצו ע"י הדרכים הצרות נתפסו וכיסאותיהם אוישו, הם שתו. קולה, ספרייט, פנטה. בשום פנים ואופן לא אלכוהול. מגיע להם שאפו. וגם לנו. אף אנו לא ירדנו על שיכר. גלידה לגברת ואספרסו לנהג. עוד ארוכה הדרך לטיסקאלי. ובתי הקפה הם לא מה שחשבתם. לגברים המקומיים בלבד. פה ושם נראית אישה. אבל היא תיירת…

מחק3 - 86_resize

עם אור אחרון הגענו לסו-גולון (Su Gologne). מלון בוטיק. כמעט כל מי שכתב כתבה תיירותית על סרדיניה מזכירו. אחלה של מלון. מבודד בלב הטבע. אין שמץ או שבב של אור מסביב. פרט לאורו של הירח. תחי הרומנטיקה… מנהלת המשמרת, ריטה, דיווחה לנו במאור עיניים כי שמרה לנו שולחן לסעודת הערב. אכן רעבים היינו.   

התחלנו לבדוק את האפשרות להגיע לטיסקאלי. לפי הכתוב במדריך פלוני צריך לנסוע לצד המערבי של ההר ומשם לטפס בשביל פרדות. לעקוב אחר הסימונים. כך וכך קילומטרים. לפי מדריך אלמוני – הדרך לשם היא בכלל מצידו המזרחי, האחר, של ההר. אותו הפורמט. נוסעים, מחנים, והולכים. לפי ריטה – העסק פשוט וקל. היא שלחה אותנו לתקוף את המטרה דווקא מהמזרח. "סעו לדורגאלי (Dorgali). רדו בכביש המקיף את העיר מדרום. לאחר תחנת הדלק לפנות לימין. חפשו שלט המצביע על הדרך לסנט'הלנה (Sant'Elene). אין בנמצא שלט המצביע לכיוון טיסקאלי. סעו בעקבות השלט המורה את הדרך לסנט'הלנה. המסעדה. וכשייגמר האספלט תמשיכו ברגל. 1 עד 1.5 ק"מ. המסלול משולט. בתוך פחות משעה ואתם שם." אז הלכנו לישון על זה…

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

וכך היה. פגשנו את השלט המכוון אל המסעדה וירדנו דרומה מהכביש הראשי. אל דרך צרה ועליה שכבה דקיקה של אספלט. פה ושם בתי משק. פה ושם חקלאים. הנשים עובדות. הגברים משגיחים. כך כמעט בכול התרבויות. היו כמה יוצאי דופן:

"סבא עזר בעבודה בשדות, והחזיק מעמד יפה אף שהיה עירוני ובילה את ימיו בלימודים ובעבודת משרד. לעתים קרובות עבד גם במקום אשתו, שהדלקות בכליות שלה כבר הלכו ותכפו, והוא מצא שזה נורא ואיום שאשה צריכה לעשות עבודות קשות כל-כך בשדות, או לחזור מהמעיין עם כד מלא מים על הראש, ואף-על-פי-כן, מתוך כבוד למשפחה שמארחת אותו, היה אומר את הדברים הללו רק באופן כללי, ורק כלפי החברה הסרדית של פנים האי, כי קליארי שונה, והאנשים בה לא נעלבים מכל שטות"

מקור: מילנה אגוס (2009), מחלת האבנים, מאיטלקית: מרים שוסטמן, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע' 17.

שאלנו: "טיסקאלי?" השיבו: "תמשיכו הלאה". חלפו דקות. עברנו קילומטרים ספורים. שניים או שלושה. והנה צומת לפנינו. ישר, ימינה, שמאלה. כל הפניות הן של כבישי אספלט. לאן פונים? לפי סימני הלוואי. הפסים השחורים על האספלט האפור. לשון אחר: לכיוון שנראה כי בו משתמשים יותר מאשר באחרים. כך הוליכה אותנו האינטואיציה.

כמובן שכולם זוכרים, מי יותר ומי פחות, את התלבטותה של אליס (הלא היא עליזה…):

החתול רק חייך כשראה את אליס. הוא נראה טוב-מזג, חשבה: ובכל זאת היו לו ציפורניים ארוכות מאוד, והמון שיניים, כך שהיא חשה שיש לנהוג בו בכבוד.

"שונר צ'שר," היא פתחה בהיסוס, מאחר שלא היתה בטוחה כלל, אם יהיה מרוצה מן הכינוי: אבל החתול רק הרחיב מעט את חיוכו. "טוב, עד כאן הוא מרוצה," חשבה אליס, והמשיכה, "התואיל להגיד לי, בבקשה, באיזו דרך עלי ללכת מכאן?"

"זה תלוי במידה רבה לאן את רוצה להגיע," אמר החתול.

"לא איכפת לי כל-כך לאן – " אמרה אליס.

"אם כך, לא משנה באיזו דרך תלכי," אמר החתול.

"- בתנאי שאגיע לאנשהו," הוסיפה אליס כהסבר.

"בטוח שתגיעי," אמר החתול, "אם רק תתמידי בהליכה."

מקור: לואיס קרול (2010), הרפתקאות אליס בארץ הפלאות, מאנגלית: רנה ליטווין, הספריה החדשה, ע' 71.

לעומתה, לנו היה יעד. ועשינו את הבחירה. לאחר מספר דקות ועוד כמה קילומטרים הסתיים כביש האספלט. ממנו התפצלו שתי דרכי עפר. ושוב – המבחן שלי הוא באיזה דרך נראה שנוסעים בה יותר. במקום אחר, ביבשת אחרת, בחר המשורר רוברט פרוסט (Frost), האמריקני, [נא לא להתבלבל עם פרוסט הצרפתי (Proust), מרסל, זה שמחפש את הזמן האבוד, ואחרי אלפי תלים של מילים הוא מוצא אותו, את הזמן שהלך לאיבוד], ללכת דווקא בדרך שבה ממעטים ללכת. ובמילותיו שלו:

The Road Not Taken

Two roads diverged in a yellow wood,
And sorry I could not travel both
And be one traveler, long I stood
And looked down one as far as I could
To where it bent in the undergrowth;

Then took the other, as just as fair,
And having perhaps the better claim
Because it was grassy and wanted wear,
Though as for that the passing there
Had worn them really about the same,

And both that morning equally lay
In leaves no step had trodden black.
Oh, I marked the first for another day!
Yet knowing how way leads on to way
I doubted if I should ever come back.

I shall be telling this with a sigh
Somewhere ages and ages hence:
Two roads diverged in a wood, and I,
I took the one less traveled by,
And that has made all the difference 

אז הלכתי לבדוק את דרך העפר שהוליכה לכיוון ימין. זאת שנסעו בה יותר… חזרתי ובפי ממצא חיובי. פגשתי זוג מהרפובליקה הצ'כית שטען שעלי להמשיך וללכת עוד ק"מ ולפנות לפי השלט. הם התארגנו לסנפלינג. אגב: שמתם לב שהצ'כים, איפה שלא תפגוש אותם, תמיד יציינו שהם מהרפובליקה הצ'כית (צ'ך ריפבליק). אין סתם "צ'כיה" … חזרתי אל המכונית השכורה. בין לבין פגשה זוגתי שתחיה טרקטוריסט שעבר במקום. ושאלה. והשיב: "לכו בשביל הימיני ועברו את הנהר. ואחר-כך תמשיכו לטיסקאלי. יש שילוט." או-קיי. התארגנו למסע. השעה עשר בבוקר.

לעת הזאת עוד כמה תיירים נקהלו ובאו. אבל הם פנו אל עבר הערוץ. לכיוון דרום. עם ציוד הסנפלינג. והגרמנייה הצעירה, שאמרה כי פניה מועדות לטיסקאלי, כבר פסעה במרץ והותירה אחריה שובל אבק. יצאנו לדרך. בשביל הצפוני. דרך עפר רחבה. בסיטואציה אחרת היינו ממשיכים בנסיעה. הלכנו. והלכנו. והלכנו. פגשנו שלט – טיסקאלי: 5 אירו. ומסביב לא-כלום. משכנו בכתפינו. האומנם יש מי שיגבה את דמי הכניסה? הבינונו שמכאן ואילך צריך לטפס על ההר. ואחר-כך גם לרדת… נוף גלילי. גליל עליון. סלעי גיר משוננים. טרשים. בולדרים. עולים.

מחק3 - 87_resize

מחק3 - 88_resize

לשאלתכם – טיסקאלי הוא כפר נוראגי הממוקם בתוך דולינה שזה מושג/תופעה גיאוגרפי/ת. התרבות הנוראגית שלטה באי בין 2,000 לפני הספירה ועד 1,000 לפני הספירה. ואחר-כך הגיעו פולשים כאלה ואחרים. לדוגמה – הפניקים. והתרבות הנוראגית דעכה והתפוגגה ונבלעה בין דפי ההיסטוריה המקומית. לקראת סוף האלף השני שלפני הספירה נותרו פה ושם מספר קהילות מקומיות. לפנינו דוגמה כיצד נסוגו הנוראגים מן העמקים הפוריים אל מרומי ההרים הפראיים. אל הבידוד שכפו על עצמם. אל מקום מחבוא. וטיסקאלי – שהוא כפר נוראגי קטן של קהילה שמנתה כמה עשרות נפשות בלבד – הוא דוגמה שנשתיירה המצביעה על התהליך הפתולוגי. הנסיגה, המחבוא, הבידוד. ללא מקור מים קרוב. מחבוא בתוך דולינה. דולינה – תופעה קרסטית. עמק קטן וסגור. ללא ניקוז. שנוצר בשל התמוססות סלעי הגיר. קחו מערת פעמון שבהרי יהודה, הגדילו את מימדיה לגובה, רוחב ולאורך, והרחיבו את ראשה…

כאמור, התחלנו במלאכת הטיפוס. בנקודה מסוימת הבחנו בזוג אי-שם למטה ופניו כלפי מעלה. על דרך העפר הרחבה לפני שהפכה לשביל עזים. סימון השביל היה קיים אך במשורה. רק פה ושם סימן של חץ צבוע אדום ע"ג הסלע. הבעיה היא שהשתן של שפני הסלע הופך את האזוב לכתמים אדומים. ואתה צריך לברור – האם מה שאתה רואה הוא אכן חץ אדום או שמא… דבר המקשה על מלאכת הניווט. כאן – שום GPS לא יעזור. והרי כל המדריכים מציינים שסימון השבילים בסרדיניה בעייתי ורצוי להיעזר במדריך מקומי. והסיפורים הנפוצים אודות תיירים/טיילים שהלכו לאיבוד. אותו מקום שממנו איש לא שב… ממשיכים בדרך.

טועים פעם וגם פעמיים. מגיעים ל- Dead End ושבים לאחור. ומחפשים כיוון חדש. ומוצאים. השביל ממשיך ומטפס כלפי מעלה. אנחנו איתו. עברה שעה. אנו בעמק שבין הפסגות. מזלנו שהשביל עובר בסוג של חורש. חלקים ממנו מוצלים. זוג הגרמנים שצפינו בו קודם לכן סגר את הפער. בקטע האופקי "השיג" אותנו. חלפו ונעלמו. נו-טוב, הם צעירים יותר… אנו המשכנו ללכת. מתוסכלים. הזמן מתקדם ולנו נראה שאין אנו מגיעים לאן שצריך להגיע. הנה היעד מאחרי הסיבוב. ושוב נוחלים אכזבה. וממשיכים. חלפו כבר שעתיים של הליכה מסולעת.

פגענו בצומת שבילים. זה שבא ממזרח וזה שמגיח ממערב. ושניהם עם שביל המוליך דרומה. הוא השביל המבוקש. הצרפתי שפגשנו בדרכו למטה העריך שזה ייקח לנו עוד כחצי שעה. אבל אתם יודעים, אמר, זה מותנה בקצב שלכם. המשכנו לטפס. הצרפתי העריך נכונה את הזמן. הגענו. השעה 12:30. שעתיים וחצי מתזוזה. הגענו למסקנה שכף רגלה של ריטה מעולם לא דרכה כאן…

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

ובכניסה לדולינה ניצב כמובן הגובה. וגבה 5 אירו מכול גולגולת. זוגתי שתחיה ביקשה שתמורת התשלום הנ"ל יקנו צבע אדום ויחדשו את הסימון. הוא צחק. שאלנו באם הוא עולה לאתר בכול יום. והשיב בחיוב. האם הוא בחר את המקצוע או שמא המקצוע בחר בו? בעמק הקטן, במרכזו, נסתר מעיני ההולך במסלול התיור, נחבא לו צריף קטן. וקולות של אנשים בקעו ממנו…

איך שלא יהיה – הנ"ל העניק לנו סקירה כללית על האתר והתווה בפנינו את מסלול הביקור. הגרמנייה הצעירה שנעלמה ברגעיו הראשונים של המסע, קצת לאחר חציית הנחל, כבר הייתה בדרכה אל מחוץ לדולינה. התחלנו בסיור. עוד אנו מתארגנים – קוראים את המידע ולוגמים מים – והנה מופיע זוג הגרמנים בפתח האתר. אותו הזוג שעקף אותנו לפני למעלה משעה. כנראה שהללו פספסו את הפנייה…

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

OLYMPUS DIGITAL CAMERA

מסלול הסיור באתר הוא היקפי. בכיוון המנוגד למהלך השעון. בצד הצפוני של הדולינה מוקמו המגורים. שרידים מעגליים. בצד הדרומי – מחסני המזון. השרידים המרובעים. את המים אספו מנקבוביות הסלעים. ואגרו בכדים. ושוב הגרמנים עוקפים. ומפספסים את הפנייה למחסנים. כמעט והטעו אותנו. התאוששנו ולא הלכנו בעקבותיהם. מרחוק ראינו אותם יוצאים משער האתר. אבל בזכותם הבחנו באותו צריף קטן…

החיים כאן, בדולינה, לפני אלפיים שנה, לבטח לא היו קלים. אני משער שלנוראגי דאז הוקצבו אלף פעמים של עלייה וירידה. בחיפוש אחר מזון ומשקה. שכן, לאחר מכן, הסתבר כי אפסו כוחותיו ולשד החיים מוצה עד תום. אחרי אחת בצהרים החלנו אף אנו בירידה מן האתר.

הולכים. מחוגי השעון מתקדמים. חלפה למעלה משעה. והנה הגרמנים תקועים על זיז סלע. אי-שם. כמה עשרות מטרים מהשביל הרלוונטי. שוב סטו מהדרך. הגבר אמר בקול חלש: "הלכנו לאיבוד (We got lost)". "קדימה," אמרתי, "אחרי." הגרמני קצת היסס. לאחר שעה מיותרת על סלעים שלא לעניין היה הזוג בחרדה שמא באמת הלך לאיבוד. לאחר שהראיתי לו סימון אחד או שניים שאנו בכיוון הנכון, התרצה. ירדנו מההר. הגענו למישור. אל דרך העפר. כאן נתנו הגרמנים גז… ונעלמו. לא שמענו תודה. הנה הפיאט השכור. הכול כשורה. נסענו לדורגאלי. התיישבנו בבית-קפה. חבורות גברים. וזוג ישראלי. השעה ארבע אחר-הצהרים. אין עוד הרבה זמן. בשש תתחיל מלאכת האפלה. בשבע נוכל לסמוך רק על הירח ופנסי המכונית.

נסענו, אוזרים את שאריות הכוחות, אל העיירה אורגוסולו (Orgosolo) הידועה בכתובות הגרפיטי שצוירו על קירותיה. זה החל במחאה מקומית לפני שנים רבות. סיבוב בעיירה. לא ממש מעניינת. על כתובת הגרפיטי נספר במקום אחר. ושוב, עם אור אחרון, הגענו אל מקום הלינה התורן. והפעם בחווה חקלאית (Agroturisimo). ענף חקלאי במשק המקומי. גידול צימרים. התבשרנו שכי בשעה שמונה תוגש ארוחת הערב.

ובשעה הנקובה, באיחור קל של מספר דקות, נכנסנו אל המסעדה. התיישבנו אל השולחן. מסיבים אל שולחן שמספרו כמספר החדר. ושוב זוג הגרמנים. והללו כבר החלו במלאכת הלעיסה. שוב הם מקדימים… סעודה דשנה, קנקן של יין מקומי ועשר שעות שינה רצופות – בלא להתעורר ולו גם פעם אחת – השיבו אותנו אל החיים. המסע המתסכל לטיסקאלי – מאחרינו. רעננים קמנו אל יום חדש. לוסה (Losa), בוזה (Boza) ואלגרו (Alghro) מחכות לנו. וגם הן רוצות סיפור משל עצמן… ובאלגרו, בסמטאות העיר העתיקה, המוקפת חומה, כבר חיכו הגרמנים. עולם קטן כבר אמרנו?

רישומים וצילומים: משה הרפז (ספטמבר 2012). כל הזכויות שמורות. רשימה זאת פורסמה לראשונה ב- 7.1.2013 באתר "במחשבה שניה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: