זר בארץ נוכריה

גילוי נאות. הוזמנתי למשתה. ארוחת חג. חג המולד הלבן. מה ללבוש? שאלתי. התשובה הייתה – כצו האופנה. לבשתי חולצה ומכנסיים. האחרונים בצבע אדום. החולצה בצבע ירוק. נאמר עליהם, על הירוק ועל האדום, כי צבעים משלימים המה. ג'.ג' הזמין אותי לנשף שאמור היה להיערך אצל שלושת הגרציות. ולאחר סבבי הריקודים אמורים אנו לאכול את סעודת חג המולד. השלג כבר ניצב כתפאורה.

ואני, זר בארץ נוכריה. אירלנד (וזאת משום שארגנתי לעצמי שנת שבתון בדבלין של סוף המאה ה-19 על סף המעבר למאה ה-20). ולא היה בידי אלא להיענות בחיוב שאם לא כן אוותר לבדי. יהודי בארץ קתולית. אמנם האנגלים עדיין שולטים אך לא הם שיעשו את הכרוב חמוץ. ולא טוב היות האדם לבדו. וצררתי אין-ספור קלישאות בשני משפטים. ושאלתי את מזמיני – שהוא מבחינת אורח מביא אורח – מי ומי במסובים. וענני: פלוני, אלמוני, פלמוני, חילק ובילק.

יצאתי לדרכי. לא לפני שנעלתי ערדליים ועל כתפי הטלתי אדרת. לא את האדרת של אקאי אקאקיאביץ פרי קולמוסו של ניקולאי גוגול. האדרת הייתה זו שנקנתה בסדנתו של ז'ק לימור. שחורים היו השניים. האדרת והמגפיים. והגעתי. והוכרזה כניסתי. הנה היהודי. עמיתו של ג'.ג'. בזווית העין הבחנתי בנסיך. הסתבר שגם הוא הוקפץ לכאן. מחומו של הים התיכון אל צניפת הרוח הקר שנושב מנהר הליפי.

ולפני ניצב שולחן החג העמוס בכול טוב:

אווז שמן ושחום היה מונח בקצהו האחד של השולחן ובקצהו האחר, על מצע של נייר קמוט, זרוע עלעלי פטרוסיליה, היה מונח ערקוב גדול של חזיר, פשוט עורו החיצון ובזוק כולו בפתותי לחם יבש, ומלל סדור של נייר כרוך על שוקו, ובצד – טבעת של בשר בקר מתובל, בין שני קטבים אלו נמתחו שורות מקבילות של מנות לוואי; שתי קתדרלות קטנות של מקפא, אדומה וצהובה; פנכה רדודה מלאה גושים של קריש וריבה אדומה, פנכה ירוקה וגדולה שצורת עלה לה עם ידית בצורת גבעול, ועליה תלולית של צימוקים סגולים ושקדים קלופים, ופנכה-אחות ועליה מלבן מוצק של דבלי איזמיר, פנכה של רפרפת ביצים מקושטת באגוזי מוסקט טחונים, קערית קטנה מלאה שוקולדות וסוכריות עטופות בניירות זהב וכסף ואגרטל של זכוכית ובתוכו תקועים כמה קלחי כרפס גבוהים. בטבור השולחן עמדו, כזקיפים ליד כן של פירות הנושא עליו פירמידה של תפוזים ותפוחים אמריקניים, שני לגינים כרסתנים של זכוכית מלוטשת, בנוסח הישן, ובאחד מהם יין-אופורטו ובאחר יין-חרס כהה. על הפסנתר הרבוע הסגור היתה מונחת מוכנה ומזומנה פשטידה בצלחת צהובה ענקית, ומאחוריה שלושה אסכדרונים של בקבוקי בירה ושכר ומים מינרליים, ערוכים על-פי צבע מדיהם, שני הראשונים שחורים, עם תוויות חומות ואדומות, והאסכדרון השלישי והקטן מכולם לבן עם אבנטים ירוקים מלוכסנים. [ג'יימס ג'ויס, "המתים", מאנגלית: אברהם יבין, בתוך: אילנה המרמן (עורכת) (2001), מחווה לשישה סופרים של המאה העשרים, הוצאת עם עובד, ע' 41-40]

והנשף נמשך, והחגיגה נמשכה, והסעודה נמשכה, וכול העסק נמתח ונמתח ונמתח… לבטח מכירים אתם את ההרגשה הנ"ל. ואם שכחתם, הנסיך ואני לא שכחנו:

הנשף נמשך עוד זמן רב, עד שש בוקר. כולם היו עייפים וסחוטים – זה להם שלוש שעות שהם מתאווים להיות על מיטתם. אבל מי שיקדים ללכת יימצא מכריז שהנשף אינו מוצלח ויעליב את בעלי-הבית המסכנים, שיגעו וטרחו כל-כך.

פניהם של הנשים היו חיוורות, שמלותיהן מקומטות, ונשימתן כבדה… פניהם של הגברים היו צהובות וחרושות קמטים מעל לעניבות סתורות, ופיותיהם מלאו רוק מריר. הלכו ותכפו ביקוריהם בחדר מרושל אחד על-יד בימת התזמורת; שם היו מוצבים בסדר נאה כעשרים סירי-לילה ענקיים. בשעה הזאת כבר כמעט כולם מלאים, ואחדים עברו על גדותיהם. המשרתים המנומנמים, שהרגישו שקרוב סופו של הנשף, לא החליפו עוד את הנרות בנברשות, והבדלים הקצרים זרעו בטרקלינים אור שונה, עשן, מבשר רע. בחדר-המזנון הריק לא היו עוד צלחות ריקות וכוסות עם שיירי יין, והמשרתים רוקנו אותן לגרונם בחפזה מתוך הצצה לצדדים. בעד חרכי התריסים התגנב אור שחר פלביי. [ג'וזפה ת' די למפדוזה (1961), הברדלס, מאיטלקית: פנינה בת-שלה, הוצאת עם עובד, ע' 184-183]

שתינו כוס של יין. אחת. ואחרות רדפו את הראשונה. ושרנו: "בין המתים ישכב".

wedding

פתאום דפיקה בדלת:

ובהישמע צלילו של הפעמון הקדוש, אשר לפניו ניצבו נושא-הצלב ועמו משרתים-בקודש, נושאי-מחתה, נושאי-קטורת, קוראי-הבשורה, שומרי-כנסיה, דיאקונים ותת-דיאקונים, קרבה ובאה הפמלייה המבורכת של ראשי-מנזרים במצנפות בישוף, ראשי-מסדרים, כמרים-משגיחים ונזירים ואחים: הנזירים של בנדיקטוס איש ספולטו, קרתוזינים וקלדולזים, סיסטרינים ואולי בטנים, אורטורינים וולומברוזים, אחי מסדר אוגוסטינוס ובריג'ט, פרמונסטרטנסינים, סרביטרינים, טרינטיטרינים ובני פיטר נולסקו; ועמם באו מהר הכרמל ילדי הנביא אליהו ובראשם הבישוף אלברט ותרזה מאווילה, מסונדלים ויחפים, ואחים חומי ואפורי גלימות, ילדי פראנציסקוס האביון, קפוצ'ינים, קורדלירים, בני כתות המינים והקפדנים ובנותיה של קלרה; ובניו של דומיניקוס, האחים המטיפים, ובניו של וינסנטיוס; ונזיריו של וולסטן הקדוש; וילדי אינגאציוס; ואחוות האחים-הנוצריים נהוגה בידי כבוד האח אדמונד איגנאציוס רייס. ואחריהם באו כל הקדושים והמעונים, הבתולות והמוודים: קיריקוס הקדוש ואיזידור ארטור הקדוש, וג'יימס זוטא הקדוש ופוקאס הקדוש מסינופי וג'וליאן הקדוש "מכניס האורחים" ופליקס דה קנטליס הקדוש וסימון הקדוש נזיר-העמודים הראשון-למעונים וג'והן של אלוהים וריול הקדוש ולוגארד הקדוש ותיאודוטיוס הקדוש ווולמר הקדוש וריצ'ארד  הקדוש ווינסנט דה פול הקדוש ומרטין איש טודי הקדוש ומרטין הקדוש בישוף טורס ואלפרד הקדוש וג'וזף הקדוש ודניס הקדוש וקורנליוס הקדוש וליאופולד הקדוש וברנארד הקדוש וטרנס הקדוש ואדוארד הקדוש ואואן קניקולוס הקדוש ואנו נימוס הקדוש ואפונימוס הקדוש ופסוודו נימוס הקדוש והומו נימוס הקדוש ופרונימוס הקדוש וסינונימוס הקדוש  ולורנס או'טול הקדוש וג'יימס הקדוש איש דינגל וקומפוסטלה וקולומקייל הקדוש וקולומבה הקדוש וסלסטין הקדוש וקוין הקדוש וברנדן הקדוש ופריגידין הקדוש וסנאן הקדוש וקולמן הקדוש ופכטנה הקדוש וקלומבנוס הקדוש וגאל הקדוש ופרסי הקדוש ופינטן הקדוש ופיאקרה הקדוש וג'והן נפומוק הקדוש ותומס אקווינס הקדוש ואיב הקדוש מברטוניה ומיכאן הקדוש והרמן-ג'וזף הקדוש ושלושת הפטרונים של הנוער הישועי, אלוישיוס גונזגה הקדוש וסטניסלאוס קוסקה הקדוש וג'והן ברצ'מאנס הקדוש והקדושים ג'רוזיוס, סרווזיוס ובוניפציוס וברייד הקדוש וקיראן הקדוש וקאניס הקדוש מקילקני וג'רלאת' איש טואם הקדוש ופינבאר הקדוש ופפין הקדוש מבאלימון והאח אליושיוס פסיפיקוס והאחר לואיס בליקוזוס והקדושות רוזה מלימה ורוזה מויטרבו ומארתה הקדושה מבית-עניה ומאריה הקדושה ממצרים ולוסי הקדושה ובריג'יד הקדושה ואטרקטה הקדושה ודימפנה הקדושה ואיטה הקדושה ומריון קלפנזיס הקדושה והאחות המבורכת תרזה-של-ישו-התינוק וברברה הקדושה וסכולסטיקה הקדושה ואורסולה הקדושה ועמן אחד-אעשר אלף בתולות. וכולם הגיעו מוקפי הילות וקרני-נוגה ועטרות-זוהר, נושאים כפות-תמרים וכל-נבל וחרבות ונזרי-זית, ועוטים גלימות מעוטרות בסמלים המקודשים של פעולתם המבורכת, קסתות-סופרים, חיצים, כיכרות-לחם, צפחות, אזיקים, קרדומות, עצים, גשרים, תינוקות באמבט, קונכיות, ארנקים, מספריים, מפתחות דרקונים, חבצלות, כדורי-רובים, זקנים, חזירי-בר, מנורות, מפוחים, כוורות דברים, מצקות-מרק, כוכבים, נחשים, סדנים, תיבות וזלין-משיחה, פעמונים, קביים, מלקחיים, קרני-אילים, מגפיים אטומים למים, נצים, פלחי-ריחיים, עיניים על צלחת, נרות-שעווה, מזלפי מים-קדושים וחדי-קרן. [ג'ימס ג'ויס (1999), יוליסס, מאנגלית: יעל רנן, מחברות לספרות, ע' 391-389]

וכולם רעבים היו. ונכנסו.

חלק זעיר מבאי הנשף זיהיתי. הכרתי. אודות חלקם ידעתי. חלק אף היה על סיפון המרמרה. וניסה לארגן חיקויים שנעצרו אצל הארכיבישוף מקריוס הקדוש. אך על מרביתם אפילו לא שמעתי. וכולם, באחת, ביחד, כבמקהלה יוונית, טרגית, כי אין זו קומדיה, שאלו: מה לעזאזל עושה כאן היהודי? עוד מעט ונצטרך לקרוא לפטריק הקדוש, הירוק, לנצרינו בשנית… או שמא בשלישית…

המשתה הסתיים. שבתי אל מעוני. הלכתי לישון קמעה. כשפקחתי את עיני, התברר לי כי להד"מ.

הערה: התמונה היא כמובן, יצירתו של פיטר ברויגל האב (1567/8) וקרויה "החתונה הכפרית" אם כי היא עוסקת בסעודה. בגרגרנות לשמה. התמונה הורדה מ"וויקישיתוף".

טבת תשע"ג.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: