עדות מקומית 12

יום חמישי. ערב. בחוץ כבר החשיך היום. רוח קר. פה ושם טיפות של גשם. תנועה דלה, יחסית, של כלי-רכב. נסעתי אל העיר הגדולה. לא הייתה כל בעיה למצוא מקום חניה מול פתח המוזיאון. מוזיאון ארץ-ישראל. סרתי לביקור קצר. המוזיאון פתוח אל תוך הלילה. מעטים היו המבקרים. אולי מזג האוויר הרתיע.

מנהג יפה בחר להנהיג המוזיאון. תערוכת צילומים במעבר בין השנים. האזרחיות. שעל-פיהן מתנהל עולמנו. שנה הולכת ומגיעה אל קצה. מסתיימת. או-טו-טו מתחילה האחרת. שלא יפחידו אותנו עם קץ העולם לפי המאיה. שכחו לציין כי לאחר היום הקצר ביותר החל ב-21 בדצמבר, מתחילים, לשיטתם של אנשי המאיה, לספור מחדש את השנים. מחזור חדש יוצא לדרך. זאת השנה ה-12. עדות מקומית 12. נקווה שיתמיד בעשייתו. עדות מקומית 13, 14, 15… אנו מתחייבים לפקוד במועד.

ואני קורא את עמוד הפתיחה:

התערוכה החשובה והגדולה ביותר מסוגה כוללת את מבחר צילום העיתונות העולמית "World Press Photo " ואת מיטב צילום העיתונות המקומי – "עדות מקומית". בשתי התצוגות משתתפים עשרות צלמים מהארץ ומהעולם המציגים רצף אירועים בתמונות נבחרות מהשנה החולפת בנושאי מלחמה ושלום, מדיניות וחברה, תרבות ואמנות, טבע וסביבה, ספורט, דיוקנאות, מצגות מולטימדיה ועוד.

התבוננתי בתמונות. אולם חשוך. תמונות מוארות. פה ושם צגי וידאו. קירות מלוכסנים האחד לשני. העמדה כבמבוך. אין כללים – המשך בכיוון החץ…

לאחר כשעה של התבוננות וצפייה הגעתי למספר תובנות. כשם שבחוץ מזג האוויר לא היה סימפטי – כך גם התערוכה. אנו חיים, אליבא העדויות על הקירות, בעולם אכזר. מנוכר. אלים. לא-סימפטי. אין זה דבר פשוט לעכל זאת. לא הייתה תמונה אחת שבה מישהו או מישהי שחייך או חייכה. אפילו לא רמז. גם הכלה הייתה שרויה בפחד. מפני הלא-ידוע. ליל כלולות לעלמה חרדית.

אסונות טבע, אלימות, עליבות, עיר מרוקנת מיושביה, דמויות מחוסרות זהות, אטומות. ופליטים. שיירות של פליטים. פה ושם טבע דומם. כמסתכל בפליאה על מעשי האנוש. כן, ישנן גם תמונות שתוכנן אחר. אך הן במיעוט. מבחינת היוצא מהכלל המעיד על הכלל.

והפליטים – כמעט מחוסרי צלם אנוש. שרועים הם על המדרכות ורק קרטונים מפרידים בינם לבין המדרכה המטונפת. ושמיכה דלה וממורטטת לכסותם. ונזיד כלשהו שקיבלו במשורה כמזון. ותורים של אלה הממתינים לאוכל. והפחד. בעיקר הפחד היוצא מעיני המצולמים ומצמית אותך הצופה.

ואיה כבוד האדם? האם הפליט ו/או המסתנן כפי שאחדים מעדיפים לקרוא ו/או מהגר העבודה ו/או הפועל הפלסטיני הממתין באישון הלילה לפתיחתו של במחסום נתן את רשותו לצילום? ודומה כי המצלמה צדה את האדם.כמו בעל החיים, בלילה, שנשטף באור זרקורי כלי הרכב, וקפא על מקומו. והמבטים… הללו מספרים את הסיפור האמיתי.

ועשרת הצילומים, שנייה עוקבת שנייה, של האדם שהבעיר את עצמו במחאה כואבת וממיתה על גורלו, בעודו מעשן וחרוך. ואתה מריח את העור השרוף ואת המוות… עולם ללא תקווה.

יצאתי בתחושה מעיקה. המבטים המשיכו לרדוף אחרי כברת דרך ארוכה. ואולי זאת הייתה הכוונה? לזעזע. לעורר מחשבות. לכו לכו גם אתם. וכשתחזרו – ואם יצא לנו ונוכל – ייתכן ונשוחח על כך.

הצילום "הורד" מאתר המוזיאון. מלכתחילה לא ניתן קרדיט לצלם הבית.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה  On 16 בדצמבר 2012 at 11:50 AM

    אפתח לשם שינוי בדברי ברכה גם למוזיאון על היזמה וביחוד לידידי המתבונן על ששיתפני בזו החוויה.
    למה הפתיחה הזו? כי דעתי לא נוחה ממש לא נוחה.
    כמו תמיד חוזרת ועולה השאלה: האם התמונה/(המאמר,הידיעה,השמועה,הידיעה….) היא זאת שעושה את העולם?

    קראתי:
    "אנו חיים, אליבא העדויות על הקירות, בעולם אכזר. מנוכר. אלים. לא-סימפטי. אין זה דבר פשוט לעכל זאת. לא הייתה תמונה אחת שבה מישהו או מישהי שחייך או חייכה. אפילו לא רמז."

    גם אני חי כאן ביקום הזה ולא כך אותו אני רואה.
    ודאי יטען המדען או שמא הספקן: אתה לא חי כאן! אתה חי ביקום המקביל.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: