סרדיניה: ביקור בוילהפרוצ'יו

נסענו לראות קברים עתיקים ליד העיירה וילהפרוצ'יו (Villaperucio). קברים המתוארכים לפני כ-5,000 שנה. אם לא למעלה מכך… ומעשה שהיה – כך יתואר.

לעת ערב, כשהשמש השוקע במערב מכה בעינייך, ואנו מגיחים מהמזרח, חצינו את הגשר החדש. זה שהחליף את הגשר הרומי. המגשר בין האיים. הגדול והקטן. בין האי הקרוי סרדיניה לבין ירחו הקטן ממנו – סנט'אנטיקו (Sant'antico).

הכביש פנה צפונה בעיקול חד והפך לשדרה. לפי ההוראות היינו אמורים, מייד לאחר העיקול, לפנות שמאלה. אפעס לא נראתה לנו הסמטה כמתאימה להגדרה של רחוב. המשכנו הלאה. גילינו שטעינו. סבנו לאחור והפעם אזרנו עוז ונכנסנו לסמטה שהמשכה הפך לרחוב. שלא יטעו אתכם שלושת הבתים הראשונים התופסים חלק מנפח הרחוב. עתה אמורה להיות הדרך אל ה- B & B ברורה. עוד טעות אחת או שתיים והנה מושכים אנו במצילה.

אנדרה פתח את השער. ובאותה ההזדמנות הראה כיצד ניתן לפתוח אותו בלא להיזקק לתיווכו. במקרה ונחזור מאוחר משיטוטינו בעיר. אגב – אנדרה דיבר באיטלקית / סרדית שוטפת. אנגלית – לא ממש. ואנו הרי ענינו באנגלית. איכשהו שני הצדדים הבינו זה את זה. הסתבר שאת המיילים שלי קרא אנדרה באמצעות תרגום גוגל. מה שלא יהיה פשוט – פשוט לא יהיה.

בבוקר למחרת, התיישבתי אל מול ארון הספרים שבחדר הקבלה. בקומת הצימרים. על-גבי מדפים היו מונחים ספרים: ספרי אמנות, צילומים, ציורים וכו'. תרבות סרדית. אמנות מקומית. פתחתי. עלעלתי. ירדתי אל החצר. שם נשלמו כבר ההכנות לארוחת הבוקר.

ורבותי – זאת הייתה יותר מארוחת בוקר. סעודה של ממש. מפוארת פי כמה וכמה משאר ארוחות הבוקר שאכלנו ברחבי האי. חושבני שבשום מקום לא פתחו שולחן שכזה. ועוד על הבוקר. למרות שכבר היה אחרי 9. וזאת הודיע לנו אנדרה מראש – שלא נרד לפני 9 – הוא הולך לקנות לחם. המאפייה נפתחת רק לקראת 9. אמנם אנו באגן הים התיכון אך זאת איטליה. אירופה.

והיה שולחן שלא נערך. וישבתי אליו. אחרי שגררתי מספר ספרים. מהספרייה. והם היו כבדים עד מאוד. לא מסוג הספרים שניתן לאחוז ביד… הייתי מוכרח להניחם על השולחן. ואנדרה ראה את שראה ומייד צצו על השולחן מיני מפות ומדריכים מקומיים. סניף של המטייל המקומי נפתח.

התוצאה הייתה – שינוי המסלול לאותו היום. לפחות בחלקו. כל עוד הדברים שנוספו (ואלה שנמחקו) מתאימים למתווה הכללי ואין הסטייה ניכרת. כפי שלמדנו בצבא – כל תכנית היא בסיס לשינויים.

אנדרה הספיק עוד להסביר לחברי השולחן הסמוך – איטלקים מהיבשת – את הקלות הנתפשת של חיפוש במרשתת ויצירת קשר. אם אתה לא שם – אתה איננו. כלומר העסק שלך אינו. ולראייה, הציג אותנו. שמישראל הרחוקה השכלנו ליצור קשר ולהזמין חדר בעוד מועד בעיר הזאת. עוד דבר שאציין – שרק במקרה זה ניהל גבר את העניינים. בשאר המקומות שבהם התארחנו – תמיד, אבל תמיד, הנשים היו בפרונט.

יצאנו אל התופת. על-כך נספר במקום אחר. ומשם – לפי המלצת אנדרה – אל וילהפרוצ'יו. שם כבר המתינו לנו קברים עתיקים. בני אלפי שנים… האתר, מכלול מערות הקבורה – ויש עשרות מהן – קרוי Necropoli Montessu. שעת צהרים. החום מילט את כל התיירים. אם היו תיירים. נותרנו בדד באתר.

אבל באתר עבדו. הן. הנשים. פגשנו את מריה א' ואת מריה ב'. האחת, ניקתה, בעזרת משבי רוח של מייבש שיער, את חריצי הכתלים החיצוניים של אחת ממערות הקבורה. השנייה התאימה את צבע מילוי הטיט של החריץ שפער הטבע. בחרה את צבע הטיח. רסטורציה. המשכנו הלאה.

בחזיתה של מערה מס' 2 ניתן להבחין בחריתה מעל למשקוף הכניסה. מעין שבלול. הסתכלנו זה על זו. הרי לפני מספר חודשים ראינו ציור שכזה בהיותינו טסים מעל ציורי נסקה. ראו את חולצתי. הדמיון הפתיע. אין לנו תשובה בדוקה וחלוטה. גם לא השערה.

זהו זה. מתקפלים. נוסעים אל המקדש הרומי. דרך ארוכה לפנינו וצריכים אנו להגיע לפני שסוגרים…

צילומים ורישומים – משה הרפז (2012). כל הזכויות שמורות. רשומה זאת ראתה אור לראשונה ב-29.11 ש.ז. באתר "במחשבה שניה".