סרדיניה: ביקור בתופת

איטליה. סרדיניה. סנט'אנטיקו. תופת. כך כתוב: Tofet. שחור על-גבי המפה. כן, כמו שזה נשמע –תופת. הסתקרנו. תודו שגם אתם, אם הייתם במקומי, הייתם מסתקרנים. איך-שלא-יהיה השתכנענו שיש לבקר באתר הקרוי תופת. הקונוטציה כמובן היא שלילית. גיהינום. אש-תופת. מכונית-תופת. האומנם כך פני המקום?

פונים למילון. על-מנת לדייק. למילון אבן-שושן. ומצטטים:

"תופת": (1) כינוי למקום המוקד בגיא בן-הנום בדרום ירושלים, שבו נהגו עובדי-האלילים בימי-קדם להקריב את הבנים בפולחן המולך: "במות התפת אשר בגיא בן-הנם לשרף את-בניהם ואת-בנותיהם באש" (ירמיהו ז', 31).  (2) מוקד, מקום שרפה גדולה. אחד מכינויי הגיהינום, מקום עינויי הרשעים: "התפת יהיה ראשון והעדן יהיה באחרונה" (הרומי, כ"ח, 512).

מוצא המילה – כנראה פיניקי. הרי העברית, והכתב הקדום, מוצאם פיניקי. ואחרי הביקור בתופת אנו בטוחים בכך. על-הבוקר (אחרי ארוחת-בוקר מכובדת שלא ממש הצלחנו להתגבר על היקפה ואחר שצחצחנו שיניים והברשנו שיערנו וארזנו חפצינו…) סרנו אל המוזיאון הארכיאולוגי המקומי של העיירה ששמה הוא סנט'אנטיקו (Sant'Antico). לא ממש חקרנו במה זכה האיש שהפך לקדוש ושמו מונצח בעיירה בפינה הדרום-מערבית של סרדיניה. אחד מני אלפי הקדושים שקידשו האפיפיורים. הקתוליים. לא כולל את הקדושה האחרונה. האינדיאנית. או שמא צריך לומר/לכתוב "ילידת אמריקה" כדרכה של התקינות הפוליטית הצבועה…  ופינה זאת היא למעשה אי. איון. המגושר לאי הבכיר יותר בגשר הנמתח על-פני כ-200 מ'. חדי-העין יוכלו להבחין בצידו הצפוני של הגשר החדש בשרידיו של הגשר הרומי. ניתן לראות כי הים שינה, במרוצת השנים, את מהלכו.

הנה המוזיאון המקומי. המוזיאון ואתר התופת. שניים בכרטיס אחד. במוזיאון ניתן לצפות בסרט המקנה הסבר על היסטוריית המקום. כדאי לצפות. בעצם חייבים בכך. כי זהו הדבר היחידי שיוסבר באנגלית. כותרתם של הממצאים המוצגים במוזיאון – קטן בגודלו אך עשיר בתוכנו – באיטלקית בלבד. או שמא בסרדית… המוצגים מעניינים. שווים ביקור. ולאחרי ששוטטת בין המוצגים תיקח אותך המדריכה המקומית של המוזיאון אל התופת. אל מחוץ לכותלי המוזיאון. אך בסמיכות. מספר פסיעות. מחוות הכוונה. וזהו. בעצם יכולנו ללכת לבד. אבל צייתנו לחוקי המשחק המקומיים. מעתה אתה לעצמך. המדריכה נעלמה.

במקום נמצאו כדי חמר קטנים. וסרקופגים קטנים. וסברו החוקרים: או בית קברות לילדים/פגים שמתו באיבם או שמא זהו מקום פולחן. הקרבת ילדים לאלים. אנחנו, שיודעים על-כך, תמכנו בגרסה ב'. לכאן הגיעו הפניקים. כאן הקריבו את ילדיהם לאליליהם. כמקובל בארץ כנען. גם אברהם ניסה להקריב את יצחק. כמעט והצליח… המוסלמים טוענים שזה בכלל היה ישמעאל. רבים איתנו על הבכורה. איזה כיף להיות קורבן…

 

שלהי הקיץ. יבשה האדמה. אדומה-כתומה. כצבע הכדים. אף אזובי הקיר האדימו. אולי מדם הילדים…

ולתריסר הקוראים הנאמנים, שהגיעו עד הלום, מגיע סיפור. הם בהחלט ראויים לסיפור. כמובן שיסופר על התופת. וכי אפשר אחרת? לא, לא ניקח את הברור מאליו. את ירידתו של דנטה אל התופת. וכששב ממנה – הפכה השפה המקומית שבה כתב את "הקומדיה האלוהית" לשפת האיטלקית. ונפרדה הנ"ל מהלטינית. ברשותכם נעבור למדינה אחרת. אל צרפת. אל פריז. ומעשה שהיה – כך היה:

אף על פי ששרשרת האירועים הרי האסון התרחשה בעיר שבה לכל סמטה פתלתלה וחלון מוגף בתריס יש סיפור לספר, אפשר היה לצפות שאירועים אלה שהחלו ב17 בדצמבר 1774 יטביעו חותם קבוע כלשהו בתולדות פריז. שנים רבות הם איימו להאפיל על כל המלחמות, המהפכות, המגפות ומעשי הטבח שהטילו אי פעם צל כבד על שלושים הקילומטרים הרבועים שבין מונמרטר לגבעת סנט-ז'נבייב. אלא שחלפו כמעט מאתיים שנה מאז הזכיר אותם היסטוריון כלשהו. אולי יתברר שזה לקחו של הסיפור: כה רבים בחרו לחיות בעיר שמשוררים נהגו לתארה כתופת משום שהציעה את ברכת השכחה היקרה מפז. המהומה המתמדת של פריז סחפה הכול כמו הגשם שגרף את הפסולת ממאות אלפי בתים אל הסן.

הסימן הראשון שמשהו לא נעים עומד להתרחש הופיע בשבת אחר הצהריים, שבוע לפני חג המולד של שנת 1774. שער המכס הראשי בקצה הדרומי של העיר נסתם בגלל התנועה הכבדה. פריז מילאה את שווקיה ואת חנויותיה לקראת החג, ואפילו בתאריך כה מאוחר בשנה ציפו הנוסעים לעיכובים ממושכים קודם שיצטרפו למהומה ויחלו בטיפוס לעבר הצריחים אפופי העשן.

קציני המכס גבו תשלום על כל מה שהוכנס העירה. כל כלי רכב, כל נוסע וכל פיסת מטען נבדקו בחיפוש אחר "כל פריט החורג מצו המלך". רוכלים וחלבניות, איכרים יגעי דרכים הגוררים עגלות-יד עמוסות ירקות חורף, נוסעים מוכתמים מבוץ מהדיליג'נס הנוסע צפונה, כולם אולצו להמתין זה בחברת זה.

היו שישבו בגן של טחנת רוח סמוכה ושתו יין פטור ממס; אחרים עמדו ליד המחסום והתעדכנו בחדשות וברכילות. אחר הצהריים התקבצה חבורה לצפות בפריקת חביות יין מעגלה. מתקן גלגלים חימם את התנור שלו כדי לתקן ציר שבור. הרכב, שיצא מאורליאן לפני עלות השחר, נתקל בבור גדול בקטע האחרון לפני פריז. בכל מקום אחר בצרפת היו עוברים על בור בכביש – אפילו בור גדול שגם סוס יכול לשקוע בו – בלי מילה, אך הבור הזה צץ בלי כל אזהרה מוקדמת בדרך הראשית דרומה אל אורליאן. בימים רחוקים, כאשר פריז הייתה עיירה קטנה של בקתות על אי בנהר סקאונה, נסעו בדרך הזאת בקביעות המרכבות המהירות של הגלים, ולאורך הדרך המרהיבה הזאת הסתערו לגיונותיו של לביאנוס במתקפה מוחצת על צבאותיו של השבט הפריזי בשנת 52 לפני הספירה. עתה, ב-1774, זה היה קטע הדרך הסואן ביותר בממלכה. לפעמים, כאשר התנועה לא התעכבה בגלל שיירות בקר, עברו יותר מעשרה כלי רכב בשעה בשערי המכס.

הצופים במחזה ייחסו חשיבות עצומה לעובדה שהקטע הזה של הדרך נקרא רחוב ד'אנפר, רחוב התופת. איש אינו יודע כיצד זכה הרחוב לשם המבשר רע הזה. אולי מקורו במילה הגאלית ל"שוק", fair, ואולי זה שריד מילולי למשהו עשוי ברזל (fer) – אולי שער שציין את גבולות העיר. רבים אמרו שהרחוב נקרא תופת בגלל הצעקות והקללות שנשמעות ברובע, אך אחרים ציינו שאם כך, השם הזה ראוי לכל רחובות פריז. והיו שהאמינו  שהשמות הם רמזים לעתיד לבוא, ולא רק לעבר, וקשרו אותם לנבואה עתיקת יומין, כי יום יבוא וכל המקדשים, המסבאות, המנזרים ואולפנות הכפירה של הרובע הלטיני ייבלעו בלהבות השאול. ואולם המשכילים העדיפו מקור מלומד יותר:

"האטימולוגים טוענים שבימי הרומאים נקרא רחוב סן-ז'אק ויה סופריור, ואילו הרחוב הזה, הנמוך מבין השניים, היה ויה אינפריור או אינפרה. וכך אירע, שבשל עיוות או קיצור הוא קיבל את השם ENFER."

בשעה שלוש אחר הצהריים לערך היה ההמון במחסום המכס עד למחזה שהיה עשוי ליישב את הסוגיה אחת ולתמיד: גגות הבניינים בצד של פריז שינו מעט את הזווית שלהם ביחס לקו הרקיע. כעבור הרף עין נשמע קול של ענק נאנח אנחה גדולה ומותח את גפיו. הבקר שחלף לפני כן בשער נבהל ונסוג אל המחסום. איש נראה רץ, ברדס מכסה את ראשו. מאחוריו היתמר מהרחוב ענן אבק, ולפתע נראו לעין הבניינים ברחוב שמאחורי רחוב ד'אנפר. לאורך צידו המזרחי של רחוב ד'אנפר עצמו, עד למרכז פריז, מרחק של כקילומטר ומחצה משם, נפערה תעלה ובלעה את כל הבתים.

כצפוי, כונתה התהום "פי התופת", ולנוכח כל מה שאירע, רק האטימולוגים הדקדקנים ביותר יכלו לפקפק במקורו האמיתי, השטני, של שם הרחוב.

מקור: גרהם רוב (2012), פריזאים – היסטוריה הרפתקנית של פריז (מאנגלית: כרמית גיא), כתר, ע' 37-35 [ההדגשות שלי – מ.ה].

צילומים ורישומים: משה הרפז (ספטמבר 2012). כל הזכויות שמורות. רשימה זאת ראתה אור לראשונה ב-26.11 ש.ז באתר "במחשבה שניה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: