מונטה קסינו (Monte Cassino), איטליה

משכנו עצמנו למעלה. אל פסגתו של ההר. אל המנזר הקבוע בראשו. כלומר, האוטובוס הוא שטיפס. אנו ישבנו בו. בכול סיבוב נשמעו חריקות המחאה של הצירים. הכיפוף הבלתי-אפשרי של המתכת. התהום המתקרבת (ואולי ההיפך: קרבים אנו אל התהום הפעורה). אך האוטובוס עמד במשימה. צלח את הדרך. הגענו אל היעד. מתחתנו נפרש נוף אדיר. הנה העיר. קסינו. מאז המלחמה העולמית ההיא גדלה והרחיבה את תחומה. לבטח לא היה זה המחזה בראשית שנת 1944.

ב-529 הקים בנדיקטוס מנזר על פסגת ההר. הראשון בסדרה של מנזרים המיוחסים למסדר הבנדיקטי. במרוצת השנים נהרס, נבנה, הורחב וכד'. רעידות האדמה אף הן תרמו לתהליך של הרס ובנייה מחדש. לא נרחיב בנושא זה.

הימים ימי מלחמת העולם השנייה. איטליה חברה בציר הרשע. בעלות הברית כבר נחתו בסיציליה. והם מושכים צפונה. זוהי ויה אפיה. משתרעת בין שלשלת רכסי ההרים של האפנינים המהווה את שדרתו של המגף לבין החוף המערבי. זאת הדרך הראשית לאורכו של איטליה. אוטוסטראדה-דל-סול. בראשית 1944 התחוללה כאן סדרה של קרבות. מרים ועקובים מדם. כמה עשרות אלפים נפלו מכול צד. ההר, וסביבותיו, היוו קו הגנה של הנאצים ושותפיהם המקומיים, האיטלקים. כל החוצה את הקו – פתוחה בפניו הדרך לרומא. ועל כך ניטש הקרב. על פתיחת שערי רומא.

ב-17.1.1944 מתחולל הקרב הראשון. הבריטים ראשונים להסתער. נתקלים עם הראש בקיר ומתקפלים. מחכים לתגבורת. מייצבים קו. זה היה רק קרב גישוש על-מנת לבחון את עוצמתו של היריב. שלושה ימים לאחר-מכן – 20.1.44 – מתרחש קרב מס' 2. גם הוא כישלון. עדיין אוחזים הגרמנים בהר, במנזר, ובגבעות החובקות את דרך המלך. קרב מס' 3 יצא לדרך ב-24.1. אף הוא נועד לכישלון. הסתיימה מערכה ראשונה.

עוצרים, חושבים. בריטים, אמריקנים, פולנים, צרפתים (בעצם מוסלמים מארצות המגרב), קנדים. וגם כוח מניו-זילנד. מצטבר כוח משימה רציני. מסיקים מסקנות. מתכננים תכנונים. חייבים לפתוח את הפקק. וגם הנאצים מתגברים. וזאת בדיוק הייתה הנחת העבודה של גנרל אלכסנדר – לרתק אל איטליה כמה כוחות גרמנים שרק אפשר. לקראת הפלישה השנייה, בחזית האחרת, שבה ידובר עוד רבות, שריחה כבר עמד באוויר.

כמעט חודש ימים יורים. ארטילריה. עשרות-אלפי פגזים. ללא הכרה. גם הפצצות כבדות מן האוויר. בלית ברירה אפילו המטילן יוסריאן נרתם להן:

הקצינים מחמשת המטוסים הנוספים שהיו בכל גיחה הגיעו במשאיות לקראת התדריך הכללי, שהתקיים חצי שעה אחר-כך. שלושת החוגרים שבכל צוות לא תודרכו בכלל, אלא הוסעו היישר לשדה התעופה, למטוסים השונים שהם שובצו לטוס בהם באותו יום, ושם חיכו עם צוותי הקרקע עד שהקצינים שהם שובצו לטוס עימם קפצו מעל דלתות ארגזי המשא המשתקשקים של המשאיות שהביאו אותם כשהגיע הזמן לעלות למטוס ולהתניע. המנועים הסתחררו בתרעומת על משטחי בטון דמויי סוכריות על מקל, בתחילה מתנגדים ואחר מתרווחים לזמן מה, ואז נעו המטוסים בכבדות, הפנו את חרטומיהם בצליעה לפנים כמו יצורים נכים, טיפשים וסומים, הגיעו אל הקו שבתחילת המסלול והמריאו במהירות, בזה אחר זה, בשאגה עולה ומתנהמת, התיישבו לאיטם במבנה מעל לצמרות העצים המנומרות והקיפו את השדה במהירות אחידה עד שהתכנסו כל מבני השישיות, ואז הישירו כיוון מעל מי התכלת בקטע הטיסה הראשון לעבר המטרה שבצפון איטליה או בצרפת. המטוסים טיפסו בהתמדה והגיעו לגובה תשעת אלפים רגל כשחדרו לשטח האויב. אחד הדברים המפתיעים היה תמיד תחושת השלווה והדממה המוחלטת, שהופרה רק בצרורות ניסיון שנורו מהמקלעים, בהערה קצרה, סתמית ואגבית, שהושמעה במערכת האינטרקום, ולבסוף בהכרזתו המפוכחת של המטילן בכל מטוס  על כך שהגיעו לנקודת הכניסה והם עומדים לפנות אל המטרה. תמיד היתה שמש, ותמיד היתה מועקה קטנה בגרון בגלל האויר הדליל.

מטוסי ה- B25 שהם טסו בהם היו מטוסים יציבים, אמינים, בצבע ירוק דהה, ובעלי זוג הגאי כיוון, זוג מנועים וזוג כנפיים רחבות. החיסרון היחידי שלהם, מנקודת הראות של יוסריאן כמטילן, היה המעבר הצר בין התא שלו שבחרטום הפרספקס לבין צוהר המילוט הקרוב. המעבר היה מחילה צרה, קרה ומרובעת שעברה מתחת למכשירי הטיסה, ואדם גדל מידות כיוסריאן היה יכול להידחס דרכה רק בקושי. נווט שמנמן עם פני ירח ועיני לטאה קטנות ומקטרת כמו ארפי התקשה גם הוא, ויוסריאן נהג לגרש אותו אחורה מהחרטום ברגע שפנו אל המטרה, שהיתה עכשיו במרחק דקות ספורות. ואז היה שם קטע של מתח, קטע של ציפייה בלי שום דבר לשמוע ושום דבר לראות ושום דבר לעשות, רק לחכות בשעה שהתותחים-נגד-מטוסים שלמטה מתחתיהם מכוונים ומתכוונים להפיל אותם ולהשכיב אותם לישון לצמיתות, אם רק יוכלו.

ג'וזף הלר (2008), מלכוד 22 (מאנגלית: ירון בן עמי), ידיעות אחרונות, ע' 69-68.

המנזר נהרס. ב-17.2 יוצאים שוב. קרב מס' 4. שוב נכשלים. שוב ממתינים כחודש. שוב מפציצים. ב-15.3 יוצאים לקרב מס' 5. אותו הריטואל: משליכם על קווי הגרמנים כל שאפשר להשליך ומסתערים. קווי הנאצים ושותפיהם המקומיים ממשיכים להחזיק מעמד. שוב נצרכים חיילי בנות הברית להתקפל. הסתיימה מערכה שנייה.

סיבוב שישי. 11.5.1944. שעה 23:00. ריכוז של 1,500 קני ארטילריה. אש תופת. שכרון חושים של פגזים ופצצות. ערפל סמיך. בחצות החלה המתקפה. קרב זה לקח את הזמן שלו. שבוע. שעל אחר צעד. לאיטם התמוטטו קווי ההגנה של הרשעים שבסיפורינו. ב-18.5 נוקו העמק וההר. האויב התקפל. הדרך לרומא נפתחה. המערכה השלישית הגיעה אל סיומה. לא בטוח שהיה זה "הפי-אנד". המחזה הסתיים.

האם ספרתם את מספר הסיבובים? אכן שישה. יריחו נפלה אחרי שסובבנו אותה 7 פעמים ומשטרת עיראק סווידאן נכבשה רק בקרב השמיני.

חוזרים למציאות העכשווית. המאה ה-21. אתה ניצב על ההר. בחצר המנזר. באגורה. משקיף אל הנוף שמחזיר לך מבט. האיטלקים שיחזרו את המבנה. סירבו לקבל עזרה כלשהי מהמנצחים. אפילו לא כסף…

צלב השרוע על שיפולי ההר שממול ניבט אליך מחלון המנזר. קברים, מצבות, צלב קתולי. צלב אורתודוכסי. מגן-דוד יהודי. כן, תמיד ישנה הנקודה היהודית. זהו אתר ההנצחה של חיל המשלוח הפולני. הוקם רק לאחר שהוחלף השלטון האדום בוורשה.

רשמתי במחברתי:

For our freedom and yours

We soldiers of Poland

Gave:

Our soul to God

Our life to the soil of Italy

Our hearts to Poland

מלחמה – זאת תופת. עסק מלוכלך. הרוגים. פצועים. נפגעים. נכים. הרס. חורבן. גזל. שוד. ביזה. שלל. ואונס. יום לאחר נסיגת הנאצים נכנסו כוחות צבא צרפת החופשית לכפרים שמסביב. גדודי המגרבים. דווח על לפחות 2,000 מקרי אונס. לא רק האדומים אנסו את האריות. גם המוסלמים את הנוצריות…

כאמור – מלחמה דבר מזוויע. והנה, תוך כתיבתו של המאמר, שכידוע לכם, אורכת זמן, נחשפתי למידע דומה, קשור ולא קשור, ורק קומץ של שנים לפני-כן:

היו מי שהשוו את התנהלות המסע הזה [השתלטות הלאומנים/פשיסטים על ספרד] לחמת-הזעם של הספרדים שגילה חיל-הרגלים של פליפה השני במאה השש-עשרה, בהשליטו טרור בהולנד הפרוטסטנטית תוך כדי התקדמותו בשטחה. כפרים שנכבשו בידי הלאומנים בדרכם היו לעיי חורבות, ועל קירותיהם שורבטו כתובות כגון: "הנשים שלכן תלדנה פשיסטים!". בינתיים הפחיד גנרל קאיפו-דה-יאנו את הרפובליקנים שהאזינו לרדיו סוויליה בכישוריהם המיניים של החיילים מצבא אפריקה, שלהם הבטיח את הנשים במדריד. לא רחוק מגיברלטר דיווח איש הפלנחה כי רעייתו של אחד השמאלנים נאנסה בידי כיתת יורים שלמה של מורים קודם שנורתה למוות. העיתונאי האמריקני ג'ון ט' וויטאקר היה עד ראייה למה שהתרחש ליד נוולקרנרו: אחד הקצינים מסר שתי נערות בידי פקודיו, חיילים ממרוקו, ואחר כך אמר לעיתונאי בשוויון נפש שהנערות לא ישרדו יותר מארבע שעות. לחיילים השכירים הללו הוענק מאוחר יותר התואר "נוצרים של כבוד". [מקור: אנטוני ביוור (2004), מלחמת האזרחים בספרד (מאנגלית: אריה חשביה), יבנה, ע' 108]

אין צילום או ציור, פסטורלי ככול שיהיה, שיעלים את הזוועה. היא תמיד תבצבץ מתחת לפני השטח.

צילום ורישומים: משה הרפז (2011). כל הזכויות שמורות. רשימה זאת ראתה אור לראשונה ב- 11.10.2012 באתר "במחשבה שניה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: