אירופה: האומנם קץ/מות הרב-תרבותיות?

הקלחת רותחת. על סף התפרצות המונית. מקבילה. ואלימה. החיכוך בין התבוללות או הטמעות לבין חיים בצוותא, רב-תרבותיות, מצוי על סף של התלקחות. אנגלה מרקל, קנצלרית גרמניה, יצאה בנובמבר 2010 בהצהרה רבתי, שמדיניות הרב-תרבותיות בגרמניה – נכשלה. לא סתם כשלון אלא נחלה כשלון חרוץ.

מעבר לגבול, הניד ראשו ראש ממשלת בלגיה בהסכמה. הוא לבטח יודע למה. מילא ההולנדים והצרפתים שאינם מסתדרים זה עם זה אז להוסיף עוד זרים, אחרים? רק חלפו שלושה חודשים ובפברואר 2011 יצאו בהצהרות דומות ראש ממשלת בריטניה והנשיא הצרפתי. כל אחד מהם התכוון, כמובן, לנעשה בארצו שלו. עד שהתפניתי לכתוב על-כך מספר משפטים כבר גורש סרקוזי ע"י השמאל. הוא עוד הספיק להציע אלטרנטיבה לרב-תרבותיות – הטמעה. אנגלה מרקל הייתה הראשונה להודות בכך שהרב-תרבותיות מתה. האומנם?

אירופה המערבית, הלבנה, השבעה, הנוצרית, מהווה יעד להגירת מהגרי עבודה. מארבע רוחות השמיים. מכול הגזעים והצבעים. רק תפילה אחת נושאים האנשים – אירופה. אין זו הגירה זמנית. לעשות כסף ולחזור. תשכחו מזה. זאת הגירה בכוונת השתקעות. אותה סוג ההגירה ממנה חושש אלי ישי. ומיעוט זה, של המהגרים, הולך ותופח. גדל דמוגרפית. אחוזי הגידול של המהגרים – רובם מוסלמים – עולים בשיעור ניכר על אחוזי גידול אוכלוסיית הילידים. אירופה הלבנה הולכת ומצטמקת. אירופה החדשה צומחת. ואירופה הישנה בפאניקה.

בתום מלחמת העולם השנייה החל גל של מהגרי עבודה הגיע ליבשת. ראשיתו לצורך שיקום הערים שחרבו במלחמה הגדולה מכולן ובהמשך גבר הגל בשל הכלכלה שפרחה. בתחילה פיכה זרם הנתינים הקולוניאליים לשעבר ובהמשך, עם קריסת ברית המועצות, גאה שיטפון של פועלים מהגוש הקומוניסטי ועובדים מאזורי קרבות מהעולם השלישי. מהגרי עבודה אלה הביאו עמם את מורשתם התרבותית – דת, שפה, מלבוש, קוד חברתי.

בעל כורחה הפכה אירופה לחברה רב-תרבותית. טוענים חוקרים כי 52 מיליון מהגרים נמצאו על אדמת אירופה ב-2005. האיחוד האירופי קבע שאוכלוסייתו גדלה ב-2004 ב-2.3 מיליון בני-אדם – 1.9 מיליון מהם מהגרים.

מיהו אפוא הזר עבור האירופי? האם זה הערבי? התורכי? האסיאתי? היהודי? ההודי? המגרבי? הגאנאי? הסומלי? אירופה נשארה מפולגת לפי השתייכות אתנית. והאנשים? חלק מהם הפך להיברידיים בעלי זהות מוכלאת: הודי/אנגלי, תורכי/גרמני, מגרבי/צרפתי, פקיסטני/אנגלי, סורינמי/הולנדי. לפנינו שונות חדשה. גם וגם: תרבותית + אתנית + דתית.

מיהו אפוא האזרח האירופי? קיימת סוגיית הפתיחות אל מול הסגירות: מהצד האחד מרבית האירופים מגלים פתיחות וסובלנות כלפי האוחזים בתרבויות אחרות ומן הצד האחר שיעור אלה שאינם מגלים מהבנה ואמפתיה הולך ומתעצם. באירופה המתבצרת והמפתחת מנגנוני בלימה למניעת חדירת זרים שאלה זו היא מרכזית אם לא קיומית.

אוניברסליזם – זאת היא היכולת לנהוג בבני-אדם ובאוכלוסיות שונות של אזרחים באופן שוויוני.  האידיאולוגיות האוניברסאליות טוענות לשוויון בין עמים. עמנואל טוד סבור כי זהו אחד הכוחות המהותיים של אימפריות, כוח דינמי ויציב כאחד. [5]

הצלחת רומא וכישלון אתונה התרחשו לא בשל יכולות צבאיות שונות אלא בשל הרחבה הדרגתית של האזרחות הרומית (אוניברסליזם) לעומת צמצום האזרחות האתונאית שהלך וגבר (דיפרנציליזם). העם האתונאי הוסיף להיות קבוצה אתנית המוגדרת על-פי הדם: משנת 451 לפסה"נ, רק מי שאביו ואמו אזרחים זכה בה. לעומת זאת, העם הרומי, שבראשיתו היה בעל תודעה אתנית, הלך והתרחב, וכלל בתוכו בהדרגה את כל אוכלוסיית לָטיוּם, את כל אוכלוסיית איטליה דהיום ולבסוף את כל אוכלוסיית אגן הים התיכון. בשנת 212 לסה"נ העניק הקיסר קַרַקַלָה אזרחות לכול תושבי האימפריה החופשיים. בסופו של יום באו רוב קיסרי רומא מן הפרובינציות.

האתוס הצרפתי הוא רפובליקני במוצהר. ב-2005 מלאו מאה שנה לחוק הצרפתי – בהחלט אירוע מכונן – שקבע את חילוניותה של המדינה ותרם לעיצוב ערכי הרפובליקה. אמנם העולם השתנה ואיתו גם צרפת אך רוב הצרפתים מתעקשים עדיין לשמר את הדפוס הישן – "אבותינו הגאלים". הביטוי "רב-תרבותיות" לדידם של מרבית הצרפתים משול למילת גנאי:

"הרפובליקה הצרפתית התכוונה להראות לעולם שבאמצעות חילוניותה, מערכת החינוך שלה, שפתה, עברה וערכיה האוניברסאליים היא מסוגלת לבצע מטפורמוזה בכל נוכרי שיגיע אליה מכל יבשת, יהא אשר יהא צבע עורו או אמונתו, ולהופכו לגאלי משופם." [2]

רבים מהצרפתים חלמו להפוך את האפריקנים, את הויטנאמים או את ערביי המגרב לצרפתים מן השורה והתפכחו כאשר המציאות טפחה על פניהם. הצרפתים משוכנעים שהמהגרים אינם מעוניינים להשתלב. המהגרים בעמדה הפוכה: הם בטוחים שאין צרפת רוצה בשילובם. בעיה של תיאום ציפיות.

האנגלים, לעומתם, כלל לא ניסו לשלב את העמים הכבושים. לא עלה על דעתם להמיר את ההודים או את האפריקנים לבריטים רגילים. לשון אחר, בעוד שצרפת מהווה דוגמה לאוניברסליזם מייצגים הבריטים אידיאולוגיה דיפרנציאלית. בתפישה שבה העמים האוניברסאליים רואים את העמים האחרים כדומים, כשווים, טמון וחבוי פוטנציאל של שנאת זרים: רוגזם של הצרפתים על הגבלתן של נשים מוסלמיות הובילה לאיסור רעלה (חיג'ב). ועוד לא דיברנו על איסור המילה… טוד סבור שאם אירופה המאוחדת שואפת להיות אימפריה היא אינה יכולה להיות דיפרנציאלית!

כמובן שלכך יש השלכות חברתיות. ראשונה במעלה היא הגזענות. שהרימה את ראשה בגאווה. במקביל למגמת האיחוד המדיני, העצים מספר ההתקפות, שבוצעו על-ידי כוחות מהימין הקיצוני, כנגד תושבים זרים, רובם ככולם מהגרי עבודה. האלימות הגזענית פשתה במרבית מדינות אירופה. וויליאם היצ'קוק מציין כי "שנאת הזרים, האיבה למהגרים והאנטישמיות גברו מאז שלהי שנות ה-80 (של המאה ה-20) ודומה כי המצב רק יחמיר". היצ'קוק מסיק מסקנה חד-משמעית כי אירופה סובלת מ"בעיית גזע חמורה". המסקנה מגובה בנתונים סטטיסטיים מגוונים:

"סקר שנערך בשנת 1997,  בהשתתפות יותר מאלף נשאלים בכל אחת ממדינות האיחוד האירופי, העלה כי 33 אחוזים מהנשאלים הגדירו עצמם "גזענים למדי" או "גזענים מאוד"; 41 אחוזים אמרו כי יש יותר מדי בני מיעוטים אתניים וזרים בארצם… בכל אחת מהקטגוריות היה שיעור המעידים על עמדות אנטגוניסטיות כלפי זרים ומיעוטים גבוה מזה שעלה בסקר דומה שנערך בשנת 1989. סקר שנערך בשנת 2000 גילה כי מרבית האירופים חושבים שהמיעוטים פגעו באיכות החיים שלהם. כך, למשל, 52 אחוזים מהאירופים מאמינים שאיכות ההשכלה בבתי הספר שבהם לומדים בני מיעוטים רבים מדי, יורדת (בדנמרק, בשבדיה ובהולנד החשש הזה הוא הגבוה ביותר). 52 אחוזים מהאירופים מאמינים שהמיעוטים מנצלים לרעה את מערכת הרווחה; בצרפת תומכים בעמדה זו 62 אחוזים מהנשאלים. 51 אחוזים מאזרחי האיחוד האירופי מאמינים שהמהגרים מגבירים את האבטלה (61 אחוזים מן הגרמנים מחזיקים בדעה זו בתקיפות). לנוכח הממצאים הללו, אין פלא ש-39 אחוזים מאזרחי האיחוד מאמינים שיש להחזיר את המהגרים שהתיישבו בארצותיהם על פי חוק, לארצות מוצאם. בכול הקטגוריות הללו מגלים הנתונים עלייה באנטגוניזם כלפי מיעוטים, מהגרים וזרים מאז שנת 1997." [4]

ניתן להניח שתוצאות סקר חדש, אם היה נערך היום, היו מציגות כי העלייה באנטגוניזם נמשכת.

היצ'קוק אינו בדד. גם לדעתו של דוד אוחנה "גלי ההגירה בשנים האחרונות, מאגן הים התיכון – תורכים לגרמניה ולאוסטריה, ספרדים ופורטוגלים למערב אירופה, מגרבים לצרפת" – מהווים הסבר מסוים, לתופעה המואצת של הגזענות המתפשטת באירופה בתחילת המאה הנוכחית. [1] היצ'קוק וכמוהו גם אוחנה קושרים תלות בין הקמתו ומיסודו של האיחוד האירופי לבין שנאת הזרים והגזענות שפשתה בו. לעומתם, טוען אריק הובסבאום, כי הגזענות הואצה רק באזורים שבהם שררה אבטלה חמורה ששימשה מנוף להצגת המהגרים ככאלה שגזלו את פרנסת המקומיים. [3]

תופעת העולמיות (גלובליזציה) שגלים של מהגרי העבודה הם חלק מובנה ובלתי נפרד ממנה, תורמת, בין השאר, גם להתחזקות הלאומניות כתגובה מקומית, לוקלית, אם לנקוב בדוגמה של התחזקות הימין הקיצוני, בראשית המאה ה-21, במספר מדינות אירופיות. לאחרונה מתגבשת, בפרלמנט האירופי, קבוצה חדשה – "זהות, ריבונות, מסורת". מדיניות הסיעה החדשה, שהתקבצה מאיחוד נציגי הימין הקיצוני בפרלמנט האירופי, שוללת נחרצות נושאים רבים וביניהם הרחבות נוספות של האיחוד האירופי וצירוף תורכיה. 

אם לרגע קט (רגע במונחים של זמן היסטורי) חשבנו כי התגבשה טולרנטיות הדדית ופותחו מרכיבים משמעותיים של רב-תרבותיות במישורים של תעסוקה, חינוך ותרבות – אז זהו שלא. זה היה רק רגע היסטורי שהפך בן רגע להיסטרי. העשור האחרון, תחת מתקפת הטרור האסלאמי – החל מאסון התאומים ועד לפיגועים בתחנות הרכבת בלונדון ובמדריד והעתיד מי יישורינו – מוליך ומוביל להתבוננות מחודשת בנושא.

לאן פונים? קיימים כמה וכמה כיוונים: התבוללות, הטמעה, חיים בצוותא. לעת הזאת נראה כי כל מדינה רלוונטית באירופה נוקטת (או מחפשת) בגישה המשקפת את הלך הרוח הייחודי לה. וכרגיל במחוזותינו – אנו יושבים על הגדר ומתבוננים (ומנתחים בדיעבד).

מקורות המידע:

[1] אוחנה, ד. (2005), חרון האינטלקטואלים – רדיקליות פוליטית וביקורת חברתית באירופה ובישראל, הוצאת הקיבוץ המאוחד.

[2] דוהאמל, א. (11.11.2005), "הסיפור הצרפתי גוסס", הארץ, ע' ב4.

[3] הובסבאום, א. (1999), עידן הקיצוניות: המאה העשרים הקצרה 1914- 1991, עם עובד, תל-אביב.

[4] היצ'קוק, ו. (2006), המאבק על אירופה:  ההיסטוריה הסוערת של יבשת מחולקת 1945 עד ימינו, ספרית אפקים, הוצאת עם עובד, תל-אביב.

[5] טוד, ע. (2004), אחרי המלחמה: קריסת המערכת האמריקנית, עם עובד, סדרת אופקים.

רשימה זאת פורסמה לראשונה ב-8.10.2012 באתר "במחשבה שניה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה א'  On 11 באוקטובר 2012 at 2:13 PM

    כאשר מנסים לבדוק התנהגות של מערכות נתקלים בקשיים הנובעים מהעדר יכולת מובהקת לבדוק את הסיבה לתוצאה.
    טולראנטיות מושפעת ממידת האיום על עצמאותו של המפרגן לזולתו. אירופה מדגימה זאת היטב.
    אירופה השבעה תרתי משמע – רחוקה מרעב וגם ממלחמות – הסכימה לנסות הליכה לעבר רב תרבותיות. ההתחלה הייתה בנקודה נוחה הכלכלית. ההמשך היה כבר בכוון רחב יותר. לולא הבעיות הכלכלליות העולמיות לא היו גלי הגירה וגם לא היו מרמורים פנים אירופאים. משגבהו הבעיות הכלכליות גברו גם גלי ההגירה וגם המרמורים הפנים אירופאים.
    האם זו הגזענות שהרימה ראשה או שמא הפחד מפני הבלתי נודע הכלכלי?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: