הסיפור האמיתי: כיצד הגיעו יהודים לבוכרה?

ויצא שהתהלכנו, ידידי צ"א וכותב שורות אלו, ברחובות יפו, עיר שהייתה לתוספת בהמשך המקף, לעיר העברית הראשונה. היה לי רעיון. והלכנו בעקבות הרעיון. ו-צ"א אירח לי לחברה. הרעיון עדיין קיים. רק הביצוע מתעכב. עדיין אינו שלם. מספר צנוע של שעות מחקר כבר הושקעו. רק חלק קטן מעבודת השטח כבר נרשם במחברתי ועל כרטיס המצלמה. לא, לא אפרוש בפניכם את מהותו רק אומר כי הולכים אנו מחילק לבילק. לשון אחר: ממקום פלוני אל מקום אלמוני. בעקבות דמות. ומחסרים מזמננו 107 שנה. אבל אנו – אין אנו ממהרים. לא נקבע לו"ז. אין דד-ליין. וזהו…

ונזדמנו אל שוק הפשפשים, שמשדרג את עצמו מיום ליום. עוטה שכיות של יוקרה והוד. כבוטקס בפני האנשים. ופשפשיו – אנה הם באים? ונכנסנו לחנותו של משה. לשתות תה מהביל שיצנן את חומו של חודש אב. תחת קורת גג מוצלת וקרירה. והרגשת איך הצינה המבורכת עוטפת אותך, הזר המיוגע ונוטף הזיעה, בחיבוק חם ואוהד. וללא מזגן!!!

ערכנו היכרות. צ' תיווך. משה את משה. ממשה ועד משה לא קם כמשה. לגמנו מהתה. ותוך כדי מתבונן בי האיש. ושואל, ספק קובע, באם כבודי מבוכרה. כיצד ידעת, שאלתי. והשיב – פשוט מאוד. לפי הגבות. הבוכרים, אפילו הלבין שער ראשם, גבותיהם נותרות שחורות. האחרונות שתיזרק בהן השיבה. וזאת בשל ההורמונים המיוחדים שיש ליהודי בוכרה. כך לדבריו. ולכן אני מתויג, משויך, למיטב שיפוטו ואבחונו, לעדת יוצאי בוכרה. הנהנתי בראשי. מה אתם הייתם עושים במקומי?

ונזכרתי. אין זה חדש עבורי. לפני מספר שנים נסעתי בדרכי המשי. וחצינו את מרכזה של אסיה. והגענו לתורכמניסטאן המזרחית. סינקיאנג בלשון ההאנים. אל ארץ האויגורים. קשגריה. ואל בירתם. הלוא היא קשגר. כשזוגתי נכנסה לאחת החנויות, נותרתי לבדי על המדרכת. אי בודד בים של המוני-אדם שאת שפתם לא ידעתי. ובידי נגע אדם. נמוך קומה, כפוף וזקנו הלבן קלוש ומדולדל/מדובלל. ובתנועות יד הזמין אותי לשבת עם החבר'ה. על שרפרפי קש נמוכים. קיבלתי תה ירוק. ואמר לי את שאמר. ובין החבורה היה אחד שידע לתרגם לאנגלית. אתה בדיוק כמונו, האויגורים. רק ללא הזקן. חייכתי. הודיתי. שלום עליכם. עליכום הסלאם השיבו. נחזור אל יפו.

"היודע אתה מהיכן הגיעו יהודים לבוכרה?" שאל משה. "כסוחרים בדרכי המשי?" ניסיתי את הדרך ההגיונית. הסבירה. סחרו. עצרו. השתקעו. לא ולא, שלל בעל החנות. וסיפר את סיפור המעשה. בימים ההם, הרחוקים והמרוחקים, לא היו יהודים בבוכרה. ובעיר היפה – אז כמו היום – שלט האמיר. זה מהשיר… וביום מן הימים תפס האמיר מחלה (או שמא היא תפסה אותו). ולא נרפא. והרופאים המקומיים לא הצליחו לרפאו. והציעו, שישלח שליח לאיספהן, זו שמעבר להרים, אל הרופא היהודי שמוניטין יצאו לו בארצות תבל.

יצא השליח לדרכו. והגיע הרופא היהודי ועשה את שעשה. ונתרפא האמיר. וגמל לו כך וכך זהובים או מטבעות זהב. אין זה הפרט החשוב. וביקש האמיר את הרופא להישאר בעירו. והשיב הרופא שאינו יכול. "אין בעירך מנין," השיב. האמיר לא הצליח לעכל את שנאמר. שוב קרא ליועצים. והסבירו לו. יהודי זקוק למניין לשם תפילה לאל בורא העולם. נחוצים עשירייה. וספר תורה. אגב, אצל קהילות אשכנזיות מסוימות מספיקים 9. ה-10 הוא ספר התורה. עשה לך רב…

חזר האמיר וקרא לרופא. אין בעיה, אמר. הרי לך ממון זה – והצביע על שקי זהב – הוא יספיק לך לחזור לאיספאן ולהביא משם 50 משפחות של יהודים. כשרים למהדרין. עם הנשים והילדים. וכל אשר להם. שיבואו לכאן. לבוכרה. בסופו של יום התרצה הרופא. וכך הגיעו יהודים לבוכרה.

שורה אחרונה: אומנם איני מבוכרה אך תודו שהסיפור הוא סיפור.

רשימה זאת ראתה אור לראשונה ב- 25.9 באתר "במחשבה שניה".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: