מזרח תיכון חדש

הרי הנסתר הוא הגלוי. דומני שאוסקר ווילד הוא החתום על ממרה זאת. כבר כתבנו על "האביב הערבי". פה וגם שם. ואף על שכנותינו הנושקות לגבולותינו. סוריה. ירדן. לבנון. מצרים. וכתבנו גם על אלו שקצת מרוחקות – תורכיה, אל-בחריין. ואפילו על זאת שטרם נולדה – כורדיסטאן. ולמול עיננו מתגבש מזרח תיכון חדש. אומנם לא כבחזונו של שמעון פרס ובכול אופן חדש. ואולי ישן הוא אך דמותו נראית כחדשה. והגיעה השעה, ערב ראש השנה, לגבש תובנות מהנעשה עד כה.

מסתבר שרוב האנליסטים המערביים פספסו. חלקם אף עשה זאת בגדול. תוקפה של האנליזה האקדמית המבוססת על מודלים קודמים, האוחזת בפרדיגמה אוניברסאלית המייחסת דפוס גנרי משותף לעמי החלד, התפוגג. גם האוריינטאליסטיים שבחבורה לא פגעו במטרה. אין זה "אביב" במשמעות של "אביב העמים" האירופאי או "האביב של פראג". ממש לא.

המהפכות הגלויות או הסמויות, שהדהדו בערוצי התקשורת, התחוללו רק ב-6 מדינות ערביות בלבד. בשאר 16 המדינות החברות בליגה הערבית לא נרשמו אירועים יוצאי דופן. על-כל-פנים לא כאלה שהמשטר מתמוטט בגינם. בפועל – 4 מהפיכות שהצליחו (טוניס, לוב, מצרים, תימן). אחת שנכשלה (אל-בחריין). ואחת שמבוששת לבוא (סוריה). באחרונה מתרחש טבח שלא היה לו אח ורע באחרות. דמוקרטיות ממשיות לא צמחו. ותאמרו: מצרים כדוגמה. ואשיב שהנשיא הוא שממנה 1/3 מחברי הפרלמנט. ברצותו…

ומסתבר שהעסק מורכב יותר ממה שסברו בתחילה. כמו האטום – שהיו שסברו שזאת אבן היסוד של העולם הפיזי. ואז נתגלו חלקיקיו. וחלקי-חלקיקים. ועד לחלקיק האלוהי. ומי יודע מה עוד צופן העתיד ומתי, אם בכלל, יגיעו לאבן התשתית האחת והיחידה שאין בלתה.

החוקרים נשענו על רעיון חובק עולם. אבל הרעיון מזויף. אין במציאות עולם ערבי אחיד. דגמים הומוגניים. אף פעם לא היה וקרוב לוודאי שאף פעם זה לא יקרה. בעבר יכולת לטעון שהעולם הערבי נחלק לשניים. המדינות הפרו-מערביות אל מול הפרו-מזרחיות. סעודיה וירדן – סוריה, מצרים עיראק. אלו שקיבלו נשק מארה"ב ואלו שקיבלו נשק מברה"מ. אפשר היה להוסיף רובד לחלוקה – מלוכניות ושאינן כאלו. לכאורה רפובליקניות. בעקבות מלחמת יום הכיפורים ובמהלכי השלום שנתפתחו ממנה, המירה מצרים את המזרח במערב. גם ההפיכה בלוב לא דמתה להפלת המשטר במצרים. באחת הובילה מהפכת הפייסבוק,הטוויטר ודומיהם, של הצעירים למהפכה איסלאמיסטית. באחרת השתךטה האנרגיה ואין יודעים אנו עדיין איזה שבט יצליח, בסופו של יום להשתלט על המרחב הלובי שבין מצרים לטוניס. מערכת בארגון עצמי כבר אמרנו?

ודומה, כי בימים אלו לבש המאבק הבין-מדינתי, צביון דתי. גוש סוני וגוש שיעי. סונים נגד שיעים. ולהיפך. עיראק. סוריה. לבנון. תורכיה מתחרה במצרים על ההגמוניה בהובלת המחנה הסוני. שיש בו מלוכניות בצד דמוקרטיה. כזו או אחרת. ובצד השני הגוש השיעי. שמובילה אותו איראן. מוסלמית אך לא ערבית. כרגע, לצורך מימון המאבקים הדתיים לא אכפת לערבים השיעים לקבל תמיכה איראנית. המטרה מקדשת את האמצעים. ושני הגושים נלחמים בחצר המשחקים הקרוי מסופוטמיה. עיראק וסוריה. מי יותר ומי פחות. וגם בשתיים הללו הקרבות נושאים אופי שונה. באחת קרבות וקורבנות יום-יום ובאחרת מסות של נפגעי פיגועי תופת.

שמת לב שההיסטוריה שבה וחוזרת על עצמה אבל במלבוש אחר? לפני למעלה מ-1,000 שנים היה מעוז השיעים בקהיר. הסונים בבגדד. היום התחלפו היוצרות. קהיר סונית וטהרן שיעית. עוד לא הוחלט למי בדיוק שייכת בגדד…

בקצרה: רציתי לומר לכם, ארבעת הקוראים הנאמנים, כי כשם שאין להתכונן למלחמה הבאה על סמך קודמותיה כך אין להעריך את שקורה בעולם הערבי שמסביבנו, שהרי אנחנו, ככלות הכול, אי זעיר בים הערבי, לפי פרדיגמות כוללניות שאינן מתחשבות בהבדלים של תרבות, השתייכות דתית, מבנים חברתיים וגיאוגרפיה מרחבית.

מאמר זה ראה אור לראשונה באתר "במחשבה שניה" ב-17.9 ש"ז.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה  On 26 בספטמבר 2012 at 6:53 PM

    כמו כל שנה צמתי גם השנה. הצום עבר בקלות. כנראה שלא חטאתי הרבה.
    גם לגבי המזרח התיכון אני מרגיש עכשיו הרבה יותר אופטימי.
    שנה טובה וגמר חתימה טובה

  • silver price  On 30 בספטמבר 2012 at 1:25 AM

    ב-633 כבשו הערבים את בבל. יהודי בבל, שנרדפו בשלהי התקופה הפרסית, קיבלו את הכובשים המוסלמים בזרועות פתוחות, והשלטון החדש גמל להם על יחסם האוהד. זו היתה ראשיתו של תור הזהב של ישיבות סורא ופומבדיתא. ראשי הישיבות, שכונו מעתה "גאונים" , וה"ריש גלותא", זכו להכרה מלאה כראשי היישוב היהודי. לישיבות נהרו תלמידי חכמים מכל תפוצות ישראל, והשפעתן גברה בקרב קהילות היהודים בפרס, בסוריה, בא"י, במצרים, בצפון אפריקה ובספרד. מצב היהודים במדינה נקבע בראש וראשונה על פי מידת קנאותם הדתית של הח'ליפים השונים: המחמירים שבהם גזרו גזרות על היהודים, בהן הגבלות בלבוש ובמגורים, שתכליתן היתה להפלותם לרעה. המקילים, שנטו לסדרי שלטון נאורים יותר, ואף מינו יהודים לתפקידים נכבדים במימשל. על אף ההגבלות הסתגלו היהודים לתרבות החדשה, הצטיינו בתור רופאים ובתור סופרים ותפסו מקום חשוב בחיי הכלכלה. בימי הח'ליף אל-מנצור (775 – 754) היתה בגדד לבירת בית עבאס , והיישוב היהודי הקטן שבה גדל עד מהרה לקהילה הגדולה במדינה ומקום מושבו של ה"ריש גלותא". חילופי השלטון בבגדד במאות ה-10-ה-12 (בין השליטים היו גם בניה הקנאים של שושלת פרסית-שיעית) נתנו את אותותיהם בהתעללות ביהודים, אך גם במוסלמים סונים ובנוצרים, וביהדות עירק גברו הכיסופים למשיח, למשל דוד אלרואי. בימי שלטונם של המונגולים (1335 – 1258) שפר גורלם של היהודים, אולם בכיבושים החוזרים שלאחריהם, במיוחד של תימור לנג ב-1393, נהרסה בגדד בחלקה הגדול ועמה ערים אחרות. הקהילה נתחדשה רק כעבור 100 שנה.

    • צביקה  On 1 באוקטובר 2012 at 11:43 AM

      מה אפשר ללמוד מהסטוריה של יחסי יהודים מוסלמים?
      בקיצור לא כל מוסלמי הוא ערבי ולא כל ערבי הוא צורר.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: