לאן מועדות פניה של סוריה בעידן פוסט-אסד?

ראשית אפתח, על מנת להכניס אתכם לתמונה בנושא מדינת הלאום, קצת היסטוריה ואחר-כך נעבור לסוריה הקולוניאליסטית. ולבסוף נערוך ניסיון לחזות כיוונים אפשריים שאותם תשפוט ההיסטוריה.

מדינת-הלאום היא תופעה מודרנית וחדשה יחסית – תולדה של המהפכה התעשייתית. הרעיון המכונן, הקונספט, של מדינת-הלאום פרח והגיע לשיאו לאחר מלחמת העולם ה-1 ולאחר מלחמת העולם ה-2, אך עם האצת הכלכלה העולמית החל לדעוך וזאת חרף לידתן של מדינות-לאום חדשות באירופה, מרביתן יש מאין (מולדובה, בלרוס וכדומה), בשל קריסת ברית-המועצות והתפוררותה.

למן המאה ה-18 ועד למחצית השנייה של המאה ה-20 הרחיבה מדינת-הלאום את תחום סמכותה, שלטונה ותפקידיה. זה היה אחד ההיבטים החיוניים של ה"מודרניזציה". בשיאה של מגמה זו, כל אמות-המידה לבחינת חייהם של האזרחים במדינות ה"מודרניות" – יהיו ממשלותיהן ליברליות, שמרניות, סוציאל-דמוקרטיות, פשיסטיות או קומוניסטיות – נקבעו אך ורק על-פי הפעילות, או חוסר הפעילות, של המדינה (חוץ מבעיתות סכסוך בין מדינות).  אפילו עוצמת הכוחות הגלובליים, כגון תקופות פריחה או משברים כלכליים, הגיעו אליהם מבעד למסננת של המדיניות והמוסדות של המדינה. בסוף המאה מצאה עצמה מדינת-הלאום במיגננה כנגד כלכלה עולמית שהיא לא יכלה לשלוט בה; כנגד מוסדות שהיא הקימה כדי לרפא את חולשתה היא בזירה הבינלאומית, כגון האיחוד האירופי. (אריק הובסבאום (1999: 503)

עד לאחרונה הוביל בבטחה מודל "המיכל" (Giddens, 1987) את דימוי מדינת-הלאום – מודל פשטני שתחילתו במאה ה-19 ובו נחלק המרחב באופן מלאכותי ליחידות טריטוריאליות האמורות להיות הומוגניות מבחינת אוכלוסיותיהן – מדינת-הלאום נתפשה ככלי בעידן המודרני לשימור מורשתם של עמים – אך כיום המיכל סדוק ותכולתו דולפת. השינוי במבנה הקפיטליזם ועלייתה של העולמיות חשפו את מגבלות השלטון של מדינת-הלאום. התוצאה – הוסרו הגבולות הכלכליים. בנדיקט אנדרסון (2000) טוען כי הלאומיות הטריטוריאלית היא הבניה של הדמיון. תהליכי העולמיות נוטלים חלק מכוח מדינת-הלאום וחלה נסיגה משמעותית ביכולת המסורתית של המדינה לשלוט בניידות ההון.

עד כאן היו אלה מספר משפטים בעניין מדינת הלאום. משום ששאלת המפתח היא האם סוריה היא מדינת לאום? האם ישנו בכלל לאום "סורי"? האם אי-פעם הייתה בכלל ישות עצמאית שנתכנתה "סוריה"?

ארמים. ארם-נהריים, ארם-דמשק. פיניקים. אשורים. בבלים. פרסים. ואז הופיע אלכסנדר הגדול. ובקרב צדדי, שהסתנף מקרב איסוס (333 לפני ספירת הנוצרים) נכבשה דמשק. האימפריה שהותיר אלכסנדר במותו פוצלה ל-3 חלקים. לימים הפכה סוריה לבסיסו של בית הסלוקים. סוריה הפכה הלניסטית. הארמית הומרה ביוונית. מדי פעם נעקצה: הפרתים, הארמנים, הנבטים ואפילו שבטים ערביים שבאו מן המדבר. ב-69 לפני הספירה גורש המלך הארמני ופומפיוס הרומי השתלט על סוריה והפכה לפרוביניקה.

קרבות על ייצובו של הגבול המזרחי של האימפריה הרומית אפיונו את המאות הראשונות לספירה. גם מלחמות הירושה של הקיסרים והתובעים את הכתר לא פסחו על סוריה. והמנצחים הרומים – תמיד הענישו את המנוצחים. פרוביניקה יהודה הפכה לאחר מרד בר-כוכבא ורבי עקיבא לפרוביניקה פלשתינה. ופרוביניקה סוריה חולקה לנתחים: פיניקיה, אנטיוכיה, סוריה צפונית, סוריה דרומית וערביה ליבננסיס. לימים החליף השטח בעלים. רומא מזרח החליפה את רומא מערב. הביזאנטים ירשו את מחציתה המזרחית של רומי (ואף למעלה מכך).

ב-635 השתלטו הערבים על המרחב. סוריה נקראה באותם הימים בשם "א-שאם" (משמעות השם: הצפונית לערב) ודמשק נקבעה כבירה של הח'ליפות המקומית. תקופת זוהר לדמשק.  המקומיים התאסלמו והחליפו את היוונית בערבית. בית אומייה בשלטון עד 750. עולה הח'ליפות העבאסית (הסונית) שמרכזה בגדד. סוריה הופכת למחוז. במצרים עולים הפאטמים. השיעים. בסיועם משתלטים החמאדניים השיעים על סוריה. בתורם גם הם מסולקים. בוודאי ששמתם לב להיפוך המציאות: קהיר – שיעית. בגדד – סונית.

ב-1024 מקים צאלח אבן מרדאס, בדווי במקורו, שושלת חדשה. בירתה – חלב. המרדאסים קיבלו את מרותם של הפאטימים, הסלג'וקים, הזנגים, האיובים והממלוכים. בין לבין נאחזו הצלבנים בטריפולי ובהר הלבנון והדרוזים בחורן.

ב-1516 ניצחו העות'מנים את הממלוכים וזכו בסוריה. השטח חולק ל-4 מחוזות (וילאיות בתורכית): דמשק, חלב, טריפולי וצידון (לימים הוחלפה בבירות). מדמשק שלטו על העניינים בספר הרחוק. ארץ-ישראל. רק לאחר שהחלו המעצמות המערביות להתעניין בירושלים, ממחצית המאה ה-19 ואילך, נקבע מחוז נוסף – א"י.

עד כאן ניתן לקבוע ולומר: סוריה, כישות מדינית עצמאית, לא התקיימה מעולם. אולי בימי ארם דמשק. והסורים אינם טוענים שהם צאצאי הארמים…

עברנו למאה ה-20. ב-1918 ניצחו בעלות הברית את מעצמות הציר וניגשו לחלק את השלל. הצרפתים – בהמשך להסכם סייס/פיקו שנחתם עוד ב-1916 – פעלו בסוריה. השטח שהותירו התורכים נארז ב-1921 ב- 6 חבילות אתניות (עד כמה שאפשר לדייק כאשר אתה משרטט את תוואי הגבולות בעודך יושב בפריס): שתי מדינות מוסלמיות סוניות (מדינת אלפו היא חלב בלע"ז ומדינת דמשק [שמתם לב שבמשך 1000 שנה ויותר נע ונד השלטון בין דמשק לחלב]), מדינה נוצרית (מרונית), מדינה עלאווית (שיעית) שאחר-כך נקראה לטקיה על שום העיר הגדולה שבה, מדינת סווידא למיעוט הדרוזי (הר הדרוזים) ומדינה טורקמנית  – אלכסנדרטה. חלק מישויות הנ"ל היו מדינות של ממש. ממשלה, מטבע, דגל, עיר בירה. בניגוד לישויות האתניות הנ"ל לא ספרו הצרפתים את המיעוט הכורדי.

לבנון הופרדה מיידית, עם תחילת המנדט הצרפתי, מסוריה ומני-אז נחשבים הצרפתים כמגני המיעוט הצלבני, המרונים, שנותר מכותר בים מוסלמי. ב-1926 נחתמו סופית גבולותיה של מדינת לבנון. וחלום "סוריה הגדולה" התפוגג זמנית אם כי יש בדמשק שחושבים אחרת. עובדה: הסורים "כבשו" את לבנון ורק לאחרונה, ב-2006, התרצו לרופף את היד האוחזת בגרון.

אלכסנדרטה התקיימה בפועל כ- 3 שנים (1921 – 1923). במקום הזה חפצו הצרפתים לפתור את בעיית הטורקמנים. לתת להם עיר/מדינת מפלט. בתוך ים ערבי המעוגן בקרקע. כך החליט ופסק הריבון. אתא-טורק דרש את השטח בשם תורכיה החדשה. בסופו של יום פלשו התורכים, אלכסנדרטה הפכה להטאי, מי שלא השתייך למוצא תורכי (בעיקר עלאווים וארמנים) גורש, ונקבעה עובדה. והצרפתים נתנו לכך גושפנקא. נו-טוב, באותה העת הם בעלי הבית של השטח "הסורי". עד היום זהו מקור לסכסוך בין תורכיה לסוריה.

שתי המדינות הסוניות אוגדו ל"פדרציה סורית" ב-1924. ומדינת הדרוזים התפרקה ב-1927 בשל בעיות פנים שגרמו לבעיות חוץ. ולמרד. ולתבוסה. המדינה העלאווית התקיימה בשנים 1924 – 1936 ואז צורפה ל"סוריה". מכאן עולה כי רק ב-1936 "נולדה" אפוא, בצורה רשמית, "סוריה".

הצרפתים עיצבו את גבולותיה הטריטוריאליים של סוריה. ומדינת הלאום הסורית הלכה והתגבשה. זכרו שבתחילת הדרך הייתה סוריה בעלת אוריינטציה פאן-ערבית. לאיטה הפכה ל"מדינת לאום". הגבולות –  אומנם קולוניאליים, אך בכול זאת הם גבולות – עיצבו, בתורם את המדינה הסורית. חִברות (סוציאליזציה) של 70 שנה עושה משהו. ממקום מושבי איני יכול לקבוע בוודאות באם סוריה היא מדינת לאום. אם יכולתי – הייתי עורך מחקר. רק שאלה אחת. מי אתה האזרח? סורי, מוסלמי, סוני, שיעי, דרוזי, כורדי, עלאווי, נוצרי? ואם הייתה התשובה המובהקת – מבחינה סטטיסטית כמובן – אני סורי, או-אז יכולתי לומר מלה אחת או שתיים. לצערי, לא כך הוא המצב.

והגענו לימינו. למלחמת האזרחים הנמתחת מעל לשנה. למעשה, כשאני חושב על כך – יותר קרובים לשנתיים מאשר לשנה. עושה רושם שיש בה מרכיב עדתי/אתני. וזהו מרכיב משמעותי. האופוזיציה אינה מגובשת דיה. קיימים מספר רב של פלגים ולא נראה בעין שיש יד מכוונת. וכולם מסביב יושבים על הגדר ומחכים.

האם תתפרק סוריה שוב למדינות עדתיות/אתניות/דתיות? ואם יקומו מדינות חדשות, כאופנת השעה, האם הן יהיו דמוקרטיות? או אולי אתנוקרטיות (שלטון הרוב העדתי)? או שמא יישאו אופי אחר? האם כתוצאה מכך לא נידרש לסוגיה של החזרת הגולן. כי לא יהיה למי? ובכלל – רק ב-1923 החליטה צרפת לספח לשטח המנדט שלה את אזור הגולן במסגרת קיזוז כזה או אחר. האם שוב חולמים אנו חלומות באספמיא? ימים יבואו ויגידו…

 

מקורות המידע:

[1] אנדרסון, ב. (2000), קהילות מדומיינות, האוניברסיטה הפתוחה, תל-אביב.

[2[ האנציקלופדיה העברית (הערך "סוריה").

[3] הובסבאום, א. (1999), עידן הקיצוניות: המאה העשרים הקצרה 1914-1991, עם עובד, תל-אביב.

[4] Giddens, A, (1987), The nation-state and violence, University of California Press, Berkeley, CA.

 פורסם לראשונה ב-13.9.2012 באתר "במחשבה שניה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: