תורכיה: מאין ולאן?

"מי אומר שאין אלוהים, יש אלוהים, אבל הוא טורקי" (חנוך לוין, "הלויה חורפית", בתוך: מחזות 2, ע' 251).

על-מנת להישיר מבט אל העתיד, ולהבין את ההווה, עלינו, בראש ובראשונה, להתבונן ולבחון את העבר. אומרים כי ההיסטוריה חוזרת. או-אז נוכל לחשב את העתיד. או לכול הפחות לנסות כך… מייחסים ליגאל אלון את הממרה "עתידו של עם שאינו מכיר את עברו לוט בערפל" (איני מתחייב לנוסח המדויק). אם האמרה נכונה לנו, הישראלים, אזי היא נכונה גם לנשוא מאמר זה – התורכים.

חצי האי אנטוליה. מצפון הים הכספי. ים הכוזרים. מדרום הים התיכון. ממזרח אסיה. במערב אירופה. צומת חשוב מאין כמותו. ימי ויבשתי. ובתקופתנו ניתן להוסיף גם את הנדבך האווירי. יתרונות גיאוגרפיים של מיקום שיש לתרגמם למונחים נוספים. כלכלה ותרבות. גשר בין עולמות. ונשאלת השאלה עד כמה משפיע הגשר, כגשר, על סביבותיו.

אין בכוונתי לפרוט את ההיסטוריה לפרוטות. אסתפק באזכורים כלליים. כי משימתנו היא קדימה. ההווה, ומספר מילים, אם בכלל, על העתיד. תרבויות וחברות רבות חיו, פרחו וקמלו בחלק זה של אסיה. חצי אי שיבשת אסיה מוציאה, בהתרסה, לאחותה הקנה, אירופה. במפות הקרטוגראפיות הישנות הוא מכונה "אסיה הקטנה". בקצרה: חיתים, פרסים, טרוים, יוונים, רומים, ביזנטים, ערבים. כל עם בדורו. בתורו. בנה את ביתו על חורבות קודמיו. ואז הפציעו במזרח התורכים.

וכשכותבים "תורכים" הכוונה למספר עמים/שבטים ממוצא אתני משותף. דהיינו שפה וזיכרון קולקטיבי של עם קדום. הם הופיעו על במת ההיסטוריה ברחבי דרום סיביר ומונגוליה המזרחית. פעם השם "תורכי" היה שם גנאי. משמעותו הייתה נווד תורכמני. אחר-כך המשמעות הייתה איכר נבער. עד היום מכונים המוסלמים בבלקן בשם כולל : "תורכים". ולא לטובה.

לראשונה שמענו עליהם מהסינים. במאות הראשונות לספירת הנוצרים. הקימו מדינה. ממלכה. קיסרות. קיסרות הנוודים הגדולה. בשיאה הייתה נפרשה בין מנצ'וריה לבין גדות הים השחור. כל זאת התרחש במאה הרביעית והחמישית לספירתם. השיא היה בסביבות 550 לספירת הנוצרים. לאחר מכן התפלגו החבר'ה לשתי ישויות – מזרח ומערב. לאט-לאט נדחקו מערבה. קזחסטאן, קירגיסטאן, אוזבקיסטאן. משמעות הסיומת סטאן היא כפולה. גם תחנה וגם הארץ של… הקזחים, האוזבקים, הקירגיזים, התורכמנים. כולם עמים בעלי מאפיינים דומים. בראש ובראשונה השפה המדוברת. משפחת השפה התורכית. אמנם דיאלקטים שונים אך באופן עקרוני השפות דומות.

במשך שנים ארוכות הם צעדו/נדדו ממזרח אסיה למערבה. ימים רבים בטרם עשה זאת בגדול חאן החאנים הוא ג'ינגיס חאן. ממוקמים בשוליו של העולם המוסלמי. ממזרח לים הכספי ולימת ארל או מה שנותר מאגם זה לאחר שהסובייטים מצצו את לשדו. יש חוקרים הסוברים שהכוזרים נמנו על צאצאי הקיסרות המערבית.

הסלג'וקים היו אחד השבטים המובילים שיצא לחפש מקום מגורים חדש. זה לא היה דבר שאינו מקובל בערבות הנרחבות החוצצות בין אסיה לאירופה. הסלג'וקים חצו את רכסי הקווקז בסביבות תחילת המאה ה-11 לספירה. הלחץ גבר על קיסרות ביזנטיון. והיא הלכה והתכווצה בתוך ים של נוודים שהתיישבו בחצי האי המדובר ונדחקה אל קרן הזהב. ב-1071 נערך קרב בין הפולשים הסלג'וקים לצבא ביזנטיון. הביזנטים הובסו. הסלג'וקים ניצחו. מזרח ומרכז חצי האי עברו לרשותם. והם הקימו בשטחים שכבשו את ביתם. והרחיבו את השולטנות.

נמשיך לטפס במעלית הזמן. ב-1243 הופיע ברמת אנטוליה שחקן חדש. המונגולי. והשלטון הסלג'וקי התפורר. חלפו שנים. שנים רבות. צאצאי הצאצאים כבר שכחו מאין באו. רמת אנטוליה אוכלסה בנחלות שבטיות ותת-שבטיות. ועות'מן הראשון איחד, לקראת סוף המאה ה-13, את שרידי השבטים התורכיים תחת דגלו. והם נקראו על שמו. אמנם לתקופה קצרה כבש תימור-לנג את מרביתה של אסיה הקטנה ושיעבד את העות'מנים – תקופה זו ארכה כעשור שנים – עד מותו של הפיסח הלז.

אחד מצאצאיו של עות'מן הראשון, מוחמד השני, כבש ב-1453 את קונסטנטינופוליס. והפכה לקושטא. הכנסייה איה סופיה הפכה למסגד. כלל ידוע של כובש – בית מקדשו של הנכבש הופך לבית מקדשו של הכובש. האלוהים שלי גדול מאלוהיך. אחרת לא היה נותן לי לנצח… לימים כונה מוחמד השני, המנצח הגדול , בכינוי: "הכובש". מעל לאלף שנים החזיקה קיסרות ביזנטיון הנוצרית מעמד בתוך ים עוין. תחילה פאגאני ולאחר מכן מוסלמי.  והים הלך וגבר. ועל חורבותיה של ביזנטיון קמה האימפריה העות'מנית. מזרח אירופה, הבלקן, המזרח התיכון, מצרים, מסופוטמיה, איי הים התיכון – כל אלה היו בשלטונם של העות'מנים בתקופה כזו או אחרת.

ושוב חלפו מעל ל-400 שנה. במלחמת העולם הראשונה הימר "השער העליון" הלוא הוא השולטן, על הצד הלא-נכון. זה שהפסיד. ואיבד את האימפריה ואת כסאו. בעלות הברית, אלו שניצחו, הפשיטו את העות'מנים כמעט מכול רכושם. אפילו היוונים ניצלו את השיברון ופלשו לחצי האי. לפני 2,500 שנה היו כאן התיישבויות יווניות. הגיעה העת לסגור חשבון מימים עברו. מוסטפה קאמל פאשה הצליח לעצור בעדם. מאז הוא נקרא אתא-תורך. אבי האומה התורכית. הסתיים השלטון העות'מני. הוחלף הכתב – מתעתיק ערבי לשימוש באותיות לטיניות, הונהגה תלבושת מערבית, חבישת הטורבן נאסרה, הופרדו הדת מהמדינה והצבא מהעם, וכוננה הרפובליקה.

נתקדם ונדלג על יתרת המאה העשרים (למרות הפלישה לקפריסין וכיבוש כ-40% מאדמות האי ולמרות ההשתלטות על חבל אלכסנדריה שהיה בתחום המנדט הצרפתי על סוריה אך זו עצמה עין) ונתקדם ישירות להווה. לתקופתו של ארדואן. רג'פ טייפ ארדואן. ראש הממשלה המכהן משנת 2002. אך קודם לכן נעבור דרך מאמצי תורכיה להתקבל לאיחוד האירופי. ונקדים ונאמר כי הכישלון הניע את ארדואן לכיוונים אחרים.

היו שנים, והן עדין נמשכות, שתורכיה הידפקה על שערי אירופה. להזכירכם, החלק הארי של איסטנבול, ממוקם באירופה. אירופה היא "ארץ שקיעת השמש". האם תאמץ לחיקה את המזרח? תורכיה היא הגשר של אירופה לאסיה. היא הציר המחבר את אירופה המערבית, רוסיה והמזרח התיכון. חיץ בין אזורי שלום (אירופה) לאזורי קונפליקטים (המזרח התיכון). הסופר התורכי אורחן פאמוק סבור כי "הנוף היפה של איסטנבול אינו זה שנשקף מחופיה של אירופה או אסיה אלא מהגשר שמחבר את שתי היבשות". לתורכים יש סבלנות. במזרח התיכון חובה להצטייד בה, בסבלנות. כאשר עלה אתא-תורך לשלטון ב-1922, לא הסתפק רק בהדחת השולטן והקמת רפובליקה חילונית תחתיו. הוא כונן מדינה בעלת אוריינטציה מערבית.

כבר ב-1963 פנו התורכים וביקשו לפתוח בשיחות על צירוף תורכיה לאירופה. מדינה של כ-80 מיליון נפש. ביקשו ונדחו וזאת למרות ההסכם שנחתם באנקרה, בין תורכיה לשוק המשותף ובו נכתב: "תורכיה היא חלק מאירופה". לא היה לכך הקשר תרבותי אלא אינטרס ביטחוני בקבלת שותפה כנגד הגוש המזרחי. חברות בנאט"ו? כן. הרי היא נכס אסטרטגי. בימים דאז גבלה בברית המועצות. היום גיאורגיה חוצצת בין התורכים לרוסים. לא ממש חיץ. חברות באיחוד האירופי? לא. ארבעים שנה של דחייה. ב-3 אוקטובר 2005 נפל הפור סופית ואנקרה נענתה בחיוב. השיחות אודות צירוף אפשרי ותנאיו יצאו לדרך. הרחוב באנקרה הגיב בהפגנות שמחה ספונטניות. היום הרחוב מאוכזב. התפכח. כך או אחרת מעריכים כי השיחות יארכו לפחות עשר שנים אם לא מעבר לכך.

לתורכיה יש היסטוריה, אוכלוסייה גדולה, רמה בינונית עד גבוהה של פיתוח כלכלי (לפי נתוני 2011, נמצאת הכלכלה התורכית במקום ה-17 בעולם כאשר ב-8 שנותיו הראשונות של ארדואן גדלה ההכנסה הלאומית ב-30% והתמ"ג לנפש ב-20%), קוהרנטיות לאומית ומסורת צבאית ולפיכך ביכולתה לחזור לשורשיה האסלאמיים ולהפוך לגרעין ההובלה של האסלאם כנגד ציוויליזציות אחרות. יש חוקרים הסבורים כי תורכיה יחד עם רוסיה והאיחוד האירופי יהיו האימפריות החדשות של אירופה ותורכיה תהפוך למנהיגת העמים דוברי התורכית: הרפובליקות של אסיה התיכונה – אוזבקיסטן, קירגיסטן ומדינות נוספות –  שהיוו בעבר חלק מברית המועצות. אמנם החשש מפני אסלאמיזציה של אירופה הנוצרית יכביד על המשא ומתן לצירופה של תורכיה לאיחוד האירופי אך יש הסוברים שדווקא אימוצה לחיק המדינות המערביות הוא שיבטיח שמירת הדמוקרטיה במדינה זו.

בעוד תורכיה מידפקת על דלתות המערב, אין חדלות מספר מדינות באירופה להזכיר כי אף שהתאמת הכלכלה התורכית לסטנדרטים אירופאים הוא דבר חיוני, אין סיכוי שתורכיה תתקבל לאיחוד האירופי כל עוד לא הוכיחה כי היא מדינה דמוקרטית באמת ורוחשת כבוד לזכויות האדם. הסופר התורכי אורחן פאמוק אמר ב-2005 בריאיון לעיתון שוויצרי כי כמיליון ארמנים נהרגו בשטחה של תורכיה במהלך מלחמת העולם הראשונה והוא מעריך ש-30 אלף בני-אדם נהרגו בסכסוך המתמשך בין כורדים לתורכים. אורחן פאמוק הועמד לדין בגין התייחסותו לטבח הארמנים (שהתורכים מכחישים את קיומו מכול וכול – הם פשוט לא קראו את"ארבעים הימים של מוסא דאג") ולסכסוך הכורדי-תורכי.  סעיף ההאשמה: "השמצת הזהות התורכית". המשפט הביא בעקבותיו ביקורת חריפה של האיחוד האירופי בגלל הפגיעה בחופש הדיבור. מי אמר שלחץ פוליטי אינו נושא פרי? ב-23 בינואר 2006 התבשרנו כי בוטל משפטו של הסופר. יש הטוענים כי כתמורה לכך הוענק פרס נובל לספרות של 2006 לסופר אורחן פאמוק (ולתורכיה כהוקרה על מדיניותה בנושא חופש הביטוי…).

בקיץ 2005 יצא לאור ספרו של באראק טורנה, סופר תורכי כבן 35, הנושא את הכותרת "מלחמת העולם השלישית". זהו רומן עתידי:

השנה היא 2010. האיחוד האירופי פוסל את הצטרפותה של טורקיה לשורותיו. ממשלות פשיסטיות עולות לשלטון בגרמניה, באוסטריה ובצרפת, ומעודדות אלימות נגד טורקים ומוסלמים. טורקיה חוברת לרוסיה ומכריזה מלחמה על האיחוד. כוחות קומנדו טורקיים מכתרים את ברלין, משמידים את האזור ומשתלטים על היבשת.

אמנם 2010 מאחרינו אך חושבני שהמסר התקבל אצל שמונת הקוראים הנאמנים. טורנה כתב את הספר על-מנת לספק לתורכים מזור לגאוותם הפגועה בשל יהירות האיחוד האירופי – "מדינה מוסלמית לעולם לא תצטרף לאיחוד שאינו מעוניין בנו". פרפראזה מהופכת לאמירתו של הקומיקאי היהודי-אמריקני, גראוצ'ו מרקס, שטען, בשנות העשרים של המאה הקודמת, כי אינו מוכן להצטרף למועדון שמוכן לקבל אותו לשורותיו. הספר הפך לרב-מכר באנקרה, איזמיר ובאיסטנבול ופרשנים סבורים כי זהו ביטוי ישיר של דאגת התורכים מאירופה שמצידה מגלה חשדנות הולכת וגוברת כלפיהם.

נשוב לענייננו. כאמור, ב-2002 עלתה לשלטון באנקרה מפלגת "הצדק והפיתוח". מפלגה אסלאמיסטית. על חורבותיה של מפלגת המוסר האסלאמית שהוצאה, ב-2001, מחוץ לחוק. היו אלה ימים שהצבא, מאחרי הקלעים, הכתיב מדיניות. לעת הזאת הצליח ארדואן לנטרל את הצבא. בקיץ 2011 התפטרו ראשי הצבא.  הרמטכ"ל ומפקדי זרועות. האליטה הדתית ניצחה את האליטה הצבאית. זה מזכיר לכם משהו? נכון. שכננו במצרים, מורסי, נוקט אף הוא באותה הגישה. ואריאציה על הנושא. במקום לחכות שבכירי המערכת הצבאית יתפטרו, הוא, הנשיא המצרי, הודיע על הוצאתם לגמלאות. התוצאה בתורכיה ובמצרים. הצבא ששמר על הפרדת הדת מהמדינה יצא מהמשחק הפוליטי. דת – צבא 0:1.

עליית האסלאם ב-2002 לשלטון, על אף היותו מתון, היא נקודה סינגולרית. חלף מעל עשור שנים לקריסת ברית המועצות. השיחות בבריסל אינן מתקדמות לשום מקום. אירופה גוררת רגלים בכול האמור לצירוף מוסלמים לאיחוד. הגיעה העת לשנות כיוון. יש המכנים את תורכיה כיום בשם "ארדוסטאן". האם זה מזכיר לכם משהו?

תורכיה קיבלה אפוא החלטה אסטרטגית. לחזק את מעמדה הבין-לאומי. למצֵב עצמה כמנהיגת העולם המוסלמי-סוני. כיורשת מוצהרת ומקובלת של האימפריה העות'מנית. לתורכיה יש נכסים. היותה גשר בין מזרח למערב, בין אירופה לאסיה, בין נצרות לאסלאם, הוא נכס שעד כה לא נוצל כדבעי. תזה הפוכה ל"התנגשות הציוויליזציות" של סמואל הנטינגטון. הציוויליזציות אינן חייבות להילחם. במקום זאת ניתן לכונן בריתות.

תורכיה מציעה שני דפוסי מדיניות: פנים וחוץ. בסופו של יום – זהו דגם משולב המושתת על אסלאם,כלכלה ודמוקרטיה. במישור הפנימי תורכיה נחשבת כדמוקרטיה. היחידה ברחבי העולם המוסלמי. כך לפחות טען ברנרד לואיס כבר לפני שני עשורים. תורכיה מציגה לעולם המוסלמי דגם שלטוני שצמח ועלה מתוך מצע מוסלמי. לכאורה מייצאת דמוקרטיה אסלאמית. המצרים כמובן חשדנים. לדעתם חותרת תורכיה להחליף את מצרים כראש הטריבונל הסוני. אם כי נראה, כרגע, שנשיא מצרים למד צעד אחד או שניים מארדואן. המדינות האחרות לא ממש רלוונטיות. וכאן כבר עברנו למדיניות חוץ.

"גישור והידברות".כך מכנה גליה לינדנשטראוס את מדיניות החוץ והביטחון של תורכיה. מדיניות של "אפס בעיות" עם המדינות השכנות. מדיניות שמבוצעת בשטח, הלכה למעשה, כבר כמה שנים. חיזוק הקשרים עם סוריה (למרות כיבוש חבל אלכסנדרטה שסוריה מעולם לא השלימה איתו – אם כי לאחרונה חל שינוי של 180מעלות בהפשרת היחסים בגין מעשי הטבח של אסאד באוכלוסייתו). העלאת רמת הקשרים עם ארמניה (ושוב – התורכים מכחישים את אחריותם לשואה הארמנית). טיפוח קשרים כלכליים עם כורדיסטאן העיראקית (בצד הרג מתמשך של פעילי עצמאות כורדיים בתורכיה). מדיניות דו-פרצופית.

בהכנת מאמר זה נעזרתי במקורות המידע הבאים:

[1] גיא בכור (2011), "ישראל – טורקיה: מי מחלק את הקלפים?", Gplanet – אתר האקטואליה והפרשנות של ד"ר גיא בכור.

[2] עפרה בנג'ו (2011), "הענק הצולע: טורקיה נוכח הסוגיה הכורדית", צומת המזרח התיכון, כרך 1, מהדורה מיוחדת 1009, אוניברסיטת תל-אביב.

[3] עפרה בנג'ו (2011), "דמוקרטיה הטורקית: דגם לחיקוי?", צומת המזרח התיכון, כרך 1, גיליון 12, אוניברסיטת תל-אביב.

[4] סמואל הנטינגטון (2003), "התנגשות הציוויליזציות", מכון שלם, ירושלים.

[5] גליה לינדנשטראוס (2010), "גישור והידברות: פרדיגמה במדיניות החוץ והביטחון של טורקיה והשלכותיה על ישראל", מזכר 104, המכון למחקרי ביטחון לאומי.

[6] גליה לינדנשטראוס (2010), "שינויים בתפיסת האיום הטורקית – משמעויות אסטרטגיות לישראל", מבט על, גיליון 220, המכון למחקרי ביטחון לאומי.

[7] גליה לינדנשטראוס (2012), "תורכיה וההתעוררות הערבית: חצי הכוס המלאה, חצי הכוס הריקה", בתוך: יואל גוז'ינסקי ומרק הלר (עורכים), שנה לאביב הערבי: השלכות אזוריות ובינלאומיות, מזכר 114, המכון למחקרי ביטחון לאומי.

[8] עודד ערן וגליה לינדשטראוס (2011), "יחסי ישראל – טורקיה אל מול המהפכה השקטה", מבט על, גיליון 272, המכון למחקרי ביטחון לאומי.

[9] פאול ריבלין (2011), "ניצחונו של ארדואן בחירות והכלכלה התורכית", כלכלת המזרח התיכון, כרך 1, גיליון 4, אוניברסיטת תל-אביב.

[10] Duygu Atlas (2012), "Turkey: A Conservative Road", Tel Aviv Notes, Volume 6, No. 13, Tel-Aviv University.

[11] Hay Eytan Cohen Yanarocak (2011), "TurkeyDecides: Creeping Putinization?", Tel-Aviv Notes, Volume 5, Special Edition No. 7, Tel-Aviv University.

[12] Magdalena Kirchner (2012), "The A-Factor: Implications of the "Arab Spring" for Middle East Conflicts", TelAviv Notes, Volume 6, No. 4, Tel-Aviv University.

 רשימה זאת ראתה לראשונה אור ב- 30 אוג' ש"ז. באתר "במחשבה שניה".

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה  ביום 3 בספטמבר 2012 בשעה 2:46 PM

    מאמר חשוב ביותר. הוא יכול לעזור למי שבאמת רוצה לחשוב על מי נגד מי ועל מה ולמה

  • השמאלני ששותק  ביום 4 בספטמבר 2012 בשעה 7:37 PM

    תודה רבה!

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: