הישיבה התארכה מעבר לזמן שהוקצה לה. וכבר כתב חנוך לוין: "בסוף יש סוף". והישיבה סוף-סוף הסתיימה. והתחלתי את מסעי בחזרה. מהבירה הרשמית לבירה שבפועל. ומשם לנמל הבית. נאמן אני לאמרה Business before pleasure. וכעת הגיעה העת לאתנחתא. מתאים לי כוס קפה, הפוך, בסטף.
ואם כבר אני יושב אל מול הנוף – הנה בית החולים הדסה עין כרם, אבן-ספיר, אורה, קצהו המרוחק של עמינדב, ואפילו קצוות בתי בית הכרם – וכותב לעצמי את סיכום הפגישה, ואת המטלות הנובעות ממנה, מדוע שלא אפתח גם את המחברת האחרת, אם כי לפעמים מתערבלות השתיים יחדיו, וארשום מספר מתווים שמי יודע לאן יתפתחו.
וכך היה. וכך נעשה. בתחילה בצורה מהוססת, כאילו נדרשה אנרגיה להסרת החלודה. ואחר-כך כבר רצו האצבעות ואתן היד. ויצא מה שיצא…
הערב שלח אצבעות ארוכות. שארית הקפה כבר צוננת. שעת החסד הסתיימה. מבט אחרון – וזהו.
רישומים: משה הרפז (2012). כל הזכויות שמורות. רשומה זאת ראתה אור לראשונה ב- 30 ביולי ש"ז. באתר "במחשבה שניה" לנושאי תרבות וחברה. ואני לקחתי נישה של גיאוגרפיה…
משה הרפז 