ושוב אתם מוצאים אותנו ביום שישי. על הבוקר ירדנו לדרום-ת"א. מצאנו חניה. אך לא בצל… You can't win them all. זוגתי פנתה להיכן שפנתה ואני פניתי לכיוון אחר. ונדברנו להיפגש כעבור שעה ומחצה. הלכתי אל המרכז המסחרי של שכונת נווה עופר. עם היווסדה קראו לשכונה בשם תל כביר. אחר-כך קרה מה שקרה, נפרד מאתנו והמירו את השם על שם… ואולי משנה שם משנה מזל. ואולי החליטו פרנסי העיר להתנתק מהעבר הלא-יהודי ומן השם שמנציח את האחר.
רוסית, קווקזית, עברית. מטפחות ראש, שביסים, שמלות חלק, כיפות בשלל צורות וצבעים. מקלות הליכה (לגברים). מגבעות, ברטים, קסקטים, כובעי קש. וגם ראשים שנותרו גלויים. נשים וגברים. בעיקר אנשים. וגם ילדים. אל תשכחו – עדיין לומדים… בגדי קיץ. מכסים טפח אך חושפים טפחיים. למי אכפת? דתיים, חילוניים, מסורתיים. חרדים דמויי העיירות שבגולה המזרח-אירופית – לא כאן. ש"סניקים – דהיינו לובשי חולצה לבנה וחובשי כיפה שחורה – נוכחים. מסתננים ומהגרי עבודה מאפריקה – אינם נוכחים. הללו אינם חוצים את שדרות בן-צבי דרומה. אלה, מהיבשת השחורה, השתרעו על הדשא שמצפון לבית המעצר אבו-כביר. עוד סיבה מדוע רצוי היה להחליף את שם השכונה. הדימוי. הנ"ל חיפשו פיסות של צל בינות האורנים הדהויים והמאובקים. בתפר שבין קריית שלום לבין הכנסייה הרוסית. היכן שפעם, לפני שנים רבות, שכן מגרש כדורגל של גדנ"ע עודד.
קניות של יום השישי. התארגנות לשבת. מה קונים? בעיקר אוכל. ועוד אוכל. מכולת נושקת למכולת. ו"מגה" גם. ואטליז. ירקות ופירות. בקבוקי שתייה. וזהו, פחות או יותר, כל המבחר. כן, בצד ניצבת חנות לצעצועים. ובלב ה"פטיו" ארבעה שולחנות אבן. ולכול אחד חוברו ארבעה מושבי פלסטיק שהוצמדו למוט ברזל. בשולחן אחד משחקים שש-בש. על השני מונחים עיתונים. באותיות קיריליות. ורק זכרו שאת הכתב הקירילי "המציאו" דווקא הבולגרים ולא הרוסים. מי זוכר? איך שלא יהיה ארבעת הקוראים הישובים אל שולחן מס' 2 קוראים בעיתונים. המסובים אל שולחן מס' 3 הגדילו ראש. מגבת, שפעם הייתה סגולה, שימשה כמפה ומשחק הקלפים היה בעיצומו. נראה כמו שמשחקים רמי. גם הקיבצרים היו שם. אצל השולחן הרביעי התעכבתי ממושכות. כולם, אבל כל השחקנים (או הקוראים), בכול המושבים שסביב השולחנות, ישובים היו על פיסות קרטון, רצוי שיהיו לכול הפחות דו-שכבתיות, שהפרידו בין ישבנם לבין מושב הפלסטיק.
ארבעת הגברים, שישבו אצל שולחן מס' 4, טרודים היו במשחק הדומינו. כיפה, קסקט, מגבעת קש וראש גלוי. כולם חצו את מחצית חייהם. המשחק הסתיים. בעל הכיפה הפך את האבנים. הסיע אותן הלוך ושוב על משטח האבן. כל אחד מהמשתתפים משך, בתורו, את אבניו. אבניו הדומינו חולקו. כל שחקן הרים את אבניו, חשף לעצמו את פרצופן, והציב את הרצף בצורה אחרת משל האחרים. זה מחזיק ביד, זה פרש אותן כחומה בצורה וזה שהרים אבן אחר אבן. ואחר-כך העמידן. בשלשות…
בעל הפדחת הגלויה הקניט את זה עם כובע הקש. "נו תתחיל." גער בו. לננזף לקח זמן רב, רב מדי לטעמו של גלוי הראש, להעמיד את הצבא הפרטי שלו, של אבני הדומינו, ולתהות על קנקנו. והנה, הפלא ופלא, אבן השש-שש, אבן הפתיחה, אם תרצו אבן הראשה, שבלעדיה אין המשחק יוצא לדרך, נמצאה ברשותו. "מה אמרתי לך? נו?" סנט גלוי הראש בכובע הקש. שבתורו מלמל דבר-מה מתחת לשפמו – אם היה לו שכזה.
הסתיים המשחק. לא נרשמו נקודות. כסף לא הועבר מיד ליד. שוב נכנס בעל הכיפה לריטואל. להפוך ולערבב. וחוזר חלילה. הזמן תבע את חלקו. נטשתי את השחקנים לטובת ספסל שהתפנה. את ישבני לא ריפדתי בארגז קרטון… חשתי בנוח כאשר התרווחתי על לווחי העץ.
צילומים: משה הרפז. כל הזכויות שמורות. רשומה זאת ראתה אור לראשונה ב-5.7.2012 באתר "במחשבה שניה". שזהו מגזין-רשת לנושאי תרבות וחברה.
משה הרפז 