פיל לבן בבית שאן

ובכניסה לבית-שאן, מול תחנת רכבת העמק, עוד לפני שפוגשים בפיצול הדרכים לעיר מצד אחד ולבקעת הירדן (תוך דילוג על העיר) מהצד השני, משך את עיני מתחם ענק של מבנים, אפוי למחצה, שקירותיו אפורים כצבע הבטון. עצום בגודלו אך נטוש. עצרנו והסתכלנו. מלבדנו הסתובבו שם רק רוחות רפאים מן העבר הלא ממש רחוק. אז טרם ידעתי שאני מתבונן בפיל הלבן של בית-שאן. ירדתי אל העיר. הפרנסה לפני הכול. אחר-כך הנפש. ובסוף גם צריכים לאכול דבר-מה… 

וכיצד הגיע הפיל הלבן, או שמא הפיל האפור-בטון, לגבעה המשקיפה על העיר?

וכך מתחיל הסיפור. באמצע שנות ה-80, של המאה שקדמה לנוכחית, ביקש פלוני בשם יוסף חכמי להקים מפעל לייצור תרופות בבית-שאן ולזכות בהטבות על השקעתו לפי החוק לעידוד השקעות הון, תשי"ט. זאת בשל מיקומה של בית-שאן באזור המקנה למשקיע בה את הזכויות הרשומות בחוק. צריך להכיר במפעל המתוכנן כ"מפעל מאושר" כמשמעותו בחוק הנ"ל. וכך היה. חכמי הגיש בקשה למרכז ההשקעות ובקשתו אושרה. עד כאן – הכול כשורה ואף למעלה מכך. נראה שיצא לדרך מצב של W-W.

ב-1986 התחילה מלאכת הבנייה. קדם לכך כמובן פרק התכנון והאישורים הסטטוטוריים שארך כשנתיים. ב-1988 התחילו עבודות הביצוע באתר הבנייה. על-פי האישור שניתן  הוכרה זכאות לקבלת מענקים מקופת המדינה בשיעור השווה ל- 44.2% מסך ההשקעה בהקמת המפעל. ההשקעה הראשונה שהוצהרה עמדה על כ-20 מיליון ₪. לאחר שנה גדלה ההשקעה (המוצהרת) לכ- 40 מיליון ₪. ואין זה סוף הדרך. בשנת 1990 ביקש חכמי שיאשרו לו להגדיל את ההשקעה ל-103 מיליון ₪. פי 5 מהסכום הראשוני. נציין שמרכז ההשקעות אישר ההגדלות הנ"ל.

חכמי הסתבך, במקביל, גם בהקמת בית-מלון בטבריה. בשני המקרים עבדה אותה השיטה: להשקיע בפועל X שקלים ולהגיש חשבון כאילו הושקעו Y שקלים. כאשר Y>X. העסק התפוצץ (ללמדכם שאם אתם הולכים לבצע עברה כלשהי אל תיקחו שותפים…). בשל-כך הוגשה כנגד חכמי תביעה על מירמה. הצהרת כזב. חכמי הורשע בבית המשפט המחוזי וערער לבית המשפט העליון.

בפסק הדין, כותב בית המשפט העליון, בראשותו של כבוד השופט אליהו מצא:

"באותו זמן, לערך, נקטע רצף האירועים. בעקבות אירוע כלשהו (פרטי האירוע אינם חשובים), שהתרחש במאי 1990, נחשדו חכמי וחכמי-נדל"ן בדרישת וקבלת כספים במירמה ממרכז ההשקעות. במהלך התקופה שמאז אישור התכנית להקמת המפעל בבית-שאן (ובפועל, בין התאריכים 3.6.86 ו-18.4.90) הגישה חכמי-נדל"ן, למרכז ההשקעות, 42 דו"חות ביצוע, בהם הצהירה על עבודות בהיקף כספי כולל של כ-29.6 מיליון ₪. על יסוד דו"חות אלה שולמו לה, במהלך התקופה האמורה, מענקים בסכום העולה כדי 11.3 מיליון ₪, כשסכום זה כלל רק חלק מתשלום המענק שלכאורה הגיע לחכמי-נדל"ן על-פי שני דו"חות הביצוע האחרונים (מס' 41 ומס' 42). לנוכח החשד שנתעורר נבדק מצב העבודות באתר. בדיקה זו הוכיחה, כי שווי העבודות שבוצעו עד למועד זה (מאי 1990) הוא כ-12.3 מיליון ₪ בלבד, היינו פחות מ-42 אחוזים מן השווי הכספי עליו הצהירה חכמי-נדל"ן בדו"חות הביצוע. על רקע מימצא זה עוכב תשלום יתרת המענק ונפתחה חקירה."

אז הבנתם כיצד עבדה השיטה. זו תמצית הסיפור. תהליך המשפט היה ארוך ומורכב. בסופו של יום חכמי הורשע. ערעוריו נדחו ונגזרו עליו שנות מאסר בפועל וקנס כספי. וכך הסתיים הסיפור.

עד-מהרה נשתכחה הפרשה. אך לא בבית-שאן. התושבים, בצאתם מפתח ביתם, רואים יום-יום את הפיל שבראש הגבעה. תזכורת כיצד ירדו לטמיון מקומות עבודה… שלא נדבר על פוטנציאל של מכפיל כלכלי שיש למפעל מסדר גודל שכזה בעיר פריפריאלית.

צילומים: מיכאל יעקובסון ומשה הרפז (ינואר 2012). כל הזכויות שמורות. המאמר פורסם לראשונה ב-7.6.2012 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לענייני תרבות, חברה ותקשורת.