הר הגעש הטוב

הר הגעש הטוב. באיטלקית: בואנו וולקנו.

תחילה היה היקום. קחו לדוגמה את התנ"ך. ספר בראשית מתחיל במלה ב'. ושימו לב – היא פתוחה לשמאל. קדימה. אל ההמשך. אל העתיד. ולימין משורטט זנב קטן. ללמדך שנושאת היא שארית. היא באה ממקום כלשהו.

לאמונתם של היוונים, לא הנוכחיים אלא קודמיהם, היקום הוא שיצר את השמים ואת הארץ. היה זה זוג ההורים הראשון. ולאחר שהזדווגו נולדו הטיטנים. הדור שני. הנכדים, שהם הדור השלישי, היו האלים. בראשם עמד זאוס. בנו של הטיטן קרונוס. הוא סגר עסקה עם אחיו והפך ליו"ר האולימפוס. האח השני ירד לשאול תחתיות והאח השלישי – למצולות הים.

והאלים הם שבראו את בני-האדם. את האנשים. את בני-התמותה. תחילה עשו אותם מזהב. עד מהרה החלו לחסוך בחומר ועברו לכסף. משם לנחושת ולבסוף בראו אנשים מברזל. אין זה וודאי שכולנו עשויים מברזל… וכול השאר – היסטוריה.

וולקן, אל האש בפנתיאון האלים הרומי, הועתק למיתולוגיה הרומית מזו שקדמה לה, המיתולוגיה היוונית. שם קראו לו הָפַיְסְטוס. ברואם הנכה של זאוס והרה. שבמרבית הזמן די התעלמו ממנו. חרש-ברזל היה מקצועו. והוא הפך לרב-אומן. נפח מעולה שבמעולים. מומחה בעל שם עולמי. האש בוערת והמלאכה נעשית. וגיבורי חלד עולים לרגל אליו, לקבל בידיהם, מפרי ידיו, בעיקר שריון וכלי-זין ואף מוצרים אחרים. מברזל, מנחושת-קלל ומזהב. טוב, התקופה שבה אנו דנים הטרימה את הפלדה…

אל או לא – הבחור עבד. באש ובעשן. לפעמים, בשל התנאים הקשים ששררו בבית-המלאכה ו/או בשל בקשה יוצאת דופן, שלא נאמר מחוצפת, היה הוא מתמרמר ורוטן ואז הייתה הארץ מתגעשת. והלבה מתפרצת ועוטה את הקרקע במעטה קרומי. ועננים של עפר ואפר היו מכהים את השמים. אבל זה לא היה אישי. בסופו של יום היה מתרצה ומוציא תוצרת ראויה לשבח ולהלל. אחרי ככלות הכול הוא אל טוב…

וכך כתב הומרוס, בתרגומו הנפלא של רופא הילדים:

ככה הביע ויגש את המפוחים, והפנה

אותם שוב כלפי האש ויצו עליהם ועבדו.

תכף התחילו מפיחים בכורים עשרים מפוחים,

נושמים חליפות ומפיחים רֻחות מרחות משונות,

פעם הכוח להחיש ופעם לפגש מעשהו,

כאשר ייטב בעיני הָפַיְסְטוס, כטוב לעבודה.

זרק באש בשלהבת בדיל ונחושת קימת,

גם מן הזהב הטוב והכסף, אחר זה תקן

סדן אדירים על כנו, וישלח ימינו ויתפוס

את המקבת הכבדה ויאחז בצבת ביד שמאלו

ראשית מעשהו אז עשה לו צנת אדירים וגדולה

כלה מעשה אמן ושפה מבריקה לו סביב,

שפה משולשת מתנוצצה ותליה מצפה בכסף.

חמש שכבות לצנה, ועל פני השטח העליון

יצר הרבה ציורים מעשה חושב בחכמה.

צר את-הים ואת-הארץ ויעש את-פני השמים

את-הירח במלואו ושמש לא-ידע מנח,

כל המזלות הרבים העוטרים לרקיע-שמים

משכות כימה ועש וכסיל, הענן בעריפים.

גם את העיש הגדולה המכונה מרכבת-שמים

עושה היא דרכה בעגול ועיניה בכסיל תתבונינה,

היא אך האחת, שאינה טובלת בשקף אוקינוס.

הומירוס, תש"ז, איליאדה, מיוונית: שאול טשרניחוסבקי, שוקן (שורות 468 – 489).

הוא אשר כתבנו. בעל-מקצוע. אומן ואמן. אסטרונום וצייר. בקיצור – אל רב-אשכולות. ואכילס זכה לקבל יצירת פאר.

נחתנו ברומא. והדרמנו. ובסוף היום עצרנו ב-NOLA. הרי נחוץ להניח את הראש על כר במקום כלשהו. כמובן לאחר שטבלת באמבט… עם קצף. ולאחר שכרסך מלאה בדברי אוכל מקומי.

וכאן התאכסנו. בהר הגעש הטוב. למרגלותיו של הר הגעש הרע. וזוב. ווזוביו בלשון המקום. מכאן כיכבנו. ז"א בכול יום לכיוון אחר. הלוך ושוב. אל היעד ובחזרה, לעת ערב וחשיכה, אל הבואנו וולקנו. שלא תסיקו שעמדו לרשותנו ימים אין-ספור… כולו סופ"ש. חסכנו אריזה יום-יומית ולבטים יומיים היכן נחנה בלילה המתקרב ובא. שהמרחקים קצרים – כבמקרה שלפנינו – הכוכב מככב. שהמרחקים נעשים ארוכים, נאמר – מעל לשעה בכיוון אחד, מתבקש לחשוב ולהתנהל אחרת.

פרנסי האזור פנו לארדיכל רנצו פיאנו. זה שהיה שותף לתכנון מרכז פומפידו. וביקשו: אנו רוצים מרכז קניות בצד מרכז לוגיסטי (מרלו"ג). והתכנון הוליד את הקניון ואת המלון החצוב בו. הקניון מתכתב עם הר הגעש המתנשא מעליו. זה מול זה. הטוב מול הרע. ולהפך. התוצאה – קניון ייחודי. דמוי הר-געש. מכלול של חנויות ובתי-עסק הנפתחים אל לוע ההר. והמלון הפך להיות, עבורנו, מרלו"ג לשלושה ימים. מכאן קפצנו לנפולי, לקפרי, לאנאקפרי, לסורנטו, לאמלפי.

וזהו המלון: