האמנם מגן מגינו של דוד על חצי הסהר?

א"א חד לנו חידה. פרש בפנינו תעלומה. אותגרנו ונסענו לפתור. באם לא ניתן למשש אזי לפחות לראות. ומטווח קצר.

אנו בקפריסין. היוונית. דרומו של האי. נכנסנו לקאלאוואסוס. עיירה מקומית. יכולנו לקרוא למקום כפר אך המשמעות הישראלית במונח כפר אינה קיימת כאן. אז הלכנו על גרסת העיירה.

טיפסנו במדרגות היישוב לכיוון המסגד. אל הצריח. המינהרט – הוא הוא סיבת הימצאנו במקום הזה. פעם היה זה כפר מעורב. מוסלמים ונוצרים. יוונים ותורכים. ב-1960 עזבו הבריטים. והאי הפך למדינה עצמאית. אחר-כך הייתה הפיכה צבאית בקפריסין שראשיה שאפו לאיחוד עם העם שביבשת. עם יוון. התורכים מחו. ופלשו. וכבשו כ-40% משטח האי. והצדדים החליפו את אוכלוסיית המיעוט. התוצאה היא שהתורכים גורשו מכאן. מקאלאוואסוס. זה היה ב-1974. ומאז אין מוסלמים בעיירה והמסגד נטוש.

אגב – האם כבר "עליתם" על הסיבה שהביאה אותנו לכאן? הרי פתרון החידה נעוץ בכותרת הרשימה. ובכול זאת – הרי לכם רמז נוסף.

בלית ברירה – קרבים אל האובייקט. מקצרים טווח. מתמקדים במטרה. כבר כתבתי במקום אחר שהנרי-קרטייה ברסון אמר שאם הצילום אינו מוצלח סימן שלא התקרבת מספיק.

איך שלא יהיה – אני מצרף את התצלום השלישי במניין. רמז אחרון. סופי. ואין זה העץ שנטע שורש, במרוצת השנים שרגלו של המואזין לא דרכה על במת המרפסת…

יפה. אכן כן. הבחנתם במגינו של דוד, שכידוע הוא שלנו, מעטר את המרפסת של המינהרט. שומר על המואזין שלא יפול…

המואזין קם, גישש באפלה, מצא את הבגד והתעטף בו, ויצא מן מהחדר. המיסגד היה שקט, רק צעדיו המהוססים הידהדו מתחת לקשתות, מין גרירת רגלים זהירה, כאילו חשש שהאדמה תבלע אותו. בכל שעה אחרת בשעות היום או הלילה לא חש מעולם את החרדה הזאת מפני הבלתי נראה, רק שבשעת ההשכמה, ברגע שעמד לטפס במדרגות אל צריח המיסגד לקרוא למאמינים לתפילה. נקיפת מצפון שמקורה באמונה תפלה ציירה בדמיונו את אשמתו החמורה אם יוסיפו התושבים לישון כשהשמש כבר תהיה על פני הנהר, וכשיתעוררו בחטף, המומים מהאור הבוהק, ישאלו, בצעקה, איה היה המואזין שלא קרא בשעה הנאותה, ומישהו טוב-לב במיוחד יאמר, אולי חלה, המיסכן, ולא היא, הוא פשוט נעלם.

[…]

המואזין העביר את ידו לאורך המעקה העגול, לאט, עד שמצא, חקוק באגן, את הסימן המפנה לעבר מכה. העיר הקדושה. הוא היה מוכן. עוד רגעים אחדים כדי לתת לשמש זמן להפיץ על פני גזוזטרות כדור-הארץ את הילתה הראשונה, וגם כדי לזכך את קולו, כי כישרון ההכרזה של מואזין צריך להיות נהיר מייד עם הקריאה הראשונה, בקריאה זו עליו להתבטא ולא לאחר שהגרון כבר רוכך על-ידי מאמצי הדיבור ונחמת האכילה. לרגלי המואזין משתרעת עיר, למרגלותיה נהר, הכל עדיין ישן, אבל באי-שקט. הבוקר מתחיל לנוע מעל הבתים, פני המים הופכים לאספקלריית הרקיע, ואז נושם המואזין נשימה עמוקה וקורא, בקול חד, אללה אכבר, הוא מכריז כלפי ארבע כנפות השמיים על גדולת האל שאין גדולה ממנה, ושב וקורא, כמו שיקרא וישוב ויקרא את הפסוקים הבאים, בשירה אקסטאטית, מעיד עליו שמיים וארץ שאין אלוה מבלעדי אללה, ושמוחמד הוא נביאו, ולאחר שמסר את עיקרי האמת הללו, הוא קורא לתפילה, בואו של א-צלאת, אך כיון שהאדם עצל מטבעו, אם כי הוא מאמין בכוחו של מי שלא ינום ולא יישן, מוכיח המואזין במידת החסד את מי שעפעפיו עדיין כבדים, ואמר כי טובה התפילה מן השינה, א-צלאת ח'ירון מן-א-נום, למי שמבין את השפה הזאת, והוא יסיים בהכרזה שאין אלוה מבלעדי אללה. לא אלאה שלא אללה, אבל הפעם רק פעם אלת, כי כשמדובר באמיתות מוחלטת די בכך. העיר ממלמלת את התפילות, השמש זורחת ומאירה את המירפסות, עוד מעט יראו דיירי הבתים בחצרות. צריח המיסגד כולו מוצף אור. המואזין עיוור.

מקור:  ז'וזה סאראמאגו (1988), תולדות המצור על ליסבון, מפורטוגלית: מרים טבעון, הקיבוץ המאוחד, ע' 14 – 16.

הסברה המקובלת היא שכנראה הבנאי היה יהודי. ואתם, מה אתם סבורים?

צילומים: משה הרפז (קפריסין, יוני 2011). כל הזכויות שמורות. רשימה זאת ראתה אור לראשונה באתר "במחשבה שניה" ב- 25.4.2012.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: