אל-בחריין

בחריין. אל-בחריין. כשמה הערבי. קבוצת איים במפרץ הפרסי. משמעות השם בערבית "אל בחריין" הוא "שני ימים". הים האחד בין קבוצת האיים לחצי האי קטר והים השני המפריד בין האיים לבין חצי האי ערב. ב-1986 נחנך גשר המחבר את האי המרכזי עם ערב-הסעודית. נבקר בגשר זה בהמשך.

הנה נדרשים אנו לסוגיה קרטוגראפית. מדוע מכנים אנו את המפרץ בשם "המפרץ הפרסי"? אולי כי כך ציין פרופ' משה ברור את שם המקום באטלס שלו והנחיל זאת לדורות תלמידיו. אני מחזיק את מהדורה של שנת 1960. אבל גם את מהדורה של שנת 1995. שם כבר צוין, בסוגרים, מתחת לשם "המפרץ הפרסי" גם "המפרץ הערבי". כאמור, בסוגריים ובאותיות קטנות יותר. האמריקנים קוראים למפרץ בשם GULF. ותו לא. במפת גוגל כלל לא תמצאו שם למפרץ. למה להם להסתבך…

מה יודעים אנו אודותיה? לפי האתר הרשמי של הממלכה – עוד נידרש לסוגיה זאת – מונה המדינה 1.04 מיליון נפשות. מתוכם – 49% אינם נתינים. דהיינו אינם אזרחי המדינה. תושבים –  כן. אזרחים – לא. מדובר בכחצי מיליון. לפי נתוני האו"ם מדובר ב-1.2 מיליון שמתוכם 54% אינם אזרחי המדינה. כלומר מעל ל-600,000. נראה כי הממלכה מנסה להציג שעדיין היא מחזיקה ברוב האוכלוסייה. אמנם זעיר ביותר, שברירי, אבל רוב. מרבית מהגרי העבודה מגיעים מאיראן, דרום ומזרח אסיה. וכל אלה נדחסים לתוך 760 קמ"ר.

לגבי הדת אין נתונים רשמיים. ידוע שבכפרים אוחזים בנוסח הפרסי של השיעה. השבט ששולט הינו סוני. ומתרכז בערים. עם זאת, לאור הפרישה, ברור לכול שהרוב – כ-70% הם שיעיים. ומתחוור לנו שמיעוט סוני שולט ברוב שיעי. פתח לצרות… אגב סונים מתקבלים  באל-בחריין בברכה. ומקבלות סוג של אזרחות. על-מנת לטשטש את הנחיתות המספרית של הסונים.

ומאליו מתבקשת ההשוואה עם הנעשה בגבולותינו: לפי נתונים (ינואר 2009) שוהים בתוכנו כ-100 אלף מהגרי עבודה חוקיים ועוד כ-300 אלף עובדים זרים שאינם חוקיים. מצבנו מעולה ביחס לבחריין. זה אינו אומר שאנו חושבים שאצלנו המצב גרוע ביותר. וזאת בטרם תוספת של מעל 50 אלף מסתננים בשנתיים שחלפו…

האיים הללו כבר היו מיושבים לפני 2,500 שנה. כבר האשורים מדווחים עליהם בתעודות המסחר. הם קראו לאיים בשם תלוון. היוונים כינו אותם טילוס. הייתה סברה שהראשונים שהתיישבו היו פניקים. אבל ממצאים ארכיאולוגיים כדוגמת מבנה הגולגולת הארוך שמטו את בסיס הטענה. במאה ה-7 לספירת הנוצרים, הגיע האסלאם, מהיבשת אל האיים. בין 1507 ל-1622 שלטו במקום הפורטוגזים. תחנה לחידוש אספקה בדרך לגואה ולמקאו. לאחר מכן השתלטו הפרסים על האיים וגרשו את האירופיים. והפכו את התושבים לשיעים.

ב-1783 נכבשו האיים ע"י שבט ערבי. מוסלמי סוני. שיצא אי-שם מאזור שבו יושבים היום הכוויתים. שבט אל-ח'ליפה. שצאצאיו שולטים בממלכה עד היום. הפרסים ניסו שוב ושוב להחזיר לעצמם את הרכוש שנגזל. אך כשלו במשימה. כשהתגבר הלחץ הפרסי פנה השיח' (אז טרם התכנה מלך) לבריטניה וזאת הכריזה, ב-1861, על אל-בחריין כשטח חסות בריטי. ולפרסים נותר רק לחרוץ שיניים ולכבוש את זעמם. עד שישתנו כללי המשחק. ב-1971 קיבלה אל-בחריין עצמאות מבריטניה. והפכה למדינה עצמאית. והשיח' נהיה למלך. השושלת ממשיכה מעל ל-200 שנה. המלך הנוכחי – חאמד בן עיסא אל- ח'ליפה.

כבר ציינו שהמשטרים השבטיים, המלוכנים – ירדן, מרוקו, ערב-הסעודית, האמירויות, קטאר, אל-בחריין – שורדים. אמנם השבטיות הפוליטית כבר אינה שובה את לב ההמונים, והרי על כך הסתמכו המשטרים השבטיים לאורך המאה ה-20 ומסתבר שבמאה ה-21 השבט לבדו כבר אינו מספק את הסחורה, ועדיין אינם מתמוטטים. משחררים לאוויר העולם הצהרה בדבר הענקת זכויות נוספות, מחליפים את ראש הממשלה ובכך סוגרים עניין. עד לרטינה הציבורית הבאה. בעבר, במחצית המאה הקודמת הדבר היה נעשה בקלי קלות. הפיכה צבאית וראשו של ראש הממלכה היה נערף. או נשלח לגלות כפארוק המצרי ואידריס הלובי.

ב-1932 התגלה בקרבה הנפט. אל-בחריין הייתה למדינה הראשונה באזור המפרץ שבאדמתה נמצא הזהב השחור. העושר עלה על גדותיו והציף את הממלכה. אל-בחריין מקיימת מודל הקרוי "מהעריסה ועד הקבר". סיוע ממלכתי מתמשך. כל הצרכים הכלכליים הבסיסיים – חינוך, רפאוה, רווחה – בתמורה לשלילת זכויות אזרח/אדם.

בפברואר 2011 קבץ "האביב הערבי" לביקור נימוסים בממלכה הזעירה. לא ביקור של פתע. ביקור יזום. ביקור שרבים ידעו עליו אם כי לא את המועד המדויק. הנ"ל נמנע מלהגיע ישירות לערב הסעודית. אי-לכך בה למשש את הדופק אצל השכנה הזעירה. שבה כבר יש פוטנציאל למחאה. שיעים החיים בעליבות בכפרים וסונים המתגוררים באחוזות מפוארות. גם במפרץ קיימת אוכלוסייה צעירה, המוחה כנגד הדרתה מהפוליטיקה על-ידי המדיניות השבטית שלדבריהם בטל זמנה, הסובלת מעולמיות מועטת ומאבטלה גואה. לצעירים התאפשרה נגישות למידע באמצעות טכנולוגיות עכשוויות והשתייכות לרשתות חברתיות. בעזרת Google Earth ניתן לראות לא רק את הווילה של יואב גלנט אלא גם את הטירות של משפחת ח'ליפה.

מספר רב של אזרחים נחשפו לווירוס וחלו. הוקמה קבוצת פייסבוק בשם " מהפכת 14 בפברואר". יום ה"ע". תאריך היעד להפגנה. והתקיימו הפגנות. עשרות אלפים הפגינו בעיר הבירה – מאנמה. הופעל כוח מקומי לדיכוי. לא ממש הצליח. אגב – כוח השיטור המקומי מאויש על-ידי שכירי חרב סונים. ירדנים, פקיסטנים, תימנים וסעודים. נבהלו השליטים וקראו לצבאו של השליט השכן. והמלך הסעודי שלח כוח – כוח צבאי המשותף ל-6 מדינות המפרץ ואשר רובו ככולו סעודי, שמנה מספר אלפים –  דרך הגשר החדש, ב- 14 במרס 2011, אל עיר הבירה הבחריינית. הוכרז מצב חירום שתוקפו פג ונתמעטו ודעכו המהומות.

מפברואר 2011 ועד לנובמבר 2011 ידוע לנו על 50 הרוגים. האופוזיציה טוענת שהמספר גבוה יותר. צריך לשנות את סדר הגודל. 500. מעבר לכך, אלפים נעצרו. וכמתבקש בארצות מסוימות – העצורים עוברים מסכת של עינויים. מבחינה זאת אין במדינות ערב כל חדש. בשל מעלליו, אף קיבל השלטון נזיפה פומבית מהנשיא האמריקאי. אובמה התבטא שמאסרים המוניים אינם עולים בקנה אחד עם זכויותיהם של האזרחים.

ההיסטוריה הפרטית של הממלכה הזעירה מלמדת אותנו כי באל-בחריין יש עבר של מחאה ציבורית. לפי המכון לחקר סכסוכים (HIIK) היא החלה ב-1975. ב- 1975 לא היו מרוצים האזרחים מהחוקה שחוקק המלך שנתיים קודם לכן. ואולי החלה המחאה שנים לפני כן? ישנם בלוגרים הטוענים כי צריך להתחיל את היסטורית המחאה מוקדם יותר. אולי ב-1965. שנה שבה התחוללה הפגנת ענק בבחריין. שזכתה לכינוי אינתיפאדת מרס. זו התחוללה על רקע של פיטורי כמה מאות עובדים בתעשיית הנפט בשל שינויים מבניים של החברות שלהן זכויות ההפקה. ואולי אפשר ללכת בזמן לאחור עד 1783 כשמשפחת ח'ליפה השתלטה על האיים וניכסה לעצמה את האדמות. והפכו את הילידים לצמיתים.

על-פניו נראה כי המתח הדתי, סוני-שיעי, מצוי בלב הבעיה. לאן שלא תסתכלו תבחינו בו. וגם תחזו באצבעות הידיים האיראניות של משמרות המהפכה. הללו מנסים לייצא את מרכולתם אל צדו האחר של המפרץ. האם באמת מישהו חשב שהאיראנים מחקו מזיכרונם הקולקטיבי כאומה, באופן טוטלי וסופי, את השלטון הפרסי באיים?

נכון, זה נראה כפתרון קל. לבוא ולומר כי האיראנים מלבים את האש. ובוחשים בקלחת המקומית. זה נתפש כמו לחפש את האבדה מתחת לפנס. הכול נבחן במשקפים של איראן. משולש הבוחנים: ארה"ב, הסעודים ואנחנו. ועל גישה זאת יעידו כותבים מקומיים, בחריניים, הכותבים בבלוגוספירה. והם כתבו כי אל לנו, המערביים, הזרים, האחרים, לשפוט כל דבר דרך משקפי מלחמות הדת. לא תמיד המאבק הוא דתי. לפעמים סיבותיו אחרות. אזרחיות. והפצירו: אל תתנו לפרסים קרדיט שאינו מגיע להם…

מסתבר שאין להלכה המוסלמית, בין אם היא שיעית או סונית, בדומה להלכה היהודית, פתרונות קסם ופסקי הלכה לגבי נושאים כלכליים. כמו אבטלה. פסקי ההלכה ניתנים לגבי ההתנהלות היומית של הפרט בענייני דת ופולחן על רקע המציאות המשתנית חדשות לבקרים. המחשה זאת מעניקה נקודות זכות לאלה הטוענים כי המאבק הדתי אינו העיקר.

זאת המציאות באה אנו פועלים. ביקום מקביל – ייתכן והמציאות תקבל זווית ראייה שונה. אני מסכים, כמובן, להנחת העבודה הבסיסית שלתוצאה אחת ישנן מספר סיבות. למחאה ישנם גם גורמים שמעבר למתח הדתי. סונה-שיעה. גם לאזרחים שאינם נמנים על השבט המחזיק במפתחות העושר והשלטון, האחרים, נמאס. נמאס מחלוקה אי-שוויונית של ההכנסות, ריכוזיות מפליגה, שחיטות פוליטית, דיכוי הדמוקרטיה והאזרח.

נראה שזה גם וגם. גם מצוקה של התושבים אבל תנו לי לחשוד כי אין האיראנים מסתפקים בחיבוק ידיים. אחמדינאג'אד הרי מצהיר, קבל עם ועדה, שאו-טו-טו מגיע המהדי. המשיח השיעי. שמצוי כעת מעבר לכתפו ומנחה אותו, ישירות, בהתנהלות הפוליטית. הפרסים כרו בור לעצמם. הם ניכסו לעצמם את יצוא המהפכה. האיראנים, המשחקים משחק כפול, טוענים מצד אחד שמחוללי המהפכות קיבלו את השראתם מהמהפכה האיראנית ומן העבר השני אין איראן מתערבת בעניינים פנימיים של מדינות סוברניות.

איראן מצהירה כי היא תומכת במאבק של האוכלוסייה המקומית, בכול מקום שהוא, כנגד המשטר המדכא. בתקשורת בטהרן הוצג המאבק באל-בחריין כמאבק של ציבור אסלאמי אל מול נוכחות זרה. איראן אף הזהירה, או ניסתה להזהיר, את הסעודים שלא להתערב. כידוע, הסעודים לא שעו ולא נשמעו. נדרש לכבות את השריפה באיים לפני שתתפשט ליבשה.

לא רבים יודעים כי איראן ניסתה להוציא משט משלה לאיים. הדגם התורכי היה אל מול עיניה. אבל ספינות מלחמה של האיחוד שש המדינות התייצבו מול המשט האיראני. והאיראנים התקפלו. ואנו לא חגגנו על הדם… ועכשיו כל הערבים שוכני המפרץ, שלחלקם היה יחס אמביוולנטי לאיראן, מאוחדים כנגד חומה של השמש האיראנית העולה בצד המזרחי של אותו המפרץ.

לעת הזאת, נשמרת הנחת העבודה שלי, שהמונרכיים במזה"ת בתחילת המאה ה-21, שורדים. אבל, כמו שכתב תומס קון (המבנה של מהפכות מדעיות, ביאליק, 1977): "לא ניתן להוכיח את אמיתותן של התיאוריות. ניתן רק להפריך אותן." חפשו אחר החלקיק האלוהי…

ומכיוון שבענייני המזרח התיכון עוסקים אנו אזי נסיים בפסוק אופטימי (או פסימי – הקוראים הנאמנים יחליטו): "במזה"ת צפה תמיד את הבלתי-צפוי."

הערה 1: בהכנת רשימה זאת נסתייעתי במקורות המידע הבאים: האנציקלופדיה העברית (כן, יש עוד דבר שכזה…), ויקיפדיה (בערך שבאנגלית), מאמריה של הגר שיזף ב"רשימות" וב"קו חוץ", קובץ מאמרים בנושא מדינות המפרץ (עורכים: עוזי רבי ויואל גוז'ינסקי, המכון למחקרי ביטחון לאומי).

הערה 2 לעניין מפות ותצלומים: למעט המפה הראשונה שנסרקה ע"י מתוך האטלס של ברור שעליה סימנתי את מיקומה של המדינה, כל השאר – מפת האיים וצילומים מההפגנות – נלקחו מ"ויקישיתוף". מאמר זה עלה לראשונה למרשתת ב-5.4.2012. באתר "במחשבה שניה".

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה ארצי  On 25 באפריל 2012 at 4:39 PM

    ניסיתי להגיב באתר המחשכה המצמיתה. הם אמנם מכנים אתרם במחשבה שניה אבל לא מצאתי שם אלא תגובות ממיצי המרה שבבטנם.
    המאמר מעניין במיוחד משום שיש בו כדי ללמד את מר ישראלי שלא כל מוסלמי הוא ערבי. דבר נוסף שכדאי ללמוד ממנו שאם ישראל לא תפריע להם "לזרום חפשי" אז יש סיכויים טובים שהם יניחו לנו ולו מעט.
    אבל אני יושב בקרב עמי. הלקח שמר ישראלי יסיק יהיה היפוכו של ההגיוני. הלקח שלו יהיה אתה רואה שאפילו בינם לבין עצמם הם רבים אז איך יעשו שולם אתנו?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: