ביקור בית בלבנון

לבנון. הר הלבנון. מדינת הארזים. מדינה זאת הוקמה, יש מאין, ב-1946, על-ידי הצרפתים. שהיו אלה שחבר הלאומים הפקיד בידיהם את המנדט על השטחים שנתפסו ונלקחו מהשולטן העות'מני, השער העליון, שמקום מושבו היה בקושטא, בעבר קונסטנטינופוליס ולימים איסטנבול.

הבריטים והצרפתים רתמו את הסוסים לעגלת המנדט על שטחי האימפריה העות'מנית לפני שעוד הייתה עגלה. שהניצחון היה אמנם מובטח אך לא מושלם. ראו בהסכם סייקס-פיקו כהוכחה. השולטן, שהצטרף לצד הלא-נכון, יצא המפסיד הגדול והאימפריה העות'מנית התכווצה לתורכיה.

האביב הערבי. דם ואש ותמרות עשן. ושקט גם. מה מתרחש אצל השכנה מצפון? השקט מדאיג. יש לברר. החלטתי לעשות מעשה ונסעתי צפונה. מעבר ראש הנקרה – סגור. מנהרת הרכבת חסומה. משברי ים מתנפצים על צוקי הגיר ומעצבים את דמותם. הגדר הטובה – אף סגורה ונעולה בבריחים. רציתי לבקר פיזית בלבנון. עכשיו. כמו לפני 30 שנה. זאת הייתה הפעם האחרונה. מדינתנו ומדינאנו ארגנו לנו את הביקור. 1982. מלחמת לבנון הראשונה. אז טרם ידענו שתהא שנייה. אי-אפשר לעבור. דגלים צהובים השיבו את פני ריקם.

בלית ברירה פניתי אל הכתובים. וממה שכתבו חוקרים כאלה ואחרים, נתמצת עבורכם, חמשת הקוראים הנאמנים, את שמתרחש בימים אלה אצל שכנתנו הצפונית. ברשותכם, נדלג על אלפי שנות היסטוריה מקומית ונקפוץ, באחת, למאה ה-21, לתקופה שלאחר רצח חרירי האב, שנרצח בהיותו ראש ממשלה מכהן, ולאחר מלחמת לבנון השנייה.

ובכול זאת מספר מלים ומשפטים על ההיסטוריה. מוסלמים, נוצרים, דרוזים. כולם עברו בחבל ארץ זה, בין לבין, ונתנו אותותיהם. ושרידי האותות מתקיימים גם היום. הפיניקים, חירם מלך צור והאמיר שבראש ההר – לא ממש היוו מדינה. רק ב-1861, החלה לבנון להיחשב כיחידה מדינית. אז התערבה צרפת לעצירת טבח המארונים על-ידי הדרוזים. והעות'מנים הסכימו להפרדה. השטח "נקרע" ממחוז דמשק של האימפריה. בדמשק זוכרים זאת. חלום "סוריה הגדולה" לא נגוז. הצרפתים הם שמיסדו את רפובליקת לבנון. הם שקבעו את התשתית הפנים-מדינית בהתחשב במבנה העדתי – נוצרים, מארונים, סונים, שיעים, דרוזים. ואם נדקדק – ייתכן שגם נמצא יהודי או שניים לרפואה. כתוצאה מכך, יש לצרפת, עד לימים אלה, אינטרסים בלבנון.

המצב דאז קיבע את ההיררכיה השלטונית. נשיא, ראש ממשלה, רמטכ"ל. בהתאמה: מארוני, סוני, דרוזי. ומאז שנקבעה צורה זאת – אין מערערין עליה (לפחות לא בקול רם). ייתכן ועדה מסוימת איבדה את האחוז היחסי (ובעקבות זה הייתה אמורה לאבד את מעמדה במדרג השלטוני) – אך מי סופר… לעת הזו לא ממש מעוניינים במהפכה.

ב-2005 התרחשו שני אירועים משמעותיים: נסיגת הכוחות הסוריים מלבנון ורצח ראש הממשלה. רפיק חרירי נרצח בהיותו ראש ממשלה מכהן. סוני. מולטי-מיליונר. האצבע האשימה מצביעה על השיעים. כלומר על חיזבאללה (מלבדו יש ארגונים שיעים נוספים). הכוח שהניע – כנראה הסורים. שלטון עלאווי. סוג של שיעה. באותה השנה נסוגו הסורים, פיסית, מלבנון. החיילים הוסגו לאחור. יציאה פיסית. אך לא מנטלית. כאמור, חלום סוריה הגדולה טרם התפוגג ועדיין נחלם בארמונות דמשק. ב- 2006 התווספה מלחמת לבנון השנייה. מנקודת זמן זאת – מחפשת לבנון את דרכה. בשקט. הורדת יחידות צבאיות לדרום המדינה להפגנת נוכחות טריטוריאלית. בצעדים שלכאורה דמוקרטיים – כיבוש מושבי פרלמנט על-ידי השיעים.

בהיותה שסועה וקרועה, מקדמא-דנא, שימשה לבנון, מהיווסדה, כמגרש המשחקים שבו שיחקו מקומיים ושחקני-רכש חיצוניים: סוריה, איראן, ערב-הסעודית, ארה"ב, צרפת, ישראל. וגם כוחות של או"מ מצויים בדרומה של המדינה. בטבע אין ואקום. התכתשות פנימית קצרה התרחשה בין ה-8 ל-14 במרס 2008. מאז – המצב לכאורה יציב. הוקמה קואליציה. ב-2009 נבחר, בהסכמה, נשיא נוצרי. מישל סולימאן שמו. "לכאורה" היא המלה שראוי להדגיש. הקרב על אופייה של בירות הינו אחד מהמרכזיים בפוליטיקה העכשווית של המזרח התיכון והוא חל בכול יום נתון.

הסורים ממשיכים לבחוש בקלחת הלבנונית. משמשים צינור בין איראן לחיזבאללה. היציאה של סוריה מלבנון גרמה להעצמת ההשפעה של השחקנים האחרים. פתאום אין, לכאורה, ללבנונים, אח גדול. הסורים, מצידם, מנסים לפורר את האופוזיציה כנגדם. קונים חלק מהדרוזים. קונים חלק מהשיעים. ההשפעה הסורית, למרות גירוש הגייסות, עדיין רבה. בשוליים נוכל לומר כי בבקעת הלבנון הוקמו מאהלים לאוכלוסייה שברחה מסוריה. פליטי המרד נגד רופא העיניים. אמנם רק כמה אלפים אך בכול זאת. וכבר התבשרנו שבטריפולי ארעו תקריות אלימות בין תומכי דמשק לבין מתנגדיה.

טהרן היא פטרון השיעים. לקחה חסות על השיעה. האיראנים מתגברים – מחמשים ומתדלקים –  את ארגון חיזבאללה. מדרבנים את השיעים לכבוש, אחת ולתמיד, את מוסדות השלטון. נתחיל מרוב בבית המחוקקים. אנחנו רק התירוץ. אם אפשר להציק לישראל בגבול הצפוני – מה טוב. בינתיים מתאפקים. יוצרים פוטנציאל ומתחזקים אותו. ממעמקי הבונקר מודיע נאסראללה כי אם היהודים והפרסים יריבו, הם, החיזבאללה, הם בלבד יחליטו מה לעשות. לא שפוטים של טהרן. קריצה פנים לבנונית.

הסעודים, כמובן, הם מגיני הסונים. לשבור את הקשת השיעית שמתחילה לחבוק אותם. ויש כאן את ההיבטים הכלכליים. מיליארדים של דולרים הושקעו, על-ידי ערב הסעודית, בשיקום מפגעי המלחמה האחרונה בבירות. הם משקיעים ממון. ורוצים לקטוף רווחים פוליטיים מהשקעה זאת. ממדיניות מסורתית של ידידות לאסרטיביות של תמיכה. היחסים העכורים של השיעים עם האחרים משמנים את התהליך אך אין בכך די על-מנת לפוגג את קשרי לבנון עם סוריה ועם הרפובליקה האסלאמית של איראן.

וישנה צרפת. הצרפתים עדיין רואים את עצמם כנותני החסות לנוצרים. בעיקר למארונים. צלבנים מודרניים. זיכרון צלבני עמום. שרידים של הימים הגדולים ההם שבהם שלטו על מרחבים נרחבים ויכלו ללוש את המקומיים ולעצב את האוכלוסייה באמצעות קסמה של המלה "מנדט". לא בכדי היוו את החלק התומך, מדרבן ומוביל בקואליציה האירופית – באמצעות נאט"ו – בהתערבות צבאית בלוב. זאת שאת פירותיה קוטף אחד משלנו, ברנאר-אנרי לוי, הזוקף לזכותו את רתימת סרקוזי לעניין…

מה מחפשים האמריקנים בבירות? להם, כמובן, יש אינטרסים אחרים. בוושינגטון מתבוננים במזרח-התיכון דרך משקפיים, אם תרצו פריזמה או פילטר, של הסכסוך הערבי-ישראלי. הכול מתנקז לשם. צריך לשבור את ציר הרשע. לבודד את סוריה. ולא להקשות על ישראל מעבר לנחוץ. וגם לא לריב יותר מהנדרש עם הצרפתים…

גם ירושלים היא שחקן חוץ. מבלי לפרט יתר על המידה. שנים רבות, רבות מדי, בחשנו בקלחת הלבנונית. התוצאות מדברות בפני עצמן. מאימתי האויב של האויב הוא ידיד שלנו?

יודע אני כי אין במשפטים הנ"ל משום חידוש מסעיר. ראו בכך הערת שוליים על המצב. בצל הכותרות הגדולות. הצהובות. הספינים התקשורתיים. זהו עדכון שאנו חייבים לעצמנו מדי עת. כחלק ממזרח תיכון חדש. לא כמו ששמעון פרס חוזה. אבל בהחלט מתחדש ולובש פנים אחרות. ונראה כי יש סיבה מדוע אין הפגנות בבירות להפלת המשטר ומדוע לא נדבקה לבנון בקדחת האביב הערבי. בלאו הכי אינו מייצג את המציאות. העיקר ששקט בגבול הצפוני שלנו אף על פי שמה שמתרחש מתחת לפני הקרקע בהחלט מצריך מעקב, חשיבה ומציאת פתרון לעת שיידרש.

פורסם לראשונה ב-5.3.2012 ב"מחשבה שניה". מגזין רשת לנושאי תרבות, חברה ותקשורת.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

  • nachum  ביום 8 במרץ 2012 בשעה 2:09 PM

    האצבע האשימה מצביעה על השיעים–taklada?

  • צביקה ארצי  ביום 16 במרץ 2012 בשעה 8:56 AM

    המזרח משנה פניו. אין ספק. האם יהיה זה מזרח תיכון חדש? כל עוד ממשלות ישראל לא מחליפות דיסקט כנראה שלא!!!!
    מה האמירה על מדינה מזרח תיכונית שקמה יש מאין? לבנון קמה יש מאין? תמהתני איך כותב זאת אזרח ישראלי. אנחנו בונים מציאות הזויה ולא מבינים למה אחרים לא מתאימים עצמם אליה.
    כל העולם המוסלמי – לפחות רובו – מאוחד רק בדבר אחד בשנאתו ליישות הציונית שקמה – כן יש מאין – בלב המרחב הערבי. בן גוריון היה כנראה האחרון שהשכיל והצליח לצרף לבנות הברית של ישראל שתיים מהמדינות המוסלמיות – גם תורכיה וגם פרס (איראן של היום). בזמנו גם דיברו על לבנון כעל השניה שתחתום אתנו הסכם שלום.
    מאז הצלחנו להקים מולנו חזית אחידה של שונאים לבנונים – סונים וגם שיעים, נוצרים וגם דרוזים. זו היא שיאה של החלמאות המדינית. במקום לנצל יריבויות פנימיות בקרב אוייבינו אנחנו מצליחים לאחד את כלם נגדנו.
    מזרח תיכון חדש יהיה אפשרי רק ואם ניתן למוסלמים להתקוטט ביניהם. כל מי שטוען שמדינות אלה מתנהלות בדרכים לא שפויות צריכים ללמוד ממאמר זה שגם לאלה יש אינטרסים ושלמרבה הפלא הם פועלים על פיהם.
    לולא התנהגות ישראל בלבנון איזה אינטרס יש למשטר השיעי שבאירן לתמוך בסונים שבעזה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: