זהו הפרק האחרון בסדרה שדנה בחומה ומגדל. משנת תרצ"ו ועד למאה הנוכחית. חומה ומגדל כסמל לכיבוש הארץ. להתוויית הגבולות. ולאחר מכן יישוב הספר והארץ הנשארת. לאט אנו מייצבים את גבולות הארץ. אמנם לא הכול פתרנו – אך נגיע גם לזאת.
ולאחר ההתנתקות מרצועת עזה ופינוי היישובים שבה (וכמו פינוי חצי האי סיני שקדם לכך) נוכחנו כי בניית יישובים לא תמיד מקנה לנו את הזכות על הארץ. בהתחלה זה עבד. כעת זה לא עובד.
וחזרנו, באופן רשמי ומוסדי, לבצר את גבולותינו הנוכחיים. כיום עוסקים אנו ביישוב הספר שעוד נותר. ושני מרחבים, המרוחקים זה מזה, מדגימים את הנעשה. ויש בהם, למרות ריחוקם הגיאוגרפי גם קירבה אנושית, חברתית.
פתחת רפיח ועוטף יהודה. נתחיל בפתחת רפיח. למעשה זהו מפעל התיישבות מול הגבול המצרי (שלפתע פתאום עלה לכותרות. זה לא שלא ידענו עליו. פשוט התעלמנו מהמציאות). מדרום ליישובים הקיימים, של גוש שלום, ולאורך הגבול המצרי, מוקמים יישובים (חקלאיים/קהילתיים) חדשים. שם כולל חלוציות. חלוצית 1 עד חלוצית 4. לימים, הם יקבלו את השמות הקבועים. שלומית, בני דקלים, וכו'. היישובים מיועדים לאלה שאנו פינינו. באיחור רב הם מוקמים.
הגוש השני הוא במרחב של עוטף יהודה. מביתר (עילית) ועד מיתר. כיום המאמץ מתרכז בעיבויי שומריה, שקף ואמציה. במקביל הולכים ומוקמים מרשם (נטע מרשם – ראו תצלומים לעיל ובהמשך) וחירן. אף הם מיועדים לאוכלוסייה שפונתה מגוש קטיף.
נאחל להם הצלחה. שיקלטו ויגיעו סוף-סוף למנוחה הראויה. שורש לעקורים. בזאת סיימנו סדרה של 13 פרקים שכותרתה הייתה – "חומה ומגדל".
צילומים: משה הרפז (2011). כל הזכויות שמורות. פורסם לראשונה ב- 13.2.2012 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".
משה הרפז 