אובמה: יכול או לא יכול?

עברתי. ראיתי צילמתי. בחודש האחרון מתנצחים מרה הרפובליקנים. מכסחים, זה את זה, עד כמה שניתן במסגרת התקינות הפוליטית. חלק מהמועמדים, או אלה שחשבו שהם מועמדים, נשרו. האישה היחידה פרשה מיד. הזדכתה על האוטובוס. ארץ קשוחה. No Country for Weak Lady.

הפרשנים מפרשים. הכותבים כותבים. והפילים צועדים בסך. ממדינה למדינה. שוחקים לדק את הררי הדולרים שקבצו. לעומתם נראה כי החמור טרם ניעור. והנערה בוא תבוא. אבל הפיל הוא סמל רשמי והחמור – לא. לעת הזאת מוביל רומני. ניצח בדינת השמש והטורנדו. היספנים וקשישים יהודים. כספו של שלדון לא הספיק לקניית כל הקולות של פלורידה. רק כשליש. איך שלא יהיה מזלו של המכהן שאין קוראים עליו תגר מקרב מפלגתו.

עוד 9 ירחי לידה וזה יקרה. ב-6 לנובמבר ש"ז ילכו תושבי ארה"ב למלא את חובתם האזרחית ולשלשל פתק לקלפי. הנשיא המכהן ישמור על כיסאו. או שלא. ובכול זאת נשאל: מה לזה ולמחוזותינו? הרי אין אנו צד בעניין. אין אנו מתערבים בנעשה במקומות אחרים. גם כך לקול היהודי יש קול. ובסוף? בסוף יש סוף. ואת המלים האחרונות לקחתי מחנוך לוין…

צילום: משה הרפז (חוף זבולון, הרצליה, ינואר 2012). כל הזכויות שמורות. פורסם לראשונה ב-9.2 ש.ז. במגזין-רשת "במחשבה שניה".