ארבע שעות במצפה רמון

אקדים את המאוחר. לא. לצערנו אין בידנו תשובה לשאלה מדוע אין מצפה רמון מתרוממת. ונתחיל מבראשית.

יום שישי. בוקר. כבר לפני מספר ימים היה לנו ברור שהשמים יהיו כחולים. שתהיה הפוגה בגשמים (ואנו תקווה שלא תהא ארוכה מדי כדי שתעלה ארוכה למשק המים – אם כי התחזיות מבשרות על שבוע של עצירת גשמים), שהשמש יזרח ושאנו נצא לדרכים. סוף-סוף, לאחר ארבעה סופ"שים רצופים של חורף כהלכתו – הגיעה ההפוגה. נפתח הצוהר והשמש הגיח והזכיר לנו שהוא-הוא הכוח המעצב את עולמנו. השאלה הייתה, כמובן, לא אם נוסעים אלא לאן נוסעים.

ב- THEMARKER הופיעה כתבה. אודות מצפה רמון. בעמוד הראשון הייתה הפנייה: "התיירים באים בהמוניהם – אבל במצפה רמון לא רואים מזה כסף". הופנינו לעמוד 18. ארבעה עמודים הוקדשו למצפה רמון. הכותרת הראשית: "לא נבראו מבראשית". כותרת המשנה: "המדינה השקיעה מיליונים במלון היוקרה בראשית ובתשתיות העיירה, התיירים מגיעים בהמוניהם – אבל הכסף עדיין לא זולג לכיסיהם של בעלי העסקים במצפה רמון. לאן מועדות פניה של מי שהיתה אמורה להיות בירת התיירות של הנגב?". וגם מסקנה הייתה לה, לכותבת הכתבה גם הייתה מסקנה שהתנוססה באותיות של דם, באדום: "מצפה רמון לא מתרוממת" (רינה רוזנברג, 3 בפברואר 2012).

הסתכלנו ימינה ושמאלה. הרי ברור שעמישראל יעלה לצפון. השלג, המים. המפלים. אנו ניסע בכיוון ההפוך. אין לנו כוח להתנהל בצעדי צב ולהתפקק בפקקים. וירדנו דרומה. לראות האם הכתבה והמציאות שנפגוש חד המה או שמא…

דרך 20. כביש 4. כביש 232. גבעתי. נפט בחוליקאת. ביתרונות רוחמה, נופי טוסקנה, שדרות. צומת סעד. הכלניות היו אדומות. נמצאו שני מטיילים לרפואה. הכבישים היו ריקים. האם מטח הטילים של אתמול גרם לאי-התייצבות ב"דרום-אדום"? אולי החשש מצבע אדום. איני מאמין. אף שני השוטרים שאיישו את המושבים הקדמיים בניידת של משטרת התנועה, אי-שם מדרום לקיבוץ רעים, כמו נמו את שנתם. אף לא אחד חצה פס לבן או ירד לשוליים במקום שאסור… ממשיכים דרומה: צאלים, משאבי שדה, שדה בוקר והנה אנו במצפה רמון.

זמן לכוס קפה. בית הקפה מסתתר במרכז מסחרי, משני, של העיירה. עקבנו אחר השלטים – אם כי זכרנו אותו מפעמים קודמות.. זוג מתנשק בתוך ענני הסיגריות. שתי גברות שמדברות אנגלית. האחת אוחזת במוטות הליכה. "רוסייה" שמתחרדנת בשמש. כמה בעלי עסקים משועממים בפתחי החנויות. ובחור עם צמה שעושה הכול (מארח, מושיב, אחמ"ש, ברמן, ממלצר, פיקולו ובסוף גם גובה את התשלום). "איך תרצו את הקפה? חלש או חזק?" "חזק כמובן," השבנו. ובצד  הקפה צורף מאפה.

העיירה הוקמה ב-1956. כחלק ממערך עיירות הפיתוח הארצי. הערים החדשות. מקרית שמונה ועד לירוחם. האחרונות במפעל הזה היו ערד וכרמיאל שהוקמו עשור לאחר מכן. בין לבין – מעל ל-20 יישובים שכאלה. על-מנת שהעולים המשוכנים במעברות יחליפו את תנאי המגורים. בתקופה שהמדינה, בכוחותיה הדלים, עוד החזיקה בחזונות של כור היתוך, יישוב הארץ, פיזור אוכלוסין, מקומות תעסוקה, הסתדרות העובדים וקופת חולים אחת…

אך המדינה איכזבה. המירה את החלומות הנ"ל בחלומות אחרים. החלום ושברו. התנערה מאחריות. גלגלה זאת על התושבים. על האזרחים. שאו אתם בנטל… כך שחה המדינה לאזרחיה. ושחקה. הפרטה קראו לכך קברניטי המדינה. ומכרו את רכושה בפרוטות. האם תחזור המחאה לרחובות ולכיכרות? היכן שאתה פונה אתה מתבשר על: חזירות קפיטליסטית, טייקונים, תספורת והעלאת מחירים מתמשכת. הצמרת לא הפנינה את המסר. מסקנות והמלצות טרכטנברג אין מיושמות במלואן. רק בחלקן. ואף חלק זה זעיר הוא. ומגדילה הממשלה ומתקינה תקנות המהופכות לאשר הומלץ. אין ברירה. צריך לחזור ולמחות. וחוששים אנו שהמחאה הבאה לא תהיה נחמדה.

כביש ארבעים 126. הלוא הוא מגזין התרבות של הדרום (ויש גם אתר במרשתת). גיליון חודש פברואר 2012. בזה הרגע הגיע. "חם מהתנור" כפי שנהוג לומר במחוזותינו. זר לא יבין זאת. מונחים שקשה לתרגמם לשפה אחרת. מול עיננו הרואות הונח על הדלפק. מתוך עניין שבדבר, משכתי גיליון. ועיינתי בו.

פרסומות, מכתבים למערכת, כתבות קצרות וארוכות. ליאת אלקיים מראיינת את פרופ' נורית גרץ, שלאחר שכבר אחזה במשרות בכירות באוניברסיטת תל אביב, עזבה את הכל ובאה לדרום כדי להקים את החוג לתרבות, הפקה ויצירה במכללת ספיר ולעמוד בראשו, ושואלת המראיינת את המרואיינת לפשרו של המעבר מהמרכז לשוליים. צור שיזף תפש את ראש המועצה האזורית רמת נגב שמוליק ריפמן לשיחה על חלקו הדרומי של כביש 40 ועל מי שגר לאורכו, נסיעה במנעד האסתטיקה הבעייתית של חוות הבודדים, יישובי הבדואים השנויים במחלוקת והבטונדות התמוהות בחלק החדש של הכביש (ב"ש – מסעף הנגב). ועוד תמצאו בירחון על להקת בת שבע המעבירה סדנאות ביישובי הדרום, שניים  שחזרו בתשובה והקימו חאן תיירותי במרחב-עם, סיבוב מצולם בדימונה, מיומנו של השריף (על פלילים ועוד פלילים), מדורים של קח-תן ושל עושים עסקים. לא. אין כאן סודוקו, תשבץ ורכילות צהובה…

האתנחתא הסתיימה. יצאנו אל חוצות העיירה. השיכונים הישנים. מכנים אותם בשם מבני הרכבת. והדמיון ברור. באחד שכמותם הקימו את פונדק רמון. השכונה הוותיקה של בנייני שטיח כפי שקרויים בשפה האדריכלית. פטיואים. ויש גם צמודי קרקע חדשים (יחסית). בנה ביתך. צבעי טוסקנה. בשכונת "הר גמל" מקימים שלושה בניינים חדשים. הנה החלוצים. המשכנו בדרכנו.

טיפוס קצר על הר-גמל. תצפית אל המכתש. טיילת אלברט. פסלים. יעלים נוברים/ות בפחי האשפה. מרכז המבקרים סגור. השלט מבטיח סיום השיפוץ/שדרוג עד אוק' 2011. פג תוקף.  אוקטובר, ככול שידוע לנו, חלף עבר לו והוא ממוקם בשנה שעברה. זוג תיירים מתחמם על סלע בכניסה לאתר. אוכל את כריכיו. דומני, שפרט לנו, הם התיירים היחידים במקום.

נכנסו לפארק/גן הפסלים. שלט של עץ. האותיות דהויות. אך עדיין ניתן לקרוא. העתקתי לפנקסי את שכתוב: "פארק פיסול מדברי. גן צלילים ברוח. בשנת 1962 נחנך הפארק בסימפוזיון בינלאומי שיזם האמן קוסו אלול. מאז הוצבו עשרות פסלים על שפת המכתש, חלקם ביוזמת האמן עזרא אוריון. בשנת 2004 נוספו לפארק פסלים המפיקים צלילים מן הרוח." כשביקרנו במקום, הרוח לא הייתה חזקה דיה על-מנת להפיק צלילים אך בהיותה צפון-מזרחית דרשה מאיתנו להתעטף כיאות.

את לוחיות המתכת שעליהן היו, כנראה, מוטבעים שמות הפסלים והשמות שאותם העניקו לעבודותיהם, עקרו גנבי המתכות. כמו גם אותיות הברזל שהוסרו ממצבות ומכסי תעלות ניקוז קולטנים של מים. הוונדליזם חוגג. גם את פסלו של אלכסנדר זייד כמעט והצליחו להתיך… ועל דבר דומה כתב השריף המקומי (גבי יפרח) בגיליון מס' 126:

"ב-21.12.11 התקבל דיווח משני פקחים מרשות הטבע והגנים, על תושב הפזורה הבדואית שנכנס לשטח אש וניסה לגנוב מטרות של צה"ל. המשטרה הציבה מחסום במעלה העצמאות והחשוד נעצר בכניסה למצפה רמון. הנ"ל נחקר והכחיש כל קשר למיוחס לו. לדבריו, הוא רק טייל עם הבאגי שלו בשטח ולא גנב דבר. החשוד לא נתן לעובדות לבלבל אותו בזמן שהחוקרים מנו אותן בפניו – שהוא נצפה על ידי חיילים שהוא מנסר את המטרה, ושעגלה עם רתכת היתה מחוברת לבאגי שלו – והחליט שלא לענות. בתום החקירה נתפסה העגלה והבאגי על ידי המשטרה במטרה לחלט אותם לאוצר המדינה. החשוד שוחרר בתנאים מגבילים ובקרוב יוגש נגדו כתב אישום בגין כניסה לשטח אש וגניבה."

"ללא כותרת". בלית-ברירה זהו השם בחרתי לעבודות. שבילים מנחים אל השמים. אל שפת המצוק. אתה הולך בתוואי המוצע לך. ממולך שמים בלבד. הדרמה ניבנית לאיטה. בצעדים מדודים. וכשהגעת לסוף – בפניך נפרש הודו של מכתש רמון. הראות לא הייתה משהו וכנ"ל גם התמונות. לא הצלחתי להעביר את שרואות העיניים דרך הפילטר של המצלמה. שחור, אפור, לבן, כתום, אדום, ורוד, סגול, צהוב. שלא נדבר על שילובים…

חזרנו אל העיירה. פנינו אל רובע דרכי הבשמים. תפסנו אותו מנומנם בצהרי יום השישי. במעבר מביתני תעשייה לעסקים הנשענים על כוח הקנייה של התיירים. אבל אלה לא היו בנמצא. ביצה ותרנגולת. אין מבקרים – עסקים סגורים. עסקים סגורים – אין קונים. שני חתולים שחורים, משועממים, הביטו בנו בחוסר עניין מוחלט. ממרומי דפנות "צפרדע" איסוף האשפה. מנצלים את הממד השלישי. חתול נוסף, השלישי במניין, בצבע אפור-עכבר, רמז לנו במפורש שאין לנו מה לחפש כאן. הכול נדחק אל "הקצה". ויתרנו. קרוב לודאי שפרופ' חביבה פדיה ("בעין החתול") הייתה מצליחה לדובב אותם ולקבל מהם כמה וכמה אמירות נוקבות. על החיים בכלל ועל אלו שמתנהלים במצפה רמון בפרט. מקום. Place. אי-מקום. Placenessless. רוח המקום.

בחודש שעבר הופקדה בוועדה המחוזית לתכנון ולבנייה של מחוז דרום תכנית מתאר מקומית להקמת המרכז התיירותי במצפה רמון. אמנם עברו תריסר שנים מתחילתה אך התכנון טרם הסתיים. בחודש ינואר ש.ז התקיים תהליך של שיתוף הציבור בתכנון. התכנית הוצגה בפני התושבים. והם השיגו את הערותיהם. במספר רב של נושאים: אופי המלונות – קטנים ומשפחתיים במקום בתי המלון הגדולים המשתייכים לרשתות הגדולות, חוסר במוקדים של תיירות אקולוגית, עדכניות – הפרוגרמה הכלכלית נערכה לפני עשור ולפיכך איננה רלוונטית בימינו, חוסר הקשר בין מתחם המלונאות שאמור להשקיף על פארק הפסלים לבין רובע דרכי הבשמים, חוסר התייחסות התכנית אל "זיהום אור" שייתכן ויפגע בייחודיות לילות המקום וההרגשה הכללית שאין התכנית מדגישה את ייחודה של מצפה רמון. הרבה עבודה של תיקונים מצפה לו, לעורך התכנית.

נסענו צפונה. עבודה קשה להיות תייר. 3 שעות של נסיעה הלוך. 4 שעות שהוקדשו למקום. שעה לסעודה. 3 שעות לנסיעה בחזרה. יום עבודה ארוך. מלא וגדוש. שלא נדבר על תוספת ש"ע בגין מלאכת הכתיבה… אך אין אנו מתלוננים. נהפוך הוא. נהנינו. בשבת ננוח.  

צילומים: משה הרפז (מצפה רמון, 3.2.2012). כל הזכויות שמורות. כתבה זאת עלתה לרשת לראשונה ב-6.2 ש.ז. באתר "במחשבה שניה".