חצי האי סיני: הרהורים על המצב הנוכחי

חצי-האי סיני. תדמית של חבל-ארץ מדברי. ישימון. שממה. מרבצי חול. צוקי גרניט. מעט נפט. לא מן הסוג המשובח. הר-סיני (ואולי ההר המבוקש והחמקמק הוא בכלל הר כרכום?). וכן, קיימים גם תושבים. בדואים ואחרים. בנאות מדבר ירביצני מים. השער המזרחי של מצרים ההיסטורית. אפילו הפרעונים לא ממש שלטו כאן.

נדלג על ההיסטוריה הרחוקה. נסתפק במאת השנים האחרונה. התורכים, הבריטים, המצרים ובתקופה מסוימת גם אנו היינו הריבון. אך אותה אנו הותרנו מאחור. ב-1948 (למעשה בתחילת 1949) ניצב המשמר הקדמי של יגאל אלון בפאתי אל-עריש. משלטי אבו עגילה בידנו. והסכם שביתת הנשק, שנחתם ברודוס, גרם לנסיגתנו. אל ממזרח לקו שהתוו הבריטים עוד ב-1906. גבול בין-לאומי. לפני כן – מעולם לא היה קו גבול כלשהו בין חצי האי סיני לבין הנגב. חד המה. פה ושם מצדיות להפגנת נוכחות ותו לא.והנה קו שתוחם בין הבריטים והתורכים קובע את גורלן של ישראל ומצרים. זאת הייתה הנסיגה הראשונה מאדמה שנתפשה, לדידם, כמצרית.

ב-1956 חשב דוד בן-גוריון, לרגע, כי הנה קמה מלכות ישראל השלישית. הראשונה נמחקה ע"י הבבלים. השנייה נמחתה ע"י הרומאים. הנה חזרה עטרתנו לראשנו. אך לא. המנצח הגדול של מלחמת העולם השנייה, מאמריקה הרחוקה, אמר לא. לא בא בחשבון. והתקפלנו. תוך שלושה חודשים. לא בכדי מלחמת סיני הייתה מבצע צבאי בלבד. מבצע קדש. זאת הייתה הנסיגה השנייה.

ואחר כך באה מלחמת ששת הימים. וההתשה בעקבותיה. ומלחמת יום הכיפורים שבסיומה מצאתי את עצמי כמאה ק"מ מקהיר. הנה האוהל בק"מ ה-101. אהרל'ה יריב בא לדון על המצב. עם הגנרל המצרי הגבוה. משם הדרך לפרס נובל לשלום הייתה קצרה. בדרך היה כמובן המהפך. והתרחשה עלינו הנסיגה השלישית. ושוב מרצון.

להבדיל מקודמותיה – הפעם נאלצנו לפנות יישובים. אופירה ("טוב שארם א-שיך בלי שלום מאשר שלום בלי שארם א-שיך" אליבא דיין), די-זהב, ימית. השיטה לפיה היישובים הם הקובעים את קו הגבול לא עבדה. המטרה של השגת גבול המדינה אל מעבר ל"קו הגבול הבין-לאומי" לא הושגה. השיטה גם לא עבדה בגוש קטיף… והישובים לשעבר נותרו מעבר לגבול הבין-לאומי שעליו הוסכם בהסכם שביתת הנשק ב-1949.

כתבנו בתחילת המאמר כי בסיני יש גם תושבים. כ-40 אלף נספרו ב-1948. מעל ל-300 אלף כיום. 70% בדואים. 10% פלסטינים. 10% מהגרים ממצרים. 10% צאצאי תושבים שהגיעו לכאן בעידן התורכי. רובם של האחרים בסביבות אל-עריש. הנתונים – הערכה בלבד. אין נתונים מדויקים.

עד לאחרונה התושבים היו אדישים. ריבון בא וריבון הולך. הבדואי נשאר. כך מספר לנו פתגם בדואי. סדרי העולם הישן נשארו כל כנם. צופים ולא שחקנים. פאסיביים ולא אקטיביים. ואני מדבר על הרוב. תמיד היו שרגלו ובצעו מעשי חבלה. עבור צד א וגם עבור צד ב. ברור שמצב זה אינו יכול להימשך לנצח. לפלא לנו שהוא נמשך עד לתקופתנו.

ניתנה להם, לבדואים, הזדמנות להשפיע על משולש היחסים: ישראל – מצרים – עזה (או שמא נקרא לה חמאסטאן?). כמו קלינט איסטווד ב"עבור חופן דולרים" ובסרט ההמשך. צד א. צד ב. ואנו בתווך. זה ישלם וגם האחר יעשה כן. ובשנה האחרונה הופיעו שחקני חיזוק. אל-קעידה, ארגוני הג'יאד למיניהם, ואף חיזבאללה הופיע על הבמה שבסיני. כולם תוחבים ידיהם בקלחת. אל-קעידה בישר שנוסדה האמירות של חצי-האי סיני.

הבדואים נחלקים לכ-10 שבטים גדולים ועוד כ-20 קטנים וצנועים. מתוכם נציין במיוחד את שלושת השבטים הגדולים שגבול ישראל-מצרים חוצה את הטריטוריה שלהם. העזזמה שרובו בשטח הנגב ומיעוטו במצרים, ושני שבטים נוספים, אל-תרבין וההוואת שרובם בסיני ורק אחוזים קטנים בשטחנו. כל שבט לקח עליו תחום עשייה שהוא ליבת העיסוק. הברחות, סמים, פרוצות, אמל"ח, פח"ע, מסתננים, פליטים, מהגרי עבודה וסתם סהרורים. כל אחד והמומחיות שלו. השנה שבה נפל מובארק רק העצימה את הפעילויות. ונוספו פעולות טרור. פגיעה בקו אספקת הגז לישראל (ולירדן). והתקפות על תחנות משטרה ועל שיירות צבאיות (דברים שלא עולים לכותרות…). דמי-חסות, גזירת קופון. כלכלה משלימה. ואולי הפכה לעיקרית. קראו לכך באיזה שם שתבחרו. צריך להתפרנס. וזאת פרנסה נגישה. אין כאן משהו אישי. רק כלכלי. וכבר אמר פלוני: "הרי זאת הכלכלה, טמבל…"

ומה אומרים על כך המצרים? ונשיב במקומם. או יותר נכון בקולם שמקבל ביטוי פה ושם בעמודים האחרונים של העיתון. מה אתם, הישראלים, רוצים מאתנו? הרי חילקנו את סיני לרצועות אורך, A, B, C, D. ולכול אחת חוקי משחק שונים. השלוש הראשונות בתחום המצרי. D בתחומנו. אסור להחזיק טנקים בפחות מ-3 ק"מ מהגבול. אתם אסרתם עלינו להחזיק בסיני צבא. אנחנו מכבדים את ההסכם (גם אם נשמעים קולות מבית לבטלו). מותרים רק אלף שוטרים. בעצם, אם להודות על האמת, אלה למעשה חיילים. כמו שאתם עשיתם במובלעת הר-הצופים. או-קי. לאחרונה אשרתם לנו להכפיל את הכוח. לעג לרש. מה כבר יכולים לעשות אלפיים שוטרים בשטח הגדול פי שלושה ממדינת ישראל?

והשנה – עוד שטח שאיבדנו. והפעם בתוכנו. בבת-אחת ויתרנו על שטח. מבלי שהתבקשנו או נדרשנו לכך. אותו הקטע – כברת ארץ – שנאסר עלינו לנסוע בה. כביש 12. כביש 10. המשיקים לגבול מצרים. משול לאדם שנאסר עליו לצאת לחצרו אלא להיוותר ספון בין ארבעת כתליו. איך הגענו למצב הזה שמדינה אוסרת על תושביה להיכנס לחבל ארץ סוברני, שרשום על שמה בטאבו ומחזיקה בקושאן? ומה הפתרון המוצע? גדר. ושוב גדר. ועוד גדר. וגם חומה – למסתור בפני ירי שטוח מסלול. ודומה כי תמיד הייתה הגדר…

ובעת הזאת חוגגים מלאת שנה למהפכה. בכיכר תחריר היא כיכר השחרור. התחילה בחורף, ואחר-כך באו אביב, קיץ, סתיו, ושוב חורף. אבל זהו האביב הערבי. או שמא האביב האסלאמי. ובקיץ הקרוב, ביולי, יקבל העם, בפועל, את המפתחות לקונגרס. והצבא יחזור לקסרקטינים. ובינתיים יש סיבה למסיבה. חוגגים את המהפכה שהורידה את שושלת סוזן ומוחמד מהשלטון. והשלטון עובר לאסלאמיסטים. 45% לאחים המוסלמים. 25% לסלפים. ובין חגיגה אחת לבין אחרת הולך חצי-האי סיני וחומק לו ויוצא לדרך שאין לאף לא אחד מושג לאן היא תוביל אותו. ואין לנו סיבה שלא לדאוג. ולתכנן בקפידה את צעדינו.

ודומה, שרק לפני ימים ספורים (4.6.2009), עמד נשיא המעצמה מס' 1, על הפודיום באוניברסיטת קהיר, ואמר: "יש לנו את הכוח ליצור את העולם שבו אנו חפצים, אך רק אם יהיה לנו את האומץ לפתוח בהתחלה חדשה." (מקור: ויקיציטוט).

רשומה זאת ראתה אור לראשונה ב- 26.1.2012. במגזין-רשת "במחשבה שניה" שמיועד לנושאי חברה, תרבות ותקשורת.

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: