מובלעות וקנטוניזציה:
כאשר בעל הכוח מתחיל להגן על נקודות, סופו שיחלוש גם על המישור. התהליך שב והתרחש ומה שאירע בתחומי הקו הירוק סביב 1948 ולאחריה, התחדש מאז 1967 – בתהליך שבשיאו אנחנו נוכחים כעת. הרי כך בדיוק קרה, בדיוק אותו היפוך טופולוגי: מהתנחלויות מבודדות ההולכות והופכות ממוגנות ומגודרות, תפח בהדרגה הכורח הביטחוני הבל-יגונה להוסיף עוד ועוד ביטחון, מתבסס יותר ויותר לא על גידור הנקודה היהודית, אלא על גידור המישור הפלסטיני, ההולך ונעשה מבותר בגדרות – עד ליצירת מצב העניינים המוכר לנו היטב, שבו מלוא הארץ גדרות, ואליה חסומים מלבוא יושביה הפלסטינים. (נץ, 2006: 106)
המקום: דירתי שבירושלים. אני יושבת על שטיח על הרצפה ומצדדי ומלפני פרושות שלוש מפות גדולות של הגדה המערבית. בעזרת המקרא שבשוליכל מפה אני מנסה לפענח את המון הכתמים, הקווים הצבעוניים והסמלים הלא-מוכרים לי המתפתלים ונמתחים ומנמרים ומנקדים את פני המפות. המפה האחת כולה מכשולים: קו אדום רצוף מסמן "מכשול בנוי", קו אדום מרוסק מורה על "מכשול בבנייה", קו סגול רציף על "מכשול מאושר", וקו סגול מרוסק על "מכשול כפוף לאישור נוסף בעתיד". (המרמן, 2.4.2007)
הגדה המערבית מחולקת לתאי שטח מקומיים, לוקליים, מופרדים ומנותקים זה מזה. "פרויקט של סיפוח שיטתי וקיצוץ הגדה המערבית לשמורות ילידים מגודרות" (אלגזי, 2007: 101). קנטון שכם, קנטון ג'נין וכיוצא בזאת. אמצעי החלוקה מגוונים: "סוללות עפר, מחפורות, תעלות. הלכלוך וההזנחה שסביבם יוצרים רושם של חובבנות וחפיפניקיות. השימוש בחומרים מקומיים במקום גדר תעשייתית הופך את החוויה למעט פחות קשה עבור הפלסטינים הכלואים" (הנדל, 2006: 43). אין-ספור גדרות, חומות, סוללות עפר מפרידים, באופן בלתי-עביר בין מי שלכאורה רשאי לנכוח נוכחות מלאה במרחב לבין מי שתנועתו מוגבלת, מצומצמת ונשלטת וזאת למרות (ואולי בשל) נוכחותו במרחב.
דומה הדבר למשחק ילדים הקרוי "ארץ/עולם". שני המשתתפים מתווים על הקרקע עיגול המייצג את העולם. קו הפרדה החוצה את המעגל משמש כקו גבול המפריד בין טריטוריות השחקנים. שני המשתתפים אינם רשאים לחצות את קו הגבול. על השחקנים הניצבים משני עברי קו ההפרדה אמורים לנעוץ סכין בקרקע היריב ולנכס לעצמם רצועות קרקע מארץ היריב. שלב ההכרעה במשחק הוא כאשר אחד השחקנים, שאיבד נתחים משמעותיים מאדמתו, נאלץ לעמוד על רגל אחת ובסופו של דבר מאבד את חלקו ומפסיד במשחק. הצייר מיכאל דרוקס קרא לשלב הזה, הקריטי, לשלב ההכרעה, בשם "מרחב מחיה". בגרמנית הוא תורגם למונח הגרמני המסוים, המהדהד את השימוש האידיאולוגי שנעשה בו להנמקת התוקפנות הנאצית במלחמת העולם השנייה (בר אור, 2007: 103). האם הפלסטינים הם הצד המפסיד ב"משחק הילדים"? מפת הקנטונים ביהודה ובשומרון היא מפה דינמית שגבולותיה משתנים כבמשחק הילדים.
חפירת תעלות ביטחון היא שיטה ישנה נושנה. שיטה בדוקה שעובדת. באמצעות תעלות ביטחון בנו הכורדים אי של שקט בצפון עיראק. העיתונאיצבי בראל(13.8.2007) מעיתון "הארץ" ביקר באזור הכורדי ותיאר:
האיש, שעוסק במודיעין משנות ה-70, מספר על פטנט ישן שמונע ממכוניות תופת להגיע לארביל, בירת החבל. "זו עיר שטוחה, שאפשר להגיע אליה מכל מקום", הסביר, "לכן עשינו דבר פשוט: חפרנו תעלה עמוקה באורך91 קילומטריםמסביב לעיר. שלושה מטרים רוחבה ושלושה מטרים עומקה ושום מכונית אינה יכולה להיכנס לכאן". זה פתרון כמעט ימי בניימי, אבל יש לו יתרונות גדולים. "אצלכם עשו חומה וכולם רואים אותה וצועקים. את התעלה שלנו, שחפרנו בתוך חודשיים, לא רואים והיא הרבה יותר יעילה".
נזכור כי גדר התיל הינה שקופה לעומת הצלקות בנוף שנגרמו בשל מכשולים / חומות / גדרות / כבישים / סוללות ותלוליות עפר / קוביות בטון / פסי הפרדה / מעקות ברזל / מחסומים.
המפה השנייה כולה מעברים ומחסומים, גדרות ושערים: עיגול אדום חצוי לשניים מסמן "נקודת בידוק", עיגול כחול חצוי לשניים מסמן "נקודת בידוק חלקית", X ירוק מסמן "שער חקלאי", X אפור בתוך כתם צהוב מסמן "שער דרך", משולש שחור מסמן "תל עפר", ריבוע צהוב מסמן "מחסום דרך", שורה של איקסים (XXXXXX) מסמנים "חומת עפר". (המרמן, 2.4.2007)
תוואי מכשול ההפרדה יוצר שניסוגים של מובלעות: מובלעת תפר ומובלעת פנימית. שתי המובלעות נוצרות בשל מפגש פיתולי המכשול עצמו לבין גבול פיזי אחר כדוגמת הקו הירוק, גדר נוספת או כביש שבו אסורה התנועה לפלסטינים. מובלעת תפר מתייחסת ליישובים פלסטינים הכלואים בין מכשול ההפרדה לקו הירוק. מעריכים כי במובלעות התפר (הקיימות והעתידות לקום עם השלמת מכשול ההפרדה) מתגוררים בין 7,000 ל- 9,000 נפש. מובלעת פנימית נוצרת בשטחי הגדה הן מפיתולי מכשול ההפרדה – קלקיליה שבה מתגוררים כ-43 אלף איש בשטח כלוא של כ- 10,000 דונם כהמחשה – והן בשל חסימות פיזיות כאלו ואחרות. ארגון "במקום" מעריך כי בשל מכשול ההפרדה נוצרו 21 מובלעות שבהן כלואים כ- 250 אלף תושבים פלסטינים.
ומה מתרחש בשערים/מחסומים/מעברים? רבים וטובים כתבו על שנעשה. נסתפק בציונם של שני מקרים. הפרינציפ ברור:
טעיתי השבוע בדרך לרמאללה. במקום לנסוע אל מחסום קלנדיה בדרך העוקפת, נסעתי ישר על כביש בגין צפון, אוטוסטרדה רחבת ידיים, שלושה נתיבים בכל כיוון – "נתיבי איילון של ירושלים". כמה מאות מטרים אחרי הפנייה לנוה יעקב, הצפונית בשכונות היהודיות שהוקמו על השטחים שסופחו לירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, הופך הכביש הרב-נתיבי לפתע, ללא שום התרעה, לדרך עפר צרה. מתוך עננת האבק, אתה מבחין אט-אט שאתה נמצא בכלוב. משמאל חומת בטון, ממול, עד שהעין מגעת, חומת בטון המסתירה את השמש. לכלוב הזה יש פתח ובתוכו קבועה דלת הזזה מברזל, ובעדו באים והולכים מכוניות וחמורים ומשאיות. (רפופורט, 22.6.2007)
המקום: הכביש מירושלים לבית ג'אלה (השלט המפנה אליו מורה: "גוש עציון דרך ואלג'ה". במפת המניעות, ההגבלות ואי-ההגבלות צבע הכביש לא ברור; במפת המכשולים, קו סגול מסמן "מכשול מאושר" שנסגר לטבעת סביב הכפר ואלג'אה). הנקודה המדויקת: מחסום "עין יעל" (במפת המעברים והמחסומים: עיגול אדום חצוי). הדמויות: אני במכונית הפורד-פיאסטה האדומה שלי וחייל רכון אל חלון המכונית. אני לחייל: אני נוסעת לקחת ילדה חולה בלוויית אמה מהכפר חוסאן לבית החולים תל השומר. חייל: סעי. אני: נוכל לעבור פה בדרך חזרה? חייל: את תוכלי לעבור, הם לא. אני: אבל יש להן רישיון כניסה לישראל. חייל: פלסטינים עם רישיון עוברים דרך "מעבר רחל" (במפה: עיגול אדום חצוי). אני: אז אוכל לעבור איתן משם? חייל: לא, ישראלים לא יכולים לעבור משם. אני: אז מה נעשה? החייל מושך בכתפיו. (המרמן, 2.4.2007)
ביולי 2007 הופצה חוברת התיירות של המועצה האזורית הר חברון. החוברת – "זה בטבע שלנו – 25 שנה בהר חברון ובחבל יתיר" – מציגה ארץ שאין בה תושבים שאינם מתנחלים, ארץ שבין יישוביה יפי השמות – אביגיל, כרמל, ליבנה, נגוהות – אין יישובים ערביים, אין מחסומים, ואין כבישים עוקפים. המועצה האזורית הר חברון היא חבל-ארץ שאין בינו לבין ישראל שבתחומי 1967 הפרדה כלשהי. וכך כתב ראש המועצה בחוברת: "מכל פינה ומכל מקום מציץ הטבע במלוא הודו ונוף הקדומים מקיף מכל עבר".
וכיצד נראית ה"קנטוניזציה" לעיני המתבונן הזר? לבקשת כתב העת "מטעם" העלה על הכתב, הסופר והיסטוריון האמנות הנודע ג'ון ברגר ("על הראייה, "דרכי הסתכלות"), את רשמיו משהותו בשטחי הרשות הפלסטינית:
נוטים לשכוח את מידותיה הגיאוגרפיות של הטרגדיה; הן היו לחלק מן הטרגדיה. שטחה הכולל של הגדה המערבית בצירוף רצועת עזה קטן יותר משטח כרתים (אפשר שמוצאם הפרה-היסטורי של הפלסטינים הוא מן האי הזה). שלושה וחצי מיליון איש, פי שישה מאוכלוסיית כרתים, חיים במקום הזה, ששטחו הולך ונגרע בשיטתיות, מדי יום. הערים נעשות צפופות יותר, והשטחים הכפריים הולכים ומכותרים בגדרות עד שאינם נגישים עוד.
ההתנחלויות מתפשטות. התנחלויות חדשות מוקמות. כבישים מהירים, המיועדים למתנחלים וחסומים בפני הפלסטינים, הופכים דרכים ישנות למבואות סתומים. המחסומים והבדיקות המְעָנוֹת צימצמו במידה ניכרת את יכולתם של מרבית הפלסטינים לנוע או אפילו לתכנן לנוע במובלעות שנותרו להם מאדמותיהם. רבים אינם יכולים לחרוג מטווח של20 קילומטריםלכל כיוון.
החומה מקימה מובלעות סגורות, מספחת עוד ועוד חלקות (עם השלמת בנייתה, ייגזלו עשרה אחוזים נוספים משרידיה של האדמה הפלסטינית), מבתרת כפרים ומפרידה את הפלסטינים אלה מאלה. החומה נועדה לרוצץ את כרתים לתריסר איים קטנים. זו מהלומת פטיש, היורדת על האדמה באמצעות בולדוזרים. (ברגר, 2006: 19)
הפרדה מפלסית של מערכות התחבורה התמסדה בשטחי יהודה ושומרון. מערכת עילית ליהודים ומערכת תחתית לפלסטינים. כבישים רחבים ונוחים לשימוש צה"ל והאוכלוסייה היהודית ודרכים צדדיות, צרות ומוזנחות, לשימוש גם של האוכלוסייה הפלסטינית. מקסימום ביטחון ומינימום חיכוך. רבים מעורקי התנועה הראשיים אסורים לתנועה באופן מלא או חלקי של פלסטינים. חלקם מוגנים על-ידי מכשול ההפרדה – כדוגמת כביש הגישה לאלפי מנשה – או על-ידי גדרות נוספות.
המפה השלישית כולה מניעות, הגבלות ואי-הגבלות לתנועת פלסטינים בכבישים: קו אדום מציין "מניעה מוחלטת", קו צהוב מציין "מניעה חלקית", קו סגול מציין "שימוש מוגבל", קו אפור מציין "כביש ללא הגבלה". (המרמן, 2.4.2007)
רשת הכבישים משתרעת על מאות קילומטרים והיא מאפשרת תנועה ישראלית ומגבילה תנועה פלסטינית. הכביש מייצג הן את הרצון הישראלי לנוע בבטחה ובחופשיות והן את ההתנגדות הפלסטינית לכיבוש. פיתוח רשת הכבישים הישראליים ביהודה ובשומרון, המחסומים והמעברים, נועד לבסס את המשך השליטה המרחבית באופן יעיל. לכאורה כביש אינו מהווה מכשול בלתי-עביר אולם הדרכים המהירות אינן ניתנות לחצייה ברגל וברוב המקרים נחסמה אליהן הגישה לכלי-רכב פלסטיניים. חופש התנועה בין הקנטונים – מוגבל. נחמה פורתא – בג"ץ כפה על צה"ל לאפשר שימוש חלקי בכביש 443.
איזו תחושה ישראלית משכרת: ארץ בלי ערבים בתוך חבל הארץ הצפוף בעולם בערבים. חומות הבטון, הגדרות, הגשרים ובעיקר החישופים הרחיקו את מראה הערבים מכאן, עד שנדמה לך שאתה נע בכבישי השרון. חאן יונס שמעבר לחומה? רפיח שמעבר לגדר? מי רואה אותם. (לוי, 2005: 30)
וכך התנחלויות קטנות כגדולות, חדשות וותיקות, מחוברות ברצף של כבישים רחבי ידיים, נוחים, ללא פקקים וללא ערבים, יכול אדם לנסוע ברחבי הגדה המערבית וכלל לא לדעת – לא רק את שמות הכפרים והערים שאדמותיהם נלקחו כדי להקים שכונות והתנחלויות יהודיות, אלא גם את העובדה שהם קיימים. שמות רובם כלל לא קיימים על שלטי הדרכים. יכול יהודי הנוסע בכבישי הגדה דליליהתנועה לחשוב שכבר אין ערבים: הם לא נוסעים בכבישים הרחבים שמשמשים אותו. (הס, 22.1.2003)
החומות הן אחד מאמצעי ההסתרה העיקריים. הנכנס לירושלים מכביש 443 (מכיוון מודיעין) עובר דרך כביש שמשני צדיו חומות. על החומות מצויר נוף פסטורלי: גבעות רכות, ירוקות; קשתות אבן מצוירות תוחמות את התמונה האוריינטליסטית. זהו נוף "ארצישראלי" המסתיר את העובדה שמאחורי החומות ישנם בתים ותושבים. למעשה, אין כל דרך לדעת את שם הכפר שמאחורי החומות. אין שום שלט או סימן המיידעים את העובר בכביש ביחס לשמו או לעצם קיומו של מקום יישוב במרחק מטרים ספורים ממנו. מבחינת תושבי גילה ניתן להרוס את כל בית ג'אלה – אך זו תישאר עדין מצוירת על החומה התוחמת את השכונה מדרום. דוגמה מובהקת נוספת היא זו של הטיילת המתוכננת להיבנות בחברון. על פי התכנון תיתחם הטיילת משני צדיה בידי קירות בטון בגובה של שלושה מטרים – "ובני ישראל עוברים בחָרָבָה". מה שנוצר הוא מרחב מדומיין. (הנדל, 2006: 39)
ספציפית, להרחבה בנושא החומה בחברון, ראו במאמרו של עמיר רפפורט (28.4.2005) במעריב, הנושא את הכותרת: "צה"ל מציג: חומת חברון – לצבא נמאס מהעימותים הבלתי פוסקים בחברון בין היהודים לערבים. הפתרון: להקים ביניהם חומת ענק".
אך לא רק ביהודה ובשומרון אלא גם בתוככי מרחבה של ירושלים המאוחדת:
כמו ארבע משיכות מכחול עזות במברשת רחבה, טראח-טראח-טראח-בום, אוטוסטרדות מימין ומשמאל, פסי רכבת באמצע – ירושלים היהודית אינה אוהבת מקומות כמו ביתצפפא. "אוטוסטרדה"? מערכת הכבישים המקיפה את בית צפפא, היא, למעשה חומה מתוחכמת, מיתממת, מפני שהיא חומה שאין איש מבחין שהיא קיימת. חומת אבן רגילה עלולה לסקרן מישהו, שיפגין נגדה, שיטפס, או יעקוף, ויציץ במה שמעבר לה. אבל אוטוסטרדה היא חומה חכמה: איש לא יציץ, כי החומה אינה מצויה מגד לך, אלא אתה מצוי (נוסע) בתוך החומה, ומבטך מכוח המהירות שהאוטוסטרדה מחייבת, נעוץ בכביש. בפשטות, הפניית מבט כאן היא סכנת מוות, או שהיא סתם לא אפשרית. "ובליבה חומה", אבל כאן זו חומה של מסילת ברזל. לא חומה עבור מי שגר, חומה עבור עובר-האורח. (בורשטיין, 16.9.2005)
מקורות המידע:
אלגזי, ג. (2007), "הפרדה והפרטה", בתוך: יעקובי ח. וכהן ש. (עורכים), הפרדה: הפוליטיקה של המרחב בישראל, הוצאות חרגול ועם עובד, ע': 97 – 101.
בורשטיין, ד. (16.9.2005), "קנאה מובנית (בית צפפא, ירושלים)", מתחת לשולחן, הבלוג של דרור בורשטיין (http://notes.co.il/burstien/archive.asp?cat=893).
בר אור, ג. (2007), מיכאל דרוקס: מסעות בדרוקסלנד, משכן לאמנות, עין-חרוד.
בראל, צ. (13.8.2007), "תעלות ביטחון ושוטרי חרש – כך בנו הכורדים אי של שקט בצפון עיראק", הארץ, ע': א1-2.
ברגר, ג'. (2006), "ייאוש שאין לנצחו", מטעם, חוברת 5, ע': 18 – 25.
המרמן, א. (2.4.2007), "מרקם החיים", הארץ, ספרים, ע' 22.
הנדל, א. (2006), "לא רואים, לא שומעים, לא יודעים – השטחים הכבושים מגיטאות לספר: קווים לדמותה של חומת ההפרדה", מטעם, חוברת 5, ע': 30 – 45.
הס, ע. (22.1.2003), "לנסוע ולא לראות ערבים", הארץ, ע' ב1.
לוי, ג. (2005), "גוש קטיף תחתית", הארץ, מוסף הארץ, ע': 30 – 32.
נץ, ר. (2006), "מלופפים, יחד", מטעם, חוברת 5, ע': 95 – 108.
רפופורט, מ. (22.6.2007), "ברוכים הבאים לקנטון רמאללה", הארץ, השבוע, ע' 8.
רפפורט, ע. (28.4.2005), "צה"ל מציג: חומת חברון", מעריב, ע' 12.
פורסם לראשונה במגזין-רשת "במחשבה שניה" ב- 19 ינואר ש.ז.
משה הרפז 