נכדו של ראש העיר

סיימנו את המפגשים שיזמנו בבית-שאן. יצאנו אל העיר. לתור את שכונותיה. להכירה אם כי ברפרוף. לעמוד על השוני בין שכונותיה. אם לא החברתי – לפחות הפיזי. שהרי אנו מתכננים. מעטה פיזי לתוכן חברתי. צעדנו לעבר הצד המזרחי. הוותיק. לאורך טיילת המבקרים.

הנה מבנה הסאראיאה. עמדתי מול המבנה. בניין גדול כיאות לתפקידו. משופץ. עשוי מאבני בזלת. שימוש בחומר מקומי. מיכאל דיווח שהוא הולך מזרחה. לצלם את קניון בנימין. לנסות להבין מדוע הוא לא באמת משמש עוגן כלכלי (זאת בשל דברים שאמרו לנו ושמענו אותם).

הולך רגל שוטט בכיכר, ברחבה המשופצת מול הסאראיאה, ונעמד אף הוא מול השער. לא נראה כתושב המקום. זר. מכאן ואילך נכנהו "התייר". ועוד נעמוד על טיבן ואמיתותן של המירכאות. ראש קירח. שפם. רחב וגבוה. ושאל באנגלית כבדה וזרה (נשמע כמו גרמני שמדבר אנגלית וגם גרמנים אוהבים שפם): מה זה? זהו המרכז השלטוני, העירוני, המרחבי, של התורכים העות'מנים. כך עניתי. נורה ראשונה שלא נדלקה אצלי.

התייר הפגין התעניינות. טען לידע היסטורי. שאל: מתי נבנה המבנה? והשבתי שאני מניח שנבנה סביב 1880. הסתכלתי על השער. מעליו התנוססה כתובת חקוקה בשיש. אך אויה – היא כתובה בערבית. וערבית – זאת שפה שאיני יודע. הצבעתי על הכתובת ואמרתי: הפרטים רשומים מעל. התייר הסתכל על הכתובת. והחל קורא: "השולטן עבדול חמיד, ירום הודו…" זה היה אמור להדליק נורה מס' 2. היא לא נדלקה.

הוא טען שהכתובת אינה כתובה בתורכית אלא בערבית. ולכן זה בניין ערבי. הסברתי לו שרק ב-1925 המיר אתא טורק, כמעט בכפייה, את הכתב הערבי שהיה נהוג בתורכיה בכתב לטיני. הרי התייר מתעניין בהיסטוריה. הוא היה אמור לדעת זאת. ושוב לא נדלקה אצלי כל נורה באשר לאיש ולחפצו. בתבליט שמעל לכתובת חקוק מספר. שיערתי שקרוב לוודאי שזו שנת הקמת המבנה. הפניתי את מבטו לשם ובקשתי שיפענח. אם כבר התייר קורא ערבית אזי נרוויח מהעניין. ולו משהו קטן… והוא מצא כי השנה החקוקה היא שנת אלף שלוש מאות ומשהו.

באלף שלוש מאות ומשהו לא היו כאן התורכים. נכון, אמרתי, אבל התורכים הם מוסלמים. ולדעתי זהו ציון השנה לפי מניין שנות האסלאם. משנת ההגירה. המעבר (הגירוש) של מוחמד ומאמיניו ממכה ליתרב שקיבלה בעקבות זאת את השם מדינה (העיר). שנת 622 לספירה. ושנה מוסלמית – שנת ירח. יום או יומיים חסרים בכול חודש. ואחת לכמה שנים נוספת שנה לעומת הלוח הלועזי. כל דת מתקדמת בקצב שלה. ואל תשכחו שאנו היינו קודם. ועברנו את שנת הירח להתאימה לשנת השמש…

ואז חישב התייר בקול את מניין השנים, בין השנה החקוקה בקיר לבין השנה המוסלמית הנהוגה כיום, ואמר: אם כך יוצא שהמבנה הוא מלפני 140 שנה. פחות או יותר כפי ששיערתי. אגב – השולטן עבדול חמיד השני שלט, בשמשו כשער העליון בקושטא, בשנים 1876 – 1904 (ראו: יעקב מ. לנדאו, 1979, ארץ ישראל בימי עבדול חמיד, כרטא). משמע שייתכן והתייר טעה במקצת בחישוב או שמא נבנה הבניין ואת הכתובת הוסיפו רק לאחר מכן. ושוב לא נדלקה נורה לגבי זהות התייר… חלק מהקוראים לבטח כבר יודע את התשובה. או ניחש…

מקור: זאב וילנאי, אריאל אנציקלופדיה לידיעת ארץ ישראל, עם עובד, ע' 832

ולמה בנו כאן התורכים את מצודתם? הקשה התייר. ותשובתי הייתה שהרי המקום שכן על דרך המלך. יפו, רמלה, ירושלים, שכם, בית-שאן, אירביד, דמשק. דרך השיירות מזה אלפי שנים. חלופה לדרך הים. ואחר כך הגיע לכאן סניף של הרכבת החיג'אזית. זה שקישר את נמל חיפה למערכת הדרכים הראשית. והיום – עומדים לחדש את ימיה של רכבת העמק. מתי זה יקרום עור וגידים? כשיחזירו לפרויקט את התקציב שנלקח ממנו לשם ביצוע של מטרות אחרות.

ומה קרה לאנשים שחיו פה? שאל התייר. עכשיו העסק ברור. מהיכן אתה, שאלתי. מאוסטרליה, השיב. וניסיתי לדחוס מעל לשלושת אלפים שנות היסטוריה לתוך עשר דקות של שיחה שבהן נאלצתי לדלות מזיכרוני מלים, באנגלית, שזה עשרות שנים שלא השתמשתי בהן (האנגלית שלו, למרות המבטא, הייתה, מה לעשות, טובה משלי. כנראה שבשביל לרכוש שפה זרה צריך לשהות בארץ הנוכריה. לפחות כך אני חש. מה לעשות שלא שלחו אותי והגעתי לאן שהגעתי ללא לימודים בחו"ל), בכדי לעשות סדר אתן אצל התייר שהצהיר שהוא מתעניין בהיסטוריה. אם אני הייתי מורה – הוא לא היה עובר בלי להשלים חומר בקיץ. לא, את בית-שאן, לא הקימו הרומים. הם בנו אותה מחדש. ליתר דיוק – על חורבותיה. כאן הייתה עיר כנענית. כבר המצרים הקדמונים מציינים אותה בכתוביהם. במצבת סתי הראשון המתוארכת ל-1318 לפני ספירת הנוצרים. בשלב מסוים הפלשתים הם שתפסו אותה. בקרב למרגלות הגלבוע ניגף שאול. ועימו שלושת בניו. והפלשתים תקעו את גווייתו בחומת בית שן (ראו: שמואל א, פרק לא). עוד חוסר דיוק משווע. 

עוד עובדה היסטורית שהמתעניין בהיסטוריה לא ידע. המנדט הבריטי הוא על השטח שנקרא "פלשתינה-א"י". אנשים נוטים לשכוח את א"י. ארץ ישראל. ומוסיפים ושוכחים שבעקבות מרד בר-כוזיבא קיבלנו עונש מאדריאנוס, האמפרטור הרומי, ששינה את שמה של הפרוביניקה הסוררת. מיהודיה לפלשתינה. למחוק את זכר יהודה. די הצליח לו, לקיסר. לך ותסביר זאת לתייר אוסטרלי שמתעניין בהיסטוריה.

איכשהו כבר עמדנו להיפרד. מיכאל כבר שב ממשימתו ורקע ברגל מחוסר עניין. ושאלתי את התייר באשר לאן מועדות פניו. והוא אמר: אתה רואה את הבית ההוא? זה היה של סבא שלי. שהיה ב-1948 ראש העיר של ביסאן. באחת נפלה התחפושת. אם הייתה בכלל תחפושת. ואם הייתה – כבר אין בה צורך. שהכול גלוי. מסע שורשים. אנו משתדלים לא להחמיץ הזדמנויות. אז הלכנו אתו. רק כמה עשרות מטרים נדרשו לנו להגיע ליעדו.

ראשית הגענו לשני טורים של ספק מחסנים ספק חנויות. והתייר הסביר. למשפחה הייתה חווה חקלאית. בדרום העיר. ממנה העבירו את הירקות למעין שוק. בערבית יש מילה מיוחדת למקום שבו מוכרים אך ורק ירקות ופירות ולא מוצרים נוספים. שוק זאת מילה כללית למקום ממכר של תוצרים ומוצרים רבים. מכול הסוגים. לצערי נשמטה המילה מזיכרוני.

שני טורים ניצבים של חנויות. בדרך המרכזית, הפנימית, שבין שני טורי החנויות חנו הגמלים שמהם פרקו את הסחורה והמקומיים היו קונים מן הצד החיצוני. העסק מוזנח למעט חנות אחת נעולה. כנראה שמשמשת כיום כמחסן לפלוני או לאלמוני. בתמונה מ-1937 אין מחסנים/חנויות. ישנה סככה גדולה.

מטרים ספורים לדרום מתנוסס, עד היום, ביתו של הסב. ביתו של ראש העיר. כך לפחות טען הנכד. ראש לכ-6,000 תושבים. המקום נכבש ב-12.5.1948. אי-שם במרוצת 1948 היגר ראש העיר שעירו אבדה לו לאוסטרליה. התייר לא אמר אם הסבא ברח או הוברח. לכול הפחות לא טען שאנו גירשנו אותו. שאלנו אם יש בידיו קושאן. והשיב שכן. והיכן המפתח, הקשנו. צחק והשיב בשלילה. אין מפתח. אביו למד רפואה בלונדון. אני לא שאלתי לשמו ולמעשיו. מיכאל דווקא כן. מרוואן חלבוני. המשפחה, למרות שהיא כבר שלושה דורות באוסטרליה, ממשיכה לשמר את המסורת, את המורשת, את התרבות, את השפה.

אז המקור שלך הוא בכלל מחלב, פסקתי. כן. המשפחה מקורה בסוריה. וחלקים התיישבו באירביד וחלק נדד לכאן. וכול 4 או 5 שנים עולה חלבוני על המטוס שנוחת בעמאן. ובודק מה נותר באירביד. ועובר בגשר אלנבי. פוקד את ירושלים. שוכר רכב ומשוטט בארץ. ומגיע, כמובן, גם לבית-שאן. לנכסים שזיהה שהם של משפחתו. יש לומר שלאורך כל השיחה הוא לא הזכיר תביעה כלשהי באשר לנכסים הנ"ל.

הבית עומד בשיממונו. חציו הרוס. החצר מלאה בגידולי פרא. הדלת של הקומה הראשונה נעולה במנעול חדש. על הגג אנטנת טלוויזיה. ייתכן שמישהו פלש? עוד אנו מדברים והגיע אחד משלנו. בחור צעיר. כפכפים וטרנינג. מה אתם עושים כאן? אמרנו מה שאמרנו. נרגע. אני גר כאן ציין והצביע על בית סמוך. רק זה עוד חסר לי להתעמת עם פולש חרד שחושיו מחודדים כל העת. לבטח הוא אוחז במפתחות הדלתות הנעולות. מתישהו, כשיפנו אותו, יצא עם צרור לא קטן…

לסיום שאל חלבוני אם אני מעריך שמתישהו יקום שלום. השבתי שלדעתי זהו סכסוך מתמשך. בין בני-דודים על הירושה השלמה. ואף אחד לא מוכן להתפשר. יעקב ועשיו התפשרו. אם תלך ימינה אני אלך שמאלה. וכאן, בארץ ישראל, נותר לא לפתור את הסכסוך אלא לנהל אותו. איני מאמין שמנהיג ערבי יחתום על הסכם ללא ירושלים. ואם יחתום למחרת מות יומת. וכבר קרו מקרים שכאלה. חלבוני טען שלגבי ירושלים מציע אבו מאזן  to share ולא to separate. ובכלל כדאי לי, לדבריו, להיות אופטימי. שהרי מה טעם לחיים אם אתה פסימי?

לא הצלחתי לעכל את המשמעות של "שיתוף". מובנה של חלוקה – נהיר ובהיר. איכשהו הזמן הולך ואוזל. ולפני שנפנה בחזרה לת"א הלכנו לאכול.

צילומים: מיכאל יעקובסון (בית שאן, 9.1.2012). כל הזכויות שמורות. רשימה זאת פורסמה לראשונה ב-16.1.2012 בפוסט-מגזין "במחשבה-שניה" שנושאיו הם תרבות חברה ותקשורת. אני משתדל להציג את הפן הגיאוגרפי…

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: