מי קונה דג טונה ב-2 מיליון שקל? ביקור מצולם בצוקיג'י, שוק הדגים בטוקיו

סברתי שדי ב-19 כתבות של מסע מצולם ביפן. המסכמות, פחות או יותר, את שחווינו. נכון – לא הצגתי בפניכם את כל המקדשים (וכול אחד שונה מרעהו) ולא את כל הגנים (שלכול אחד מהם מקום משלו). תמצתי. ואפסנתי את התיק היפני. ואפילו נפרדתי מהקוראים לאחר "בית שלום". הסתבר לי שטעיתי. לפניכם הרשימה ה-20.

והנה, פותח אני את העיתון בבוקרו של יום (מקור – מעריב 6.1.2012) וקורא את שרואה:

ושואל את עצמי: מי קונה דג ב-2 מיליון שקל? חדי העין ודאי יבחינו, בגוף הכתבה, כי מדובר ב-2.83 מיליון שקל. אבל ין אנו מדקדקים בפרטים…

והחוויה צפה ועלתה במלוא עוצמתה. הן נוכח הייתי שם. בשוק הדגים הגדול של טוקיו. צוקיג'י. שחזרתי לעצמי את שראינו אז, בתחילת פריחת הדובדבן, בימים שקדמו למבול.

קמנו מוקדם. אין אופציה/אלטרנטיבה אחרת. ב-06:00 מסתיימת הפעילות העיקרית בשוק. במכירות הפומביות. מחשבים את הזמן לאחור. מעריכים כמה זמן תיארך לנו הדרך. ברגל כמובן. לא בכדי בחרנו מלון במיקום מעולה. בתוך 10 דקות של הליכה אנו בגינזה ו/או במגדל טוקיו וכדומה. ליד תחנה של הרכבת התחתית.

יצאנו לדרך. חושך. יפן ולא מצרים. וכמו בניווטי לילה שנערכו לפני שנים רבות – למדתי בע"פ את המסלול (אגב – מומלץ לעשות זאת גם לאור היום…). עם יתרון – מדי פעם הרשתי לעצמי להציץ במפה. לוודא שהסימניות היפניות שאני רואה זהות לאלו המופיעות במפה. מה שמתבקש, כמובן, הוא להשקיע מעט ינים במפה. ורצוי בקנ"מ הגדול ביותר שעליו תוכלו לשים את היד.

לקח לנו להגיע פחות מחצי שעה. הגענו: מבנה ענק. מקורה. האולמות, המוכרים, הקונים, הדוכנים, העוסקים במלאכה, הכלים (מלגזות המונעות בגז), הסחורה. יצורי הים הרבים מספור.

אפרוש בפניכם, הקוראים הנאמנים ששרדו את ההקדמה, קומץ תמונות. פחות מ-100, שלא כהרגלי… (לאמיתו של דבר – פחות מ-40). לצערי אין ביכולתי להעביר אליכם את הקולות והריחות. אולי בעתיד אוכל. בטוח שמישהו כבר עובד על כך. חברת הזנק במרתף בניין.

 

 

עמדנו בצד. שלא נפריע. אין להם ברירה, ליפנים, זולת להסכין עם המצב. תיירות=כסף. והתיירים מסתובבים להם, לעוסקים במלאכה, "בין הרגליים". לדידם אתה, התייר, עם המצלמה, מטרד. הפרעה בסדר. אנומליה חברתית. ואתה רואה זאת על פניהם. וחש את אי-שביעות הרצון. את ההבלגה. את קפיצות השפתיים. את צמצום העיניים עד כדי סדק צר. את שפת הגוף. את הדברים שפוגעים בך פיזית אם אינך נשמר ונזהר לנפשך. ראו הוזהרתם. תרתי אחר הרוקי מורקמי. הוא לא נכח. כנראה ששהה ביקום אחר. מקביל.

ובמקביל נזכרתי כיצד בשיאן, באתר חיילי הטרה-קוטה, השומרים עד היום על קברו של הראשון לשושלת צ'ין, אסרו הסינים עלינו, על התיירים מכול אומות העולם, לצלם, בעוד שגדודי התיירים היפנים שיקשקו ביואנים ובמצלמות… והבזיקו במבזקים החל משער הכניסה.

וראינו את התהליך. החיפוש, הבדיקה, ההתמקחות ולבסוף הסיכום. העסקה הושלמה. הפתק הצהוב. יש גם טעימות. דוגמיות. יש למי לשלם. תהנו.

 

 

השיא הוא כמובן – ביתור דג הטונה. היפנים לא ינוחו או ישקטו עד שאחרון דגי הטונה יעלה ברשת. שלהם. הרי לפניכם חלק מהתהליך. לאחר הקנייה. הפיכתו של הדג למרכיב קטן-ממדים בסושי. את המכירות הפומביות הגדולות באמת אין מרשים לתייר לראות. העסק סגור בפני עגולי העיניים. נשארות המכירות הקטנות. של עסקים הקטנים. לא של הגדויילים.

 

סיימנו. יצאנו. ביציאה ראינו את שאמורים היינו לראות בכניסה. אגב, שוק הדגים הוא מרכיב אחד באזור זה. במקביל מתנהל לו שוק הירקות. קרוב לוודאי באותם כללי המשחק.

השחר הפציע. החמה מתארגנת להאיר את עולמנו. הרמנו ידיים. שבענו מראות. אין דברים חדשים. מתקפלים. חוזרים למלון. לאכול ארוחת בוקר. ומשם לצפון העיר. שם נכונו לנו הרפתקאות אחרות.

צילומים: משה הרפז (אפריל 2010). כל הזכיות שמורות. רשימה זאת ראתה אור לראשונה ב-9.1 ש.ז. בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לנושאי חברה, תרבות ותקשורת. אנחנו מביאים את הנדבך הגיאוגרפי…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

תגובות

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: