לפקושה: מקום שלא קיים

נסענו למקום שאינו קיים. מתייצב אתה עם שחרו של יום בנתב"ג. בתוך פחות משעת טיסה מביא אותך המטוס אל יעדך. האי הקרוב ביותר אלינו. שם חיים מוסלמים ונוצרים. תורכים ויוונים. ולאו דווקא באידיליה. ארץ לא-דוגמה. אתה נוחת בשעת בוקר מוקדמת. בקפריסין היוונית. בלרנקה. החבר'ה טרם שתו את הקפה הראשון. כשעה לאחר מכן – אתה בניקוסיה. עיר הבירה. בשבילנו – ניקוסיה. בשביל היוונים – לפקוסיה. בשביל התורכים – לפקושה. הבחירה בידך. איך שלא תבחר –  יום ארוך וגדוש נכון לך.

ובלב העיר הוצבה חומה. מפלגת. מבדילה. בין לבין. בין יוונים לתורכים. בין נוצרים למוסלמים. בין אירופה לאסיה. בין קיימים ללא קיימים. ומדוע? ברור שקיימות מספר סיבות, מצטברות, לתוצאה אחת.

ב-1964 ניאותו הבריטים להתפנות (והשאירו בסיס אחד או שניים שעדיין פעילים) ולתת לאי עצמאות. הם היו מוטרפים למדי בשל הטרור שהשליט הארכיבישוף מקריוס. והחליטו שדי. במקביל התקפלה האימפריה בחזרה, ממושבותיה וקולוניותיה, לאיי מוצאה. כי מעפר אתה ואל עפר תשוב. היוונים דרשו עצמאות – וקיבלו. התורכים, בדרך כלל, כל עוד היו נתונים תחת השלטון הבריטי, שתקו.

עברו שנים מועטות, ובהשראת מדינת האם, החליטו ראשי הצבא לקחת את השלטון לידיהם. מכנים זאת הפיכה צבאית. ואת העומדים בראש – כת. חונטה בחלק אחר של העולם. ראשי המהפכה רצו לחזור הביתה. אל האם ביבשת. וביקשו להסתפח. התורכים נלחצו. באנקרה החליטו לצאת למלחמה.

ב-20.7.1974 פלש צבא תורכיה לצפונו של האי. אז מה אם יוון ותורכיה משתייכות לנאט"ו? אין זה מונע מהן לריב על קפריסין. 40% משטח האי נכבשו על-ידי תורכיה. בתוצאותיה – אין שונה מלחמה זאת מאחרות. כרוניקה ידועה מראש: אלפי הרוגים; עשרות אלפי פצועים; מאות אלפים של בני-אדם עקורים. פליטים. כ-200 אלף יוונים קפריסאיים הועברו לצד הדרומי. 50 אלף תושבים ממוצא תורכי הוגלו לצד הצפוני. בלית-ברירה כל חלק יישב את הפליטים שהגיעו אליו. רכוש נבזז, נהרס, נשדד ונחמס. ואין מלחמה ללא מקרי אונס בצדה.

ב-2004 התקבלה קפריסין (היוונית) כחברה באיחוד האירופי. החליפה את הלירה באירו ויצאה לדרכה. נושאת עליה את צלקות העבר. את הפירוד. את אובדן 40% מטריטוריית האי.

במדינה האחרת, זו שנולדה ב-1974 עם הפלישה התורכית, אין אומות ומדינות העולם מכירים. רק תורכיה. כל השאר מיאנו.

מעבר גבול סוריאליסטי. איש אינו בודק אותך. נותנים לך פתק. אתה ממלא את שמך ומס' הדרכון. מחתימים את הפתק. ואתה רשאי להיכנס לקפריסין התורכית. מדינה, שכאמור, שפרט לתורכיה, אף מדינה אחרת אינה מכירה בה. אתה נכנס אל מדינה שאינה קיימת. והיא אינה יכולה להחתים את דרכונך. שלא לדבר על הכתמתו… וכששב אתה אל הצד היווני – אתה מוסר את הפתק לתורכי. וזהו. יכולת לשוב אחרת. לא מי שאתה. עם אמל"ח, פצצת אטום, הרואין, מטילי זהב או יפיפייה מאוקראינה (וחו"ח שלא יעלבו היפיפיות האחרות). נראה שלאף לא אחד מהצדדים ממש איכפת מי עובר ועם מה עובר…

רשמנו הפתק. עברנו את נקודת הביקורת. אנו בצד התורכי. זה שאינו קיים באופן רשמי. במציאות – חי ונושם.

ותוך כדי שיטוט בסמטאותיה של ניקוסיה התורכית, לפקושה, צילמתי. פה ושם. שם ופה. ורק כחלוף השעות הבחנתי שאוסף אני תצלומים של "פתוח" ושל "סגור". מה פתוח ומה סגור? בתים, שערים, דלתות, חלונות. מה שננטש ומה שמאוכלס.

וראשית ה"סגור":

והנה ה"פתוח":

צילומים: משה הרפז (יוני 2011). כל הזכויות שמורות. פורסם לראשונה ב- 5.1.2012, בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לענייני חברה, תקשורת ותרבות. אני מוסיף רובד גיאוגרפי.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: