חומה ומגדל 11 – הפרד ומשול

והגענו לדיון בנושא הגיאוגרפיה של ההפרדה.

"תראה את הגדר. גדר ההפרדה היא גדר נגד הפרנויה. והיא נולדה אצלי. בבית המדרש שלי. אצל חיים רמון שלי. ומה המחשבה כאן? שאקים חומה גדולה והבעיה תיפתר כי לא אראה אותם. הרי תנועת העבודה תמיד ראתה הקשר היסטורי וייצגה תרבות של דיאלוג ופה יש קטנות נפש איומה. הגדר תוחמת פיזית את סוף אירופה. היא אומרת שכאן נגמרת אירופה. היא אומרת שאתה העמדה הקדומנית של אירופה והגדר חוצצת בינך לבין הברברים. כמו החומה הרומית. כמו החומה הסינית. אבל זה כל כך פתטי. וזה נותן גט כריתות לחזון ההשתלבות. ויש בכך משהו כל כך קסנופובי. כל כך מטורף. וזאת דווקא בזמן שאירופה עצמה והעולם אתה התקדם באופן מרשים בהפנמת לקחי השואה, ויצרו התקדמות גדולה בנורמטיוויות של העולם. אבל אנחנו לא שם. אנחנו בפחדים שלנו. הרי האסון". [1]

פרויקט "מכשול ההפרדה" [2] הטביע את חותמו בנוף הישראלי:

טפס על אחד הג'בלים והתבונן מטה, אל החומה; עקוב אחר מסלולה המתפתל הרחק מתחתיך, ראה כיצד הוא מבתר את הארץ בקו גיאומטרי הנמשך עבה ועיוור לעבר האופק הדרומי. האם עקבת פעם אחר נתיבה של ציפור, החוצה את השמים ונעלמת ביעף? במבט לטווח ארוך, נתיבה של החומה נראה גם הוא בר-חלוף. (ברגר, 2006: 23)

אבל אני לא חושב שצריך להתייחס אל זה כמו גדר. צריך להתייחס אל זה כמו אל כביש. זה בעצם הכביש הארוך ביותר במדינת ישראל.650 קילומטרכביש עם גדר מעכבת בצד המזרחי, תעלת נ"ט כדי שכלי רכב לא יתקרבו לגדר, גדר מערכת אלקטרונית חכמה עם מצלמות, דרך טשטוש, כביש מערכת וגדר מעכבת מהצד הישראלי. (שיזף, 2007: 82)

שורשי גדר ההפרדה עמוקים וימיהם כימי מדיניות העמימות והטשטוש שנקטו ממשלות ישראל לדורותיהן, מתום מלחמת ששת הימים ב-1967, בהקשר לגבולה המזרחי של המדינה עם אזור יהודה ושומרון. כפי שהוצג בכמה וכמה הזדמנויות ועל גבי במות כאלה ואחרות, רעיון ההפרדה בין שני העמים אינו חדש.

ההפרדה שבה ועלתה לשיח הציבורי לאחר הסכמי אוסלו. "משמעותה של 'ההפרדה' כפי שזו הובנה בעידן אוסלו הסתכמה בהמשך הכיבוש עם קיר באמצע" (קמפ, 2003: 70).  הפרדה אורכית והפרדה רוחבית של שטחי הגדה. ההפרדה האורכית הינה גדר ההפרדה וההפרדה הרוחבית היא הקנטוניזציה של שטחי הגדה המערבית – הפיכת הגדה המערבית ל"בנטוסאן" – כמו בימי מלחמת הבורים על סף המאה ה-20.

גיאוגרפיה של שליטה והפרדה. ונשאל: אלו כוחות מניעים ומזינים את בניית הגדרחומה? וקטורים ביטחוניים ווקטורים פוליטיים. ותחילה הוקטור הביטחוני. זכותה וחובתה של כל מדינה להגן על תושביה ולשם כך נועד מכשול ההפרדה –  להקנות ביטחון אישי לתושבי מדינת ישראל. הערכת מומחים נסמכת על תקדים גדר הביטחון החוצצת בין ישראל לרצועת עזה שיעילותה הוּכחה ונטען כי מכשול ההפרדה יימנע חדירה של מפגעים ומתאבדים, הברחת אמצעי לחימה, חדירת גורמים פליליים, כניסה של שוהים בלתי חוקיים למטרות עבודה ו"מעבר זוחל" של אוכלוסייה פלסטינית אל היישובים הערביים בישראל.

ישראל מנתקת עצמה מיהודה ושומרון באמצעות גדרחומה. הקמת גדר ההפרדה בין ישראל לרשות הפלסטינית היא פעולה חד-צדדית. ביגר (2005) מציע טיפולוגיה דו-מצבית של גבול מוכר ומבוצר בין מדינות: גדר חד-צדדית וגדר דו-צדדית. את הגדר החד-צדדית בונה הצד העשיר.

כזכור, גדרחומה, מכשול, הפרדה, הם מרכיבים כוחניים בהם אוחזת המדינה במטרה להגן על תושביה ולשמר את שטחה והטיעון העיקרי להקמת מכשול ההפרדה הוא כמובן הבעיה הביטחונית. והמכשול אכן מהווה פתרון מסוים – אם כי לא מושלם משום שניתן לעקפו באיגוף אנכי באמצעות ירי רקטות קאסם, פצצות מרגמה וטילים מכול סוג שניתן לרכוש בשוק האמל"ח – למניעת חדירת פעילויות טרור ופלילים. ואמנם, נתמעטו פיגועי ההתאבדות ופחת שיעור כלי-רכב שנגנבו והוברחו מישראל לגדה. ישראל מצהירה, השכם והערב, כי המכשול זמני ויוסר באם יאפשרו כך התנאים המדיניים – קרי שלום. 

ואולם המכשול צובע גם בגוון פוליטי את סיבת הקמתו ולא ניתן להתעלם מכך. גדר ההפרדה נתפשת על-ידי מרבית מדינות העולם, כולל הרשות הפלסטינית, כניסיון ישראלי לקבוע גבול בין ישראל לבין אותה ישות פלסטינאית. גבול בקביעה חד-צדדית. כבר פעלנו חד-צדדית בהתנתקותנו מרצועת עזה. הכללת התנחלויות בצד הישראלי של המכשול היוותה גורם חשוב בתכנון התוואי ובג"ץ קבע כי מדובר בשיקול לגיטימי. ישראל בונה ומחזקת את ההתנחלויות הממוקמות במרחב שבין הקו הירוק לבין גדר ההפרדה. רגע האמת של קביעת הגבולות מתקרב (ודומה ששנים הוא מתקרב ומתרחק לסירוגין) ואנו מנסים לקבוע עובדות שיחזקו את גושי ההתנחלויות ואת ירושלים. ישראל בונה בטירוף בשטחים הכלואים בין הקו הירוק לבין תוואי גדר ההפרדה, בחסות העלמת עין אמריקאית. והעולם מסיק מכך את אשר רוצה הוא להסיק.

בינואר 1995, בצל פיגוע טרור קשה בצומת השרון (בית-ליד) שבו קיפחו את חייהם 19 חיילים, הקימה ממשלת ישראל צוות בראשותו של שר המשטרה דאז, משה שחל, שתפקידו היה לבחון את נושא ההפרדה. הועדה לגיבוש תכנית ההפרדה הושקה יממה בלבד לאחר הפיגוע. התכנית שהוצעה באפריל 1995, הייתה להקים "מרחב תפר" בין ישראל לבין שטחי יהודה והשומרון. במסגרת השיח מחליפים מושגים מהעבר (הלא-רחוק) – "קו התפר", "מרחב התפר", "גדר ההפרדה", "קו חזית", "שטח סגור" – את הקו הירוק. ובמילותיה של אדריאנה קמפ (2003, 53): "אוצר המילים של שנות החמישים – שבים ועולים ברטוריקה הישראלית."

הפיגוע בצומת השרון הניע את יצחק רבין, שהיה בשעתו ראש הממשלה ושר הביטחון, לומר בנאומו לאומה על ההכרח לחצוץ בין פלסטינים ויהודים. היה זה רבין שהחליט כי המרחב יעבור בקרבת הקו הירוק על-מנת להימנע, ככול שניתן, מסיפוח שטחים וחיכוכים בין-לאומיים. ושוב, כיאות למדיניות העמימות וכדי לעקוף את המינוחים "גבול" או "קו – שלא להזכיר כמובן את "הקו הירוק" – נעשה שימוש במונח "מרחב התפר". המרחב שהוצע אמור היה לכלול מערכת מכשולים לאורך320 ק"משמתוכם רק כ-30 ק"משל גדר. לפי ההצעה יפוקח המרחב על-ידי כוחות הביטחון באמצעות סיורים ותצפיות וכן ישולבו בו אמצעים אלקטרוניים ותצפיות לגילוי חדירות כלי-רכב ובני-אדם לישראל. 

שמעון פרס, שקיבל עליו את ראשות הממשלה בעקבות רצח רבין, הקים אף הוא, בנובמבר 1995, ועדה רב-משרדית בראשות סגן הרמטכ"ל שתפקידה היה לייצר חלופות למרחב התפר. הועדה פעלה, יחסית, באופן מהיר והגישה את המלצותיה כבר בינואר 1996. במרס 1996 הקציבה הממשלה סך של 287 מיליון ש"ח לביצוע התכנית, בפריסה דו-שנתית. בסופו של דבר בוצע מעט מאוד מהתכנית שאושרה. 

באפריל 1998 פורסם דו"ח 48 של מבקר המדינה ובו נכתב:

הפגיעה בתושבי מדינת ישראל במהלך השנים האחרונות מפעילות חבלנית ופלילית של פלסטינים מאיו"ש הייתה קשה. קיומו של מרחב תפר פרוץ הקל על הגעת מחבלים לישראל, ואפשר פעילות פלילית בהיקף רחב וכניסה כמעט חופשית של פלסטינים שאינם בעלי אישור שהייה בישראל.

ממשלות ישראל קיבלו החלטות בקשר למרחב התפר, ובהן יוחסה חשיבות לשליטה ובקרה על האנשים והסחורות העוברים בין השטחים לישראל, אך הטיפול בנושא מרחב התפר הסתכם בקבלת החלטות על הקמת ועדות שנדרשו להציע תכניות פעולה, בדרך-כלל בעקבות פיגועים. מאז ינואר 1995 פעלו מספר ועדות שהכינו תכניות כדי לתת פתרון מערכתי למרחב התפר, אך עד מועד סיום הביקורת אף לא תכנית אחת הוצאה לפועל.

הנזק הכספי שנגרם כל שנה כתוצאה מגניבת כלי-רכב, גדול בהרבה מעלותן של תכניות הפעולה שהוגשו להבטחת קו התפר.

בהעדר החלטה על ביצוע התכניות שהוגשו, לא יכול צה"ל לספק מענה ההולם את ההיקף והחומרה של האיומים הביטחוניים והפליליים הקשורים במרחב התפר. גם ההשקעה שמפנה צה"ל לפעולת המחסומים, אינה תורמת משמעותית לצמצום האיומים.  העדר טיפול מערכתי ויסודי של כוחות הביטחון כמתואר בדוח, יוצר מצב של חופש פעולה לגורמים עוינים ופלילים לבצע את פעולותיהם בשטחי מדינת ישראל. (פולמן, 2004: 96-95)

באותה תקופה בדרום המדינה התנהלו העניינים אחרת.  סביב רצועת עזה הוקמה ב-1995 גדר, על-ידי אלוף הפיקוד דאז, מתן וילנאי, בתוך חודשים ספורים, באורך של כ-55 ק"מ (ציר "הוברס") כ"צעד ביטחוני שלא נזקק לאישור של גורמים פוליטיים." (שם, 94).

בבחירות שהתקיימו ב-1996 גבר בנימין נתניהו ראש הליכוד, על שמעון פרס ראש הממשלה היוצא, והתמנה לראש הממשלה. רעיון מרחב התפר קפא לזמן מה. מי שתרם במיוחד להקפאה היה שר הביטחון דאז, יצחק מרדכי, שהתנגד לתכנית ההפרדה. ב-1998, לפי הצעת אביגדור קהלני, שר ביטחון הפנים דאז, התקבלה החלטה על בניית מכשול באורך כולל של כ-80 ק"מ במספר מקומות רגישים במרחב התפר.

כך למשל, באוגוסט 1998 אישר הקבינט הביטחוני הקמת קו מכשולים בין ישראל לגדה, לאורך כ-80 ק"מלא רצופים, במטרה לאטום את הגבול. לשם כך הוחלט על נקיטת סדרה של אמצעים, ובהם הנחת מסילות ברזל מולחמות על עמודים, חומות נמוכות וערימות סלעים, אך גם אמצעים מתוחכמים יותר, כמו הצבת מצלמות וחיישנים אלקטרוניים לשם איתור והתרעה. (קמפ, 2003: 69)

במקרה דנן הכוח שהניע את התהליך היה ניסיון למזער את גניבות כלי-הרכב מישראל והברחתם לשטחי יהודה ושומרון שהגיעו שנה קודם לכן לשיא שנתי של 46 אלף מכוניות שנגנבו שמתוכן הייתה הערכה כי כ-80 אחוז הוברחו לשטחים.  מיותר לציין כי גם מתכנית זו יצא מעט מאוד לפועל.

ביולי 1999 שוב התחלף השלטון בישראל ואהוד ברקהתמנה לראש הממשלה. ימין ירד ושמאל עלה. בתקופת כהונתו הקצרה (יולי 1999 – מרס 2001), עד לפרוץ האינתיפאדה השנייה – "אל אקצה" –  לא נעשה שום הליך מעשי לקידום תכנית מרחב התפר. בנובמבר 2000, בשל ריבוי הפיגועים החליט ברק על הקמת מכשול נגד כלי-רכב ממי-עמי בצפון ועד ללטרון.

זה עולה וזה יורד. במרס 2001 הוחלף שוב השלטון – אריאל שרון הביס אתאהוד ברקבקרב על ראשות הממשלה. ביוני 2001 ארע הפיגוע המחריד בדולפינריום ובעקבותיו הוקם צוות היגוי לנושא בניית מכשול ההפרדה, בראשות עוזי דיין, שעמד אז בראש המועצה לביטחון לאומי. ב-18 ביולי 2001 אישר הקבינט הביטחוני בראשות שרון את תכנית מרחב התפר. כמו תכניות שקדמו – בפועל, בשטח, דבר לא בוצע. אמנם השחקנים חדשים אך הביצוע מזכיר נשכחות. כמו לפני שנים בהקמת גדר הצפון כן גם עתה חוזרת הבירוקרטיה ותורמת את חלקה בעיכוב העשייה.

במרוצת 2001 נבנו מספר מכשולים מקומיים וחלקיים: 

  • תכנית "מצדים" של מג"ב שהתבססה על מכשולים פיזיים – מעקות בטיחות – למניעת מעבר כלי-רכב באזור נחל עירון; 
  • חסימות ומכשולים ליד מתן ובניית חומה למניעת ירי מהכפר חבלה; 
  • חומה למיגון הישוב בת-חפר מירי מכיוון הכפר שוויכה; 
  • חומה להגנת כביש "חוצה ישראל" ("כביש 6", "דרך רבין") במחלף ניצני עוז ליד קלקיליה;
  • חומה בדרום שכונת גילה בירושלים למניעת ירי מבית ג'אלה; [3]
  • גדרות תיל באורך כולל של כ-50 קילומטר להגנת רכוש של חקלאים בקטעים מסוימים בשרון. 

מהשתלשלות העניינים שתוארה לעייל הסיקו אלדר וזרטל (2004: 538) כי המהלכים למימוש מרחב התפר נבלמו, שלא לומר הוכשלו, משום "החשש שקו ההפרדה ישמש בסיס לשרטוטו של גבול הקבע של ישראל". גם כיום מצהירה ישראל שהגדרחומה היא מכשול זמני שיוסר בעתיד בכפוף להסדרים מדיניים – זהו פן פוליטי.

ב-27 במרס 2002, בליל סדר פסח, התרחש הפיגוע הקטלני במלון פארק בנתניה. באירוע קופחו חייהם של 29 איש ועשרות נפגעו.  הזרוע הצבאית של תנועת החמאס  לקחה אחריות על הטבח. בעקבותיו יצא לדרך מבצע "חומת מגן" שבו שב צה"ל וכבש את הערים הגדולות בשטחי יהודה ושומרון שהועברו, כתוצאה מהסכמי אוסלו, לשליטה ולניהול – כשטחי A – לידי הרשות הפלסטינית. האירועים הללו ולחצו של הציבור הביאו את מקבלי ההחלטות להכרה שאין מנוס מביצוע ההפרדה:  

הצטברות פיגועי ההתאבדות נגד אזרחים בישראל, באוטובוסים, בבתי קפה, ברחוב, חזיונות הזוועה שייצרו וחדירתו של המוות הסיטוני וחסר הפשר לחיי היום יום של הישראלים, הוציאו את התוכניות של גדר ההפרדה מפרוטוקולי הוועדות והביאו לביצוען המאוחר, הבהול, בשטח. מראשית התממשותו ביוני 2002 היה זה פרויקט ישראלי טיפוסי – נואש, דחוק, תאוותני, חד-צדדי, עשוי טלאי על טלאי, ברוטלי ונטול מחשבה לטווח ארוך. (שם, 536)

פרויקט גדר ההפרדה יצא לדרך ביוני 2002. עוד קודם לכן, ב-14 באפריל 2002 התכנסה וועדת השרים לענייני ביטחון והחליטה "להתחיל באופן מיידי בהקמתה של גדר".  לצורך כך הוקמה מנהלת קו התפר במשרד הביטחון. שלב ראשון של תכנית מרחב התפר אושר על-ידי הממשלה (בהסתייגות) ב-23 ביוני 2002 והאישור הסופי לתוואי זה ניתן ב-18 באוגוסט 2002. קטע זה משתרע לאורך110 ק"ממסאלם בצפון השומרון ועד לאלקנה שבדרום ומכונה במערכת הביטחון "דרך אחרת א". מתוך זה8.5 ק"מ"קיר מגן / חומת בטון" [4] ובנוסף20 ק"משל מכשול רציף באזור ירושלים. הקטע הראשון באורך4 ק"מ, באזור אום אל-פחם, החל לפעול מבצעית בסוף דצמבר 2002. שלב זה הושלם ב-31 ביולי 2003.

בתחילת דצמבר 2002 אושר התוואי הצפוני מסאלם ועד מבואות עמק בית-שאן במזרח – הר אבנר וטירת צבי. קטע זה מכונה "דרך אחרת ב" ואורכו כ-60 ק"מ. שלב זה הושלם באפריל 2004. באוגוסט 2003 אושר תוואי עוטף ירושלים מזרח – "דרך אחרת ג".  באוקטובר 2003 אושר התוואי מאלקנה דרומה עד לאום-דרג' (מצפון לערד) באורך של כ-430 ק"מ.

בדצמבר 2003 אישרה עצרת האו"ם, בדיון חירום, את פניית הפלסטינים לבית הדין הבין-לאומי בהאג, לדון בחוקיותה של גדר ההפרדה. ישראל גיבשה את עמדתה בינואר 2004 ולפיה גדר ההפרדה מיועדת למניעת טרור ולפיכך היא עניין פוליטי ולא משפטי. בפברואר 2004 התקבלה ההחלטה בישראל שלא לשלוח נציגים לבית הדין בהאג.

ב-8 ביולי 2004 קבעו שופטי בית הדין הבין-לאומי לצדק בהאג, ברוב מכריע – שלא נאמר גורף מקצה אל קצה –  של 14 מתוך 15, כי גדר ההפרדה שבונה ישראל בגדה המערבית אינה חוקית ומהווה הפרה של החוק הבין-לאומי. בית הדין הכיר בזכות ישראל להתגונן אך דחה את התהליך שבו פלשה הגדר אל עומק שטחי הגדה. חוות הדעת של השופטים קובעת כי הגדר יוצרת למעשה סיפוח של השטחים הכלואים במרחב שבין הקו הירוק ותוואי הגדר. השופטים קראו לישראל לעצור את בניית "החומה", להרוס את הקטעים שכבר הוקמו ממזרח לקו הירוק ולפצות את הפלסטיניים שנפגעו מבנייתה. בית הדין הטיל על מועצת האו"ם את האחריות לביצוע הפסיקה.

ישראל סירבה לקבל את פסיקת בית המשפט בהאג:

"ישראל לא תכבד את פסיקת בית הדין הבינלאומי בהאג", כך אמר שלשום שר המשפטים, יוסף לפיד (שינוי), לאחר פרסום פסק הדין.  לדבריו, "מי שקובע לישראל הוא לא בית הדין בהאג, אלא בית המשפט הגבוה לצדק הישראלי, בראשו עומד משפטן בשיעור קומה בינלאומי, מה גם שזו לא החלטה אלא חוות דעת לאו"ם".  (מועלם, 11.7.2004)

ב-22 בפברואר 2005 אישרה הממשלה תוואי חדש המבוסס על עקרונות פסיקת בג"ץ מיום 30 ביוני 2004 בנושא בית סוריק שהגדיר אמות מידה של מדתיות לקביעת התוואי המאזנות בין שיקולים ביטחוניים להומניטאריים. שופטי בג"ץ פסלו תוואי של30 ק"ממתוך40 ק"משל גדר ההפרדה בין מכבים לגבעת-זאב.

בניית גדר ההפרדה מעמק בית שאן ועד למדבר יהודה טרם הסתיימה. עדיין ישנם קרבות מאסף באזור הכפר בילעין, בעוטף ירושלים ובמדבר יהודה. בחירה והחלטה על התוואי, זמני ביצוע העבודה בפועל, נושאי תקציב והחלטות משפטיות הם הגורמים לאי-השלמת הגדרחומה.

מאחד מאולמות בית המשפט העליון שוגרו לעבר משרד הביטחון עוד שני טילים נגד הגדר.  האחד, שזכה לפרסום נרחב, כוון לעבר מעקה הבטון באזור הר חברון, שצה"ל הצטווה להרוס לפני יותר מחתי שנה ולא עשה זאת. השני, שהוצנע משום מה, דחה את תוכנית גדר ההפרדה באזור שבין הכפר ניעלין להתנחלות חשמונאים; בג"ץ שלח את משרד הביטחון לתכנן תוואי חדש, והתיר להקים גדר זמנית. (אלדר, 31.7.2007)

ההסכמה על התוואי היוותה את הגורם הדומיננטי. בוצעו אין-ספור דיונים בנושא כאוב זה וקבוצות בעלי עניין – לכאן או לכאן – לחצו לשינוי התוואי לטובתן, התקבלו החלטות שלא עמדו בהן או שלא בוצעו באופן נכון, הוגשו עתירות לבית המשפט העליון שהביאו לשינויים והתנהלו "קרבות" בשטח על התוואי המדויק שבו תעבור הגדר.

בתחילת התהליך שללו המתנחלים את עקרון ההפרדה מכול וכול בטענה שהיא מחזירה אותנו לימי הגטו במקרה הטוב ובמקרה הגרוע משאירה את האוכלוסייה היהודית ביהודה ושומרון מחוץ לתחומי מדינת ישראל. ככול שהתקרבה ההחלטה הסופית בדבר ביצוע ההפרדה חלה תפנית בגישת המתנחלים והם "החליפו דיסקט". ההחלטה הייתה לאמץ את גדר ההפרדה אולם לפעול להרחקת תוואי הגדר והמכשול הפיזי מזרחה ככול שניתן, וזאת על-מנת שגושי ההתנחלויות הגדולים – אריאל, עמנואל, אלקנה, גוש-עציון – יימצאו מצדה המערבי של גדר ההפרדה. מיותר לציין כי בדרך כלל הצליחו המתנחלים במאמציהם. רוב התביעות אומצו על-ידי שרון ומפתם חפפה למפתו. הניסיונות החוזרים ונשנים לנצל את מכשול ההפרדה לשם סיפוח שטחים מיהודה ושומרון למדינת ישראל עלו למשלם המסים מעל ל-700 מיליון ש"ח.

לאחר עדכון התוואי שבוצע ב- 2006, נכללות, לפי נתוני משרד הפנים המסכמים את שנת 2006 בצד ה"ישראלי", מערבית לגדר ההפרדה, 48 התנחלויות שבהם חיים כ-210 אלף נפש (המהווים כ-76% מאוכלוסיית המתנחלים) והמרחב שבין מכשול ההפרדה לקו הירוק משתרע על כ-10 אחוזים משטח הגדה המערבית. לפי ארגון "בצלם" ייפגעו כחצי מיליון תושבים פלסטינים המצויים ב-92 יישובים מהקמת הגדר. [5] 

אם לסכם את הטענות כנגד הגדרחומה אזי דומה כי מילותיו של בני מוריס (1997: 16) שהוצגו לעייל בהקשר לקו הירוק, תקפים גם כיום, שישים שנה לאחר כן, למכשול ההפרדה:

הוא דומה לצורה בה אסור למתוח גבולות. גבול זה עובר וחוצה אדמות השייכות לבעל אחד, הוא נמתח מספר מטרים בלבד מעורקי תחבורה חיוניים. הוא מפריד בין תושבים – עובדי אדמה הגרים מצדו האחר ואילו אדמות אותם עבדו במשך דורות צורפו לשטח אשר מצדו השני של אותו גבול. והעיקר – הוא מפריד בין שני ישובים ערביים אשר ביניהם רובצת קירבת משפחה ואף גרוע מזה, הוא לפעמים חוצה כפרים שלמים.

הדיון בתוואי הגדר תפש מקום מרכזי בשיח הציבורי בשנים 2003 – 2004. [6]  כמעט שלא חלף יום לא התייחסות לכך – שלילית או חיובית – בהתאם לנסיבות ולדוברים. [7]  התוואי תפש את הכותרות בעיתונות המודפסת ובתקשורת האלקטרונית. לאחרונה דעך הנושא. לדוגמה: אתר משרד הביטחון לא עודכן מסוף 2007!

תוואי מכשול ההפרדה

  

מקור: אתר האינטרנט של גדר ההפרדה: http://www.securityfence.mod.gov.il/Pages

האורך המתוכנן של מכשול התפר, לפי התוואי המעודכן, הוא כ-790 ק"מ– פי שניים ויותר מ-360 ק"משל "הקו הירוק" שעטף את הגדה המערבית ועלותו מסתכמת ב-13 מיליארד ש"ח. בינואר 2007 דווח באתר משרד הביטחון על השלמת כ-65 אחוז מהפרויקט ודווח כי עשרה אחוזים נוספים היו בשלבי בנייה שונים. 

בפועל, עד סוף 2009 בוצעו כ-400 ק"מבלבד! הקטעים שלא הוקמו – מעוכבים עד תום התהליכים המשפטיים. דומה שבארבע השנים האחרונות כמעט ולא התקדמה מלאכת הקמתה של הגדרחומה.

חתך רוחב של מערכת מכשול ההפרדה

 

מקור: אתר האינטרנט של גדר ההפרדה: http://www.securityfence.mod.gov.il/Pages

רוחבו של המכשול משתרע בין 30 ל-100 מ' וכולל את המרכיבים הבאים:

  • גדרות תיל בגובה1.8 מ'משני צדי המכשול. הגדרות הן תלתליות ("קוצנטרינות") ובעלות מבנה של פירמידה;
  • תעלה (נ"ט) בצד המזרחי שתמנע חצית המכשול על-ידי כלי-רכב;
  • דרך פטרול למעבר כוחות ביטחון (משני צדי המכשול). דרך העפר המזרחית מוגדרת כ"שטח הריגה" שאסורה בכול גישה;
  • גדר התראה בגובה3 מ';
  • בקטעים שבהם קיים חשש לירי ישיר על בתים (מתן, בת-חפר) או על כלי-רכב (כביש 6 מול טול-כרם וקלקיליה), הוקמה חומת בטון וכן באזורים אורבאניים דוגמת ירושלים.  מתוך כלל הפרויקט רק 30 ק"מ (לא רציפים) יתבססו על קטעי חומה (4 אחוזים מכלל הפרויקט);
  • דרך טשטוש בצד המערבי;
  • אמצעי תצפית והתראה מסוגים שונים;
  • מעברים מסוגים שונים – פעילים לאורך כל השנה, עונתיים, חקלאיים וכיוצא בזאת.  גם המעברים מופרדים למעברים המיועדים לפלסטינים ולאלו המיועדים לישראלים.

 

הערות:

[1]  מתוך ראיון עם אברהם בורג שערך ארי שביט (8.6.2007: 22).

[2]  למכשול ההפרדה שמות וכינוים רבים. במערכת הביטחון שגורים השמות: "גדר ההפרדה", "גדר קו התפר", "מכשול קו התפר","גדר הביטחון". לפרויקט ההקמה של עוטף ירושלים שם בנפרד – "פרויקט המפרדה". ישראל קוראת לגדרחומה באנגלית – The security fence ולעיתים Anti-terrorist fence. בערבית מכונה מכשול ההפרדה ג'דאד, מלה שניתנת לתרגום כגדר, חומה או קיר. שמות אחרים העולים בשיח הם: "החומה" (כך כינו הפלסטינים את הפרויקט בעת דיוני בית הדין הבין-לאומי בהאג), "חומת האפרטהייד", "הגדר הרעה", הגדר הדמוגרפית" ועוד ועוד. לקטעים העוברים במרחבים אורבאניים ובהם הופכת הגדר לחומה אימתנית בגובה שמונה מטרים הוענקו שמות כדוגמת "מפלצת" ו"נחש בטון מתפתל".

[3]  חומה זו פורקה באוגוסט 2010. ואוחסנה במחנה צבאי.

[4]  "קיר מגן מבטון" לפי ישראל. הפלסטינים אמצו את הביטוי "החומה" לכלל הפרויקט.

[5]  ראו באתר האינטרנט של ארגון "בצלם": http://www.btselem.org/Hebrew/Seperation_Barrier.

[6]  ראו לדוגמה אסופת כותרות עיתונים משבעה חודשים ראשונים של יולי 2004: גדעון ביגר, "שובה של גדר ההפרדה", הארץ (9.1.2004); אלוף בן, "גם האיחוד הגיש הסתייגות מהדיון בהאג על הגדר", הארץ (1.2.2004); אלוף בן, "תוואי הגדר יוזז לעבר הקו הירוק; המובלעות יבוטלו", הארץ (8.2.2004); דני ברנר, איתי אשר ועמיר רפפורט, "הגדר הוזזה לקו הירוק, התושבים לא מרוצים", מעריב (23.2.2004); עמוס הראל, "האוצר: עלות ק"מ של גדר ההפרדה – כ-15 מיליון שקל", הארץ (23.2.2004); גדעון אלון, "שלום ונתניהו: לא הורסים גדר ערב הדיונים בהאג", הארץ (23.2.2004); אמנון ברזילי, "עוזי דיין: כבר ביולי 2001 המלצנו להקים גדר, מדוע טרם הושלמה?", הארץ (24.2.2004); עמירה הס, "האם טרנספר המובלעות מתחיל", הארץ (24.2.2004); עמוס הראל וארנון רגולר, "כ-35 פלשתינאים וישראלי נפצעו בהפגנה נגד הגדר", הארץ (22.3.2004); אפרת ויס, "שוב: נפגעים בהפגנה נגד הגדר בעוטף ירושלים", Ynet (21.3.2004); עמיר רפפורט, "הגדר התקועה", מעריב (18.5.2004); בועז יזרעאלי, "שוב פעם חומה", ירושלים (18.5.2004); אמנון ברזילי, "ירון: עתירות לבג"ץ יעכבו הקמת הגדר בירושלים בחצי שנה", הארץ (24.5.2004); ארנון רגולר, "החלה בניית גדר ההפרדה בצפון ירושלים: 80 אלף פלשתינאים יילכדו בין שני מחסומים", הארץ (9.6.2004); יאיר אטינגר, "סוף העולם מזרחה", הארץ (21.7.2004); שירות הארץ, "הוצג תוואי הגדר החדש: אמור לבטל מובלעות", הארץ (23.7.2004).

[7]  מתנגדים מהימין ומהשמאל: מפלגת "האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו", המפד"ל, מר"ץ,"חוג הפרופסורים לחוסן מדיני וכלכלי" בראשות דר' רון בריימן, עלון "מעט מן האור" המתפרסם בקרני שומרון, קבוצת "שנית גמלא לא תיפול", קבוצת "תעאיוש", "קואליציית הנשים למען שלום צודק", "שומרי משפט – רבנים למען זכויות האדם", "רופאים לזכויות האדם", "עדאלה – המרכז המשפטי לזכויות המיעוט הערבי בישראל", "יש גבול", "הוועד נגד הריסת בתים", "גוש שלום", "שלום עכשיו", "נשים בשחור", "אזרחי ישראל נגד הגדר" ו"אנרכיסטים נגד החומה". תומכים: מפלגת העבודה, המפלגות החרדיות, ושינוי. ראוי לציין כי רוב המתנגדים לא שללו את עצם הרעיון כי אם את הביצוע ודרשו שהגדרחומה תחפוף את הקו הירוק.

 

מקורות המידע:

אלדר, ע. (31.7.2007), "לא רואים מעבר לגדר", הארץ, חלק ב, ע' 3.

אלדר, ע. זרטל, ע. (2004), אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967 – 2004, כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

ביגר, ג. (2005), גדרות וגבולות בעולם, משרד הביטחון, תל-אביב.

ברגר, ג'. (2006), "ייאוש שאין לנצחו", מטעם, חוברת 5, ע': 18 – 25.

מועלם, מ. (11.7.2004), "לפיד: לא נכבד את פסיקת בית הדין הבינ"ל, בג"ץ הוא הקובע", הארץ, ע' 2.

מוריס, ב. (1997), מלחמות הגבול של ישראל, 1949 – 1956, ספרית אפקים, עם עובד.

פולמן, י. (2004), סיפורה של גדר ההפרדה: האמנם הפקרת חיים?, הוצאת כרמל, ירושלים.

קמפ, א. (2003), "הגבול כפני יאנוס: מרחב ותודעה לאומית בישראל", בתוך: שנהב, י. (עורך), מרחב, אדמה, בית, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע': 52 – 83.

שביט, א. (8.6.2007), "פוסט – ציוני", הארץ, מוסף הארץ, ע': 1, 22 – 28.

שיזף, צ. (2007), סוף הדרך – מותה של מדינה, עולמות, עם עובד.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה ארצי  On 5 בינואר 2012 at 4:44 PM

    הגדרחומה לא הוקמה משיקולי בטחון. לאמיתו של דבר לא עמד כל שיקול הגיוני וענייני מאחורי הנסיונות להקימה.
    אומרים ההסטוריה חוזרת. ממליצים ללמוד מנסיון העבר ולא להתכונן למלחמה הבאה על סמך ניהול הקודמת. כל זה נכון כאשר יש שיקולים והם ענייניים. במקרה של ישראל הבונה גדרחומה אין לא מזה ולא מזה.
    הסינים שרצו להתבודד מהעולם הקימו את החומה הסינית. החומה הסינית נבנתה על ידי מעצמה שלא רצתה לנצל כוחה למסעות התפשטות אלא לקניית שקט בתחומיה על ידי הקמת מכשול בפני השואפים לחדור אליה. בדיעבד החומה לא עשתה תפקידה וסין נכנעה לפולשים מהצפון.
    הגדרחומה הוקמה על ידי ישראל על מנת למנוע חדירות של פעילות עויינת כאשר בפועל כל משאת נפשה הייתה התפשטות אל מעבר לשטחים שהגדרחומה תחמה. ישראל רצתה ללכת עם ולהרגיש בלי.
    שאיפות התפשטות משיחית לא ניתן לעצור על ידי גדר פיזית כמו ששאיפות לחדור לשטחי קורצים לא ניתן למנוע לאורך זמן. כמו בעולם הפיזיקה גם כאן הפתרון טמון ביצירת מצב שווי משקל. מצב פוליטי בטחוני כזה שהרצון לדחוק את התחום נעצר מפני הרתיעה מהתשלום בגין סטיה זו.
    כל עוד אין מצב בו התשלום שישראל צריכה לשלם מחיר שאינה יכולה לעמוד בו יהיו מי שינסו לבנות חומות ומי שיקעקעו אותן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: