קפה ומאפה בניחוח איטלקי

קפה ומאפה. ירדנו דרומה. כמעט בכול ארץ ועיר הדרום עני – אם לא נאמר מפגר כלכלית – לעומת הצפון. ובאיטליה הדבר מורגש ומודגש. אין זה סוד שהצפון העשיר (מילנו-טורינו) "מעוניין" להתנתק מקצה המגף שאותו יש לסבסד בכספי משלמי המיסים הצפוניים. שלא נדבר על סיציליה…

והפעם אנו באיטליה. בדרך מרומא לנפולי. שמנו לנו כמטרה "לראות את נפולי ולחיות". ובדרך למטה, דהיינו לדרום, ביערות קסטלו-רומנו, חבויה עיירה פסטורלית. מפאת העצים כמעט ואין מבחינים בה. ושמה הוא NAMI.

כאן, ליערות, היו יוצאים הרומאים, שגרשו את קודמיהם, האטרוסקים, לצוד. היום, האיטלקים תושבי רומא, שהם איטלקים רק אחרי שגריבאלדי, שנחת באי הדרומי מלווה באלף לוחמים, וממנו צעד לאורך המגף עד הרי האלפים, והחליף מלך בורבוני במלך לבית סבוי, ובדרך איחד את איטליה ששפתה שפתו של דנטה ולא השפה הלטינית, יוצאים לפיקניקים בסופי השבוע. ואכן, בכיכר האחת  והיחידה של העיירה, מתנוסס פסלה של ארטמיס היוונייה, שהפכה לדיאנה, אלת הציד הרומית.

עצרנו להשתהות בה. אתנחתא. בהחלט יש מה לראות. רחובות, סמטאות, בתים ואנשים. העיירה צנועה, קומפקטית. חיי יום-יום. נוף האגם הפרוש לרגלינו. ולנסות לתקשר – על אף מגבלות השפה – עם החברה המקומיים.

וכששבענו מהנוף – והרי לא באמת מגיעים לשובע – התיישבנו לבדוק את טיב הקפה המקומי. ומאליו גם מאפה התבקש בצידו.

לידיעת הקוראים –  זה לא שחסר ספל קפה על השולחן אלא שזוגתי שתחיה היא האוחזת בספל הקפה השני.

רשמתי מתווה על נייר שמצאתי בכלי ובחנתי את החיים ברחוב. ובהמשך פניתי לספר.

וכך כתב קרלו לוי, יהודי-איטלקי, על הדרום שאליו פעמינו:

שנים הרבה עברו, שנים של מלחמה ואשר יקרא בפי הבריות בשם היסטוריה. מיטלטל לכאן ולכאן, כיד המקרה, לא יכולתי לשוב אל איכרי כאשר הבטחתי אותם בהיפרדי מהם, ואין אני יודע אימתי יבוא היום, אם יבוא בכלל, ואוכל לקיים את הבטחתי. אך מסוגר בחדר-יחיד, בעולם בדל לעצמו, אשמח לצאת בזכרוני למסע אל אותו עולם אחר, אשר ההרגל והעוצב גדרו גדר סביב לו, הניסחת מדברי-הימים והמדינה, המאריכה-רוח נצח, אל אותה ארץ קהה ולא-רוחמה, ארץ בה יחיה האיכר חיי עוני ומרורים והוא דבוק במנהגי חייו הקפואים על שמריהם בין רגבי אדמתו הצמוקה ולנוכח פני המות.

"אין אנו נוצרים", יאמרו. "ישו אך עד אבולי הגיע". "נוצרי" בלשונם משמעו "יצור אנוש", ואמרה זו, הנשמעת כפתגם ואשר כה הרביתי לשמעה מפיהם, אפשר ואינה אלא ביטוי להרגשת נחיתות שאין לה תקנה. אין אנו נוצרים, אין אנו יצורי אנוש; אין אנו נחשבים כבני-אדם, אלא אך ורק כבהמות, כבהמות-משא,או אף פחותים מבהמות, סתם חיות-מדבר. אלו, על כל פנים, חיות אם בטוב ואם ברע, אם כמלאכי-עליון ואם כרוחות רעות, בעולם משלהן, ואילו אנו אנוסים לכוף ראשנו לפני עולם הנוצרים אשר מעבר לאופק, לשאת את עולו ולעמוד בפני יתרונו. אך האמרה משמעה עמוק רב-יתר מכן, וכאשר יהיה דרך הסמלים – משמעה כפשוטה. ישו עמוד עמד מלכת באבולי, מקום שם יניחו הדרך ומסילת-הברזל את חוף סאלרנו ויפנו אל שטחי השממה של לוקיה. ישו מעולם לא הרחיק עד הלום, וכמוהו אף לא הזמן, אף לא הנפש ביחודה, אף לא התקוה, אף לא יחס הסיבה למסובב, אף לא התבונה וההיסטוריה. ישו מעולם לא הגיע הלום, כאשר מעולם לא הגיעו הרומיים, שנסתפקו בהצבת חילות-משמרבאירסיאות, בלא לחדור אל תוך ההרים והיערות, גם לא היונים, אשר עלו כפורחים אצל מפרץ טאראנטו. איש מחלוצי תרבות המערב לא הביא עמו הנה את בחינת הזמן ואת האלהת-המדינה אשר לו, או אותה פעלתנות-לבלי-חשך הניזונה מעצם עצמה. איש לא בא לארץ זו אלא בבחינת אויב, כובש, או אורח חסר-הבנה. תקופות השנה יפסחו-יעברו כיום הזה על פני עמל-הפרך של האיכרים, ממש כאשר עברו שלושת אלפי שנים לפני הספירה; שום בשורה, לא מאנוש ולא מאלוה, לא בקעה אל עוני קשה-עורף זה. בשפה אחרת נדבר, וכאן לשוננו לשון בלתי מובנת היא. גדולי התיירים לא יצאו מגדר עולמם שלהם; כף רגלם דרכה בשבילי נפשם שלהם, שבילי הטוב והרע, המוסר והכפרה. אך ארץ-צללים זו, אשר לא תדע חטא, אף לא כפרת חטא, אשר בה הרע אינו מגדר המוסר, אלא אך הסבל הכרוך לעולם בדברי העולם הזה, נשארה שכוחת אל ואדם.

 מקור: קרלו לוי (1961), ארץ שכוחת-אל, עם עובד, ע' 6-5.

"לשם אתה לוקח אותנו?", שאלה הגברת. "כן", השבתי. "חלפו מעל 80 שנה מימי שלטונו של מוסוליני שבתקופתו מתרחש הסיפור. אנו במאה ה-21. יהיה מעניין." ונסענו.

בערב, במלון, כבר יכלתי לרשום בצבע. יש זמן. אין לחץ. התשתית תואמת. בחנתי את המתווים ורשמתי.

צילומים ורישומים: משה הרפז (ספטמבר 2011). כל הזכויות שמורות. רשומה זאת ראתה אור לראשונה ב-26.12.2012 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" העוסק בנושאי חברה, תרבות ותקשורת.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה ארצי  On 29 בדצמבר 2011 at 9:33 PM

    כבלה כבלה = כמה יפה כמה יפה. באיטלקית זה נשמע כשיר הלל.
    יפה איטליה גם צפונה וגם דרומה.
    באחד הכפרים שמעל אמלפי נטינו ללון. המראה מהמרפסת הוציא מפי זוגתי את קריאת ההתפעלות החד משמעית: "אנחנו בתוך גלויה". כבלה כבלה.
    יפה כל איטליה. אבל גם יופי זה לא מסתיר את כעורה של העובדה, הלא ברורה, כי הדרום הוא נחות והצפון ממנו רוצה להיפטר. ואני רק מעוניין לדעת מה השפעתו של השטף המגנטי של כדור הארץ על הדבר .

כתיבת תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: