1114 מילים על אשקלון במבט חטוף

ושוב מצאתי את עצמי "יורד" דרומה. נטלתי לעצמי משימה בת יומיים. המטרה – השתתפות בכנס שארגנה עמותת "מרחב": "העיר כמנוע לצמיחה כלכלית". נשלחתי להשכיל. ואל יהא קל הדבר בעיניכם. לשבת באולם ההרצאות, מתשע בבוקר ועד שמונה בערב, אין זה דבר של מה-בכך. וגם לרשום ולתמצת את ששומע אני ורואה ובסופו של יום לרוץ ולספר לחבר'ה שלא נכחו מה למדתי ומה ראוי שילמדו אף המה. הכנס התקיים באשקלון. זמן רב חלף מהיום בו ביקרתי אותה לאחרונה. ניצלתי אי-אלו שעות, בין לבין, על-מנת להתבונן בעיר.

פעלתי לפי הכללים שאנו, המתכננים, מטיפים להם: שימוש בתחבורה הציבורית בלבד. שעת נסיעה מתחנת הרכבת של הרצליה ועד לתחנת הרכבת של אשקלון (רכבת פרברית וללא צורך בהחלפה! הידד!!). ומשם צעדתי, בקו 11, דהיינו ברגל, במשך כשעה, בואכה מרכז הקונגרסים אשר חבוי בתוך המכללה האקדמית. אפשר גם לקחת אוטובוס מקומי (ואפילו חיכה אוטובוס מטעם מארגני הכנס…). אני העדפתי להתנהל אחרת.

לצערי, תמך בי מזג האוויר. סוף נובמבר. שמים בהירים. בוקר כחול וצונן. נשב רוח קל שבקלים. שעת בוקר אידיאלית להליכה. אין ולו רמז לענן. גם אין נראים העבים בקצה טווח התחזיות של מזג האוויר. עדיף, כמובן, היה אם היה יורד גשם… זה בדיוק מה שחסר לנו – שנה שמינית של בצורת רצופה.

ובדרך ראיתי עיר. עיר שאיני בטוח אם אליה התכוונו האדריכלים, המתכננים ושאר בוני הערים לסוגיהם ולמקצועותיהם. קניון על אם הדרך המנותק מהעיר, מבני תעשייה עתירת שטח, שטחים שהתרוקנו, שדות מעובדים (החלפתי מספר משפטים עם החקלאי העירוני  שבאותו בוקר צונן פרס את קווי המים שהרי נאמר "את הגשם תן לנו בעיתו"), אתרים לשימור שאינם שמורים (כדוגמת הבאר שחפר איברהים פחה. אני מציע תיקון: בטוח שהוא לא חפר. לבטח הורה על כך בהצלפת פרגול…), עיר שכמעט ואינה מתכתבת עם עברה (מעניין לראות מה תעלה "מתיחת הפנים" למגדל), רחובות רחבים של שכונות מגורים שבשוליהם / שעל מדרכותיהם אין איש מהלך (על כל פנים לא בשעות שבין 8 ל-9), שוק חי ותוסס (שממזרחו מבצבץ הגג של המקום החדש שאליו הוא אמור להגר), ושכונות מגורים. וותיקות בצד חדשות. ומרחוק, ברקע, ניבטים העגורנים, גאוות העיר הנבנית, המקשטים את קו הרקיע הצפוני, של השכונות הסופר-חדשות. קטעים "מתים". מדבר אורבאני. שיממון עירוני.

יפה עשו המארגנים שקבעו את העיר אשקלון כמארחת. מחוץ לתל-אביב. בכנס לא השתתפו אלפים. המארגנים טענו שנרשמו כ-300. מספר מכובד של משתתפים. לא ספרתי. התרשמתי שבפועל – היו פחות. לבטח בשעת המושבים המקבילים. היו אולמות כמעט ריקים. כנראה שאשקלון בכול זאת נתפשת כפריפריה. עדין רחוקה היא ממרכז הארץ. ממדינת תל-אביב. הסטיגמה לא במהרה תימחק. ואולי בגלל מורא סמוי מ"צבע אדום" שחדר בהיחבא לתת-ההכרה? מקווה אני שטעיתי. יודן אמר שהייתה תחרות בזמן מול אחרים. זאת-אומרת שהקהל הפוטנציאלי היה צריך לבחור מבין כנסים שהתקיימו באותו יום ובאותן השעות אך במקומות אחרים.

ובכנס למדנו לחשוב אחרת. הקרקע כמשא העיקרי העומד לרשות הרשות. לצופף את הבנייה. לעבות את הקים. לבנות לגובה. להרוס מבנה ישן בפני חדש. להתחדש עירונית. להשתמש בתת-קרקע (תוספת שלי – כי את זאת לא אמרו…). להתייעל. לקצר את הבירוקרטיה. להקים מערך תנועה אופטימאלי. לבנות רשתות. תחבורה וחברה. לבזר סמכויות. ליזום. פיתוח בר-קיימא. קיימות. עיר ירוקה. שוחרת סביבה. עיר מסוככת. בניה ירוקה. איכות חיים. עיר סטיכית מול א-סטיכית. תכנון אבולוציוני. לפתח שכונות חדשות או לשקם המרכזים הישנים. פיזור תעסוקה. פרגמנטציה מרחבית. להתאים את העיר לתושבים. עירוב שימושים. להקים עיר אידיאלית שבה מוצע לתושב, בטווח של עשר דקות הליכה, כמעט הכול: מגורים, פרנסה, מצרכים ובילוי.

ועוד יפה עשו המארגנים כשהציבו ראשי עיר מכהנים כיושבים בראש המושבים. שאם לא כן – היאך הייתי פוגש את ראש עיריית רהט? עיר של כמעט 60 אלף תושבים. חצי אשקלון. 50% מתחת לגיל 13. כל יום 5 – 6 לידות. כל שבוע צריך לפתוח גן ילדים חדש. והאבטלה? השיא הישראלי הרשמי – כמעט 40%. והנה באה חברת "סודה סטרים" וביקשה להקים מפעל. פרנסה ל-1000 עובדים. וכבר הוקצתה חטיבת קרקע של 80 ד'. אך משרדי האוצר והתמ"ת נלחמו זה בזה: מי לא משלם לחיבור התשתיות. משהו כמו 15 מיליון ₪. וגווע הפרויקט…

ונותרתי מתוסכל. כיצד מנחילים את שכולם מציעים (ויש לכך הסכמה גורפת וכמעט ולא הייתה אופוזיציה רעיונית) לעיר שכבר בנויה עד תומה. שמיצתה את כל עתודות השטחים שעמדו לרשותה? (ואין הכוונה לאשקלון…). אתגר עצום. ואולי גם מתסכל מבחינת הביצוע. להוציא מהכוח אל הפועל. מתכנית למוצר מוגמר.

תמו שני ימי הלימוד. הלכתי אל מרכז העיר כפי שזכרתי אותו. מרכז אשקלון, עיר נפה, מערבית לאצטדיון. מגדלי התאורה שימשו לציון דרך. כמעט כמו ציוני הדרך של קווין לינץ' [ Lynch K. (1960), The image of the city, The MIT Press,Cambridge, Ma]. מעבר למרכז זה – זרועות לכול עבר שכונות מגורים. גבוהות ונמוכות. מבנים משותפים או צמודי קרקע. עם הפנים או עם הגב לים. ישנות או חדשות.

הרחוב המוביל ממג'דל הערבית אל מגדל אשקלון הישראלית (כך נקרא היישוב בימיו הראשונים) וממנו אל מרכז העיר אשקלון, שהמכללה נשענת על גדתו הצפונית, הוליך אותי גם אל התחנה המרכזית. פעילות מסחרית בקומת הקרקע של חזית רוב המבנים. חנויות מזון, הלבשה, סדקית. חנויות "באזר". מעצבי שיער (לא נותרו גלבים וספרים בעולמנו…), סופרים (בעבר קראו לכך חנות מכולת או צרכניה…), פיצוציות. פה ושם מנקדים את הנוף עצי השקמה העתיקים-וותיקים. הם הם ילידי המקום.

חלק משערי העסקים מוגף בתריס מתכת. העשבים מספרים לנו שזה כבר זמן רב ששערים אלה לא נפתחו. הקניונים בולעים את עסקים הקטנים. יתרון הגודל. ברוך בואך לעולם הרשתות. ידוע הוא שכול קניון הוא מבחינתmore of the same  ולמרות זאת עדיין נוהר ההמון אל המולך.

הנה התחנה המרכזית. אפורה, עגומה ומטונפת. ירדה מגדולתה. ועם זאת – המוני בני-אדם צובאים על פתחי האוטובוסים. שעת ערביים. אנשים חוזרים לשכונות המגורים. נציגי האוכלוסיות החלשות: זקנים, בני-נוער, חיילים, אתיופים, רוסים, עובדים זרים. ואני קורא את השלטים: ברנע, אפרידר, המרינה, מסוף רמז, אזור התעשייה הצפוני.

ומהתחנה המרכזית הלכתי לכיוון הים. חי על זמן שאול. או-טו-טו תשקע השמש. והים – כחול כרגיל. נראה כי את הדופן הצפונית מייעדים למבני הציבור. בתנופת בנייה. היכל התרבות ממתין לחבריו שיצטרפו אליו בדרך אל הים. בית המשפט, הספרייה העירונית, רפואה מקצועית של קופת חולים הכללית. בעורף העירייה והקניון. הגדה הדרומית – תפוסה זה מזמן. בתי מגורים ישנים ובית החולים.

עליתי על קו 18. שיוליכני אל תחנת הרכבת. תמורת 4.1 ₪. מסביב כבר שררה אפילה. ירדה החשכה. מכיוון צפון הבהיקו אורות העגורנים. וד"לים. ועדות לדיור בלבד. להקמת מגורים. ואסור שיהיו בתכנית שטחים למסחר… כמו הול"לים שנעשה בהם שימוש לפני שני עשורים כאשר נפתחו שערי ברית-המועצות המתפוגגת וים של מהגרים פקד את מדינתנו. והציף את בעיית המגורים. יותר מדויק את החוסר במגורים. במלאי של דירות למגורים המצוי על המדף. והרי בימינו אין משתמשים עוד ב- JIC – just in case אלא ב- JIT – just in time.

התיישבתי בקרון. עוד שני חיילים ושלושה פליטי הכנס תרו אחר מקום. מצקלוני שלפתי את הספר שכתב שלמה זנד : "מתי ואיך הומצא העם הישראלי" (2010, רסלינג). צריך לבדוק על מה ולמה רואים בו אנשים עוכר ישראל. ואיך מתמודדים עם מצב שבו יהודיה נישאת לגוי ומולידה בת. והבת – יהודיה לפי ההלכה. ואף היא מתחתנת עם גוי ומולידה בת… וחוזר חלילה. אז מי בעצם אנו?

גילוי נאות: לא הסתובבתי בכול שכונות העיר. וקרוב לוודאי שהחמצתי שכיות חמדה. מקווה שלא עשיתי עוול. ואם כן – בשוגג הוא. אשתדל לתקן בביקור הבא. ושמתם לב שלא צילמתי…

פרסם תגובה או השאר עקבות: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: