וכיצד נתגלגלו ובאו הדברים וכשנכנסנו לאולם המרכזי ב"בית שלום", קמו כ-חמש-מאות יפנים, נעמדו על רגליהם, ומחאו כף במשך דקות ארוכות במחווה לקומץ ישראלים משתאים – מה שקרוי Standing Ovation? במשפטים הבאים נשיב את התשובה.
יום שישי. צהרים. הסתיים ביקורנו בגן הסלעים. מקדש "זן" – כך קוראים לו המערביים – והוא, אליבא היפנים, אינו כזה. מקדש ריו-אן-ג'י. מערב קיוטו. קודם לכן, בבוקר, ערכנו סיבוב במקדש הזהב.
ביציאה השתהינו קמעה. סידורים אחרונים לפני שיוצאים לדרך. כל אחד וענייניו. ונפגשנו שוב בכניסה למקדש. הספסל קרץ. באחת צללנו לתוכו. אחרי ככלות הכול כבר היו מאחורינו למעלה מ-5 שעות שוטטות בגנים קסומים. ר' פתחה את הספר. כלומר את המדריך שלה. בו צוין מספר הטלפון של "בית שלום". אצלי, במדריכי, שאותו נשאתי בילקוטי, לא צוין דבר או חצי דבר על "בית שלום". נו טוב, מה אתם מצפים ממדריך של גויים שתורגם לעברית? מי מהנוכרים מעוניין בנושאים יהודים ביפן הרחוקה?
אך הספר שר' אחזה בו נכתב מלכתחילה בעברית. ע"י ישראלי. ששהה כאן, ביפן, מספר שנים וכתב את שכתב. ולא סתם ישראלי. כזה שהיה פעם חניך של דני בצופים. או להפך. איני בטוח. בכול מקרה הם יודעים מיהו. ואפילו סימסו אליו. וקיבלו משוב. אני לא. הם מחיפה ואני מחולון.
תהינו – למדריך יש ותק של עשור. האם הוא מעודכן? אך הסתבר שבמספר הטלפון לא חל שינוי. ר' הקישה את הספרות הרצויות וכשנוצר קשר ביקשה, אם ניתן, לדבר עם מישהו באנגלית. "למה באנגלית אם אפשר בעברית?" נשמע הקול מהצד האחר.
ומיד קיבלה הזמנה. שאי-אפשר לסרב לה. לערבו של אותו היום. יום השישי הזה מיוחד הוא. אמור להתקיים בו טקס בעל משמעות. ליפנים. מפגש חצי-שנתי ייערך הערב ב"בית שלום". כל נציגי הקהילות יינכחו. מכאן ומשם. וגם מהאיים הרחוקים. כ-500 במניין. "אתם מוכרחים לבוא," הפציר הקול. ר' הסתכלה סביבה. שלושה ראשים הנידו מלמעלה למטה. בכיוון הנכון. אין מצב שנפסיד אירוע שכזה. ר' רשמה לפניה את הכתובת.
"תגיעו עד 8, הטקס יתחיל מס' דקות לאחר-מכן," אמר הקול שממול. זה היה הרגע שבו הפכנו להיות הקבוצה של ר'. כולה 4 אנשים. ובכול זאת קבוצה. ועכשיו אפשר ללכת ולצוד דבר מה לבטן. לנפש כבר יש…
ובערב ירדנו למונית שהמתינה בחזית המלון הלוא הוא מלון "אנה". הנהג, מכופף בלבן, פתח את הדלתות. נכנסים. לא צריך לעשות דבר. אני אסביר. הבחור, למעשה די-קשיש, קרוב לוודאי שהוא מחזיק עשור של שנים מעלינו, הוא שמגיף אחרינו את דלתות המונית ובסופו של דבר מתיישב במושב הנהג. אין צורך בכתובת. די במתן מס' הטלפון. מכניסים למחשב – והוא כבר משרטט את הנתיב. איכשהו נראה כי הנהג מעקם את האף. יצאנו לדרך.
פילסנו דרך בחשיכה. ובקרבת היעד ראינו אור גדול. וכנסייה גדולה. ואוטובוסים בחנייה. ופני הנהג אורו. היפני, דובר העברית, ששהה בארצנו אי-אלו שנים, קיבל את פנינו. נעלים השל ופנימה התקדם. אין ברשותי מצלמה. אבל דני הרגיע והוציא מכיסו את מצלמת הכיס.
עוברים במוזיאון של הכת הנוצרית ששמה הרשמי הינו "אגודת הנוצרים היפניים ידידי ישראל". ובקיצור "בית שלום". לאחר מלחמת העולם השנייה, בקוריאה הרחוקה, סמוך לגבול סין, חווה הכומר טקג`י אוצוקי חוויה מיסטית עמוקה שממנה יצא בתובנה כי המשיח בוא יבוא אך רק אם תקום מדינת ישראל וירושלים בירתה. ומני אז פעל למען ישראל. חזר הכומר ליפן וייסד כת שמונה, כיום, כ-10,000 נפש. לא ארחיב על כך מעבר לנחוץ.
בשם פעילותיו למען ירושלים קיבל אוצוקי את התואר "נאמן ירושלים" כהוקרת תודה על פעולתו למען העיר ומדינת ישראל. ביקורו הראשון בירושלים התקיים רק באפריל 1966. הוא ביקר גם בכותל שכידוע היה, באותה העת, בתחום השלטון הירדני. ושם, בעודו עומד אל מול הכותל פקדה אותו שוב המוזה הישנה-נושנה. שוב חש בכושר הנבואה. עוד מעט יבוא שחרור ירושלים. איני צריך להזכיר לכם מתי כבשנו את ירושלים (ויהודה ושומרון והבקעה) מהמלך ההאשמי. החשבון פשוט…
ולאחר הביקור, וההשראה, כתב הוא שיר. בעצם נבואה. קורא אני את שכתוב מתחת לזכוכית. שולף אני את העט והפנקס ורושם:
כותל הבכי
צמידות אצבעותיי לכותל הבכי / באזני נעימה עצובה, קול נהי / איכה ישבה בדד העיר / פעם אהבוה הייתה מלכה במדינות / עתה בכה תבכה יומם וליל / דמעותיה על לחיי כנחל הקדרון / מתי יחזור יקירי / עד מתי אצפה לו בדד… אוי, כותל הבכי ! את הסודות / שנערמו באבניך אצברה בליבי / אשוב לבדי לארץ נוכריה הרחוקה / לא רחוק הזמן ושוב תשיר בקול / אדיר שיר רינה עם שחר חדש,,, אשוב אליך / על כנפי נשרים לשיר את שירך / שלום לך ירושלים אהובתי.
רשמתי זאת במהירות שיא. פה ושם החסרתי שורות. הזמן. הזמן שחסר. או-טו-טו מתחיל הטקס. היינו בין האחרונים להיכנס.
נכנסנו לאולם. הקהל קם על רגליו והריע. היינו המומים. פיות פעורים. כבוד גדול כובדנו. לא היינו הישראלים היחידים. עוד שלוש קבוצות נכחו. הללו של טיולים מאורגנים היו. ואנו, הקבוצה של ר', "נפלנו" לכאן במקרה. נפלאות דרכי הבורא.
הטקס התחיל. המקהלה פצחה ברינה ובשיר: "ללכת שבי אחרייך". והמשיכה במחרוזת שירים ישראליים. מקהלה ייצוגית. אחת לכמה זמן המקהלה עוזבת את איי יפן ועורכת סיבוב הופעות עולמי. בעברית כמובן. יכולת לראות את התרגשות המופיעים. דמעות זלגו מעיני אחת השרות.
לאחר מכן הגיע תור הנאומים. בעברית כמובן. וסרט על מייסד הכת. איכשהו צריך אמצעי לחברות (סוציאליזציה). מדריכי הקבוצות הישראלים הביאו תשורות. וגם שלפו את הניירות ואמרו דברי תודה. מאיתנו, קבוצה בת ארבעה אנשים שגויסה לעניין רק לפני מספר שעות, לא ציפו לכך. ובכול זאת אמרנו תודתנו. אישית למנהל הטקס.
בין יתר הפעילויות, מקצה הכת מלגות לישראלים החפצים ללמוד לתארים מתקדמים ביפן. המלגאי אמור, בתמורה, ללמד את חברי הכת עברית. והבחור, אחד משלנו, נאם. ביפנית. והיפני, שניצח על הטקס, תרגם לעברית. זה היה הנאום המרכזי. אם זה אינו מחזה סוריאליסטי אזי איני יודע מה כן סוריאליסטי.
תם הטקס. חיפשנו את מנעלינו. ויצאנו אל הלילה. התעלקנו על האוטובוס של חברת "אקו". כמובן שקודם לכן ביקשנו את רשותה של ראובנה. והרשות ניתנה. נסענו בחזרה אל העיר. "היכן להוריד אתכם?" שאלה המדריכה. "לא חשוב," אמרתי. "כל מקום הוא טוב." ונופפתי במפה. ואכן ירדנו באחד הצמתים הראשיים. יושבי האוטובוס הביעו פליאה מסוימת. ארבעה ישראלים יצאו לשוטט בעיר. ללא מבוגר אחראי. אותם יביאו עד לפתח מלונם.
התרשתנו. מצאנו את מקומינו במפת העיר. הסתכלנו ימינה וגם שמאלה. מבנה בן 8 קומות צץ לפנינו. היה ברור לנו שהמסעדות הן בקומה השביעית. יוצאים להרפתקה קולינארית. וכך היה…
חזרנו ארצה. ובאחד הימים יצאנו לתור בהרי ירושלים. נסענו בדרך דיפנבייקר. ע"ש ראש ממשלת קנדה. היה בעדנו במשך הקדנציה שלו. זאת דרך עפר המקבילה לכביש מס' 1. מצפון לכביש. בינות המשלטים הצפוניים של רכס ההרים היורד מנווה אילן אל שער הגיא בימי מלחמת הקוממיות. ובאחד מעיקוליו הוקם גן לזכרו של אוצוקי, מייסד הכת. והימים היו ימיו של אולמרט כשליט ירושלים. וגם הוא זכה לחקיקה בסלע. אך לצערי הגן מוזנח. לא רק "על הפנים" אלא גם "הגבות בחול"… חבל. מאוד חבל. יכלה להיות פינת חמד.
מה אתם אומרים? האם היפנים האלה, הנוצרים, אוהבי ישראל, כת "בית שלום" (ואל תשכחו את כת ה"מקויה"), הם בעצם סוג של מיסיונרים. שהרי הם מאמינים כשיבוא המשיח אנו נעבור לצד שלהם כי אנו חיים בטעות. בברית הישנה. והמשיח, אם יבוא, יעבירנו לברית החדשה. ואולי חושד אני בכשרים? איך שלא יהיה הייתה זאת חוויה מרשימה. מספיק חזקה על-מנת לקנח בה את המסע היפני.
צילומים: יפן – דן ברוקמן (אפריל 2010). ישראל – משה הרפז (יוני 2011). כל הזכויות שמורות. רשומה זאת התפרסמה לראשונה ב- 5.12 ש.ז. בפוסט-מגזין "במחשבה שניה" לענייני תרבות, חברה ותקשורת.
משה הרפז 
תגובות
מדריך טיולים – אנושי ובטח הכתוב – הוא לא תמיד ערובה למיצוי המירב.
העולם הוא יפה ומזמן כפתאות = הפתעות נאות, באשר תפנה.
אני ממליץ על לזרום עם המקרה ולהנות מהבלתי מהמזדמן ולא רק ממצופה. לא זה מהשקם.