היכן נחבאים הסמוראים?

סיפור על ביקור בשכונה שמסתיים באגדה. אנו ביפן. בעיר הקרויה קאנאזאוואה. לחופי ים יפן.

הניסיון הראשון שלנו לתור את שכונת הסמוראים בקאנאזאוואה נכשל. במדריך הייתה המלצה כללית לבקר בשכונה. כמה מלים ותו לא. השעה הייתה מאוחרת. מה פירוש מאוחרת? יחסית. את המוזיאון לאמנות מודרנית כבר סגרו. הספקנו לבקר רק במבנה אחד. מעבר לכביש שכן המבנה השני. ולנו נותר ביד החצי השני של כרטיס הכניסה… החשיכה ירדה על העיר. עברנו מאחרי-הצהרים לערב.

טיפסנו, בדלת האחורית, אל האוטובוס הסובב בחוצות קאנאזאוואה התיירותית בתנועה מעגלית בלתי פוסקת. עם כיוון השעון כמובן. אם רוצה אתה לחזור תחנה לאחור – עליך לעשות את הסיבוב המלא (פחות תחנה…). וירדנו בתחנה שנראתה לנו כמתאימה לשמש כנקודת מוצא ליציאה לסיור בשכונת הסמוראים.

לא כאן המקום לספר לכם מי ומה הם הסמוראים. נסתפק ונכתוב שעד אמצע המאה ה-19 נחלקה החברה היפנית, באופן רשמי, ל-4 מעמדות ראשיים (הרשימה לפי סדר החשיבות. מי ראשון ראשון ומי אחרון אחרון): סמוראים, איכרים, בעלי המלאכה, סוחרים. והמעמדות – עוברים בירושה. בנוסף ל-4 הללו היו גם מעמדות אחרים, מצומצמים יותר, כדוגמת המשפחה הקיסרית, כוהני הדת, רופאים, מורים, משרתים וטמאים.

הסמוראים התגוררו בשכונות מיוחדות, בדרך כלל בסמיכות לטירת השוגון. על-מנת להבטיח את תלותם בשליט נמנע מהם כול מקור פרנסה זולת קבלת מכסות האורז לפי דרגתם. בשלב מסוים גדלה ושמנה חבורת הסמוראים והייתה לנטל על האיכרים שלא די היה בעבודתם כדי לספק מזון ללוחמים. נוסיף לכך את העובדה שביולי 1853 הגיעה לחופי יפן שייטת אמריקאנית בפיקודו של תא"ל מאתיו פרי ועמו הלחץ לפתוח את יפן. התוצאה הייתה שיפן התמערבה, המערכת הפנימית התארגנה בפורמט אחר וכול השאר היסטוריה.

ובאותו ערב היו השמים קודרים. פה ושם נטף מהם זרזיף של גשם דק. גשם אנגלי ביפן. תאורת הרחוב הייתה חלשה. לא משהו להסתמך עליו לצילומי לילה. הבניינים נראו כחשוכים. מלבד אתגר הניווט ברחובות לא-מוכרים, שבהם איש לא נכח, לא ראינו ברכה. סמוראים – לא פגשנו.

הגשם התחזק. הפך למה שהאנגלים קוראים: "Raining Dogs and Cats". החלטנו להתקפל. רטובים ודמומים חזרנו לתחנת האוטובוס ששימשה מוצא להרפתקה זוטא זו. מאוחר כבר כתבתי? גם זמנו של האוטובוס הסובב תם. קו התיירים נסגר. מחר יום חדש. אך לא אלמן ישראל. תמורת תשלום שווה לכול נפש אספה אותנו מונית והניחה אותנו בפתח המלון.

בערב, במסעדה אליה שלחה אותנו הקונסוליירית, בטווח של חמש דקות הליכה וללא גשם, חגגנו על "יקיטורי". שיפוד אחר שיפוד נצלה אל מול עינינו במושבנו אצל הדלפק. הצבענו על שיפוד. שאלנו מה הוא. בשר, עוף, דג. ואחר כבוד מה שנבחר הובא לצלייה. ותוך כדי התקבלה החלטה: שינוי תכנית. נאמר כי כל תכנית היא בסיס לשינויים. במקום לצאת מהעיר בבוקר – נישאר בה עד הצהרים אם לא למעלה מזה. יש מה לראות. לא הספקנו. קיימת טענה בסיסית שהגשם שהבריח אותנו יחזור רק לקראת ערבו של יום המחרת. נהגנו לפי העיקרון הרביעי של פו (ההוא, המצויר, מספרו של א.א. מילן). בואו ונניח שלא ירד גשם…

ואתם יודעים מה – בבוקר זרח השמש והאיר את הרחובות השטופים. וטיפות הלילה הפיצו נגוהות לכול עבר. ורוח קל נשב. ושוב יצאנו לדרך. ראשית לחצי השני של המוזיאון. ובדרך חווינו שלג ורוד. ומשם לשכונת הסמוראים.

ואין כמו לסיים מסע שכונתי באגדה. אפשר היה לספר מסיפורי המלחמות בין משפחות טאירה ומינאמוטו. זו בחירה דטרמיניסטית. אני בחרתי אגדה אחרת. לא "סתם" קרב בין שני סמוראים אלא קרב של סמוראי בשדים. לסיפור קוראים "מה שקרה לטאירה-נו-קורמורי" (בתוך: יעקב רז [2000], המיתולוגיה היפנית, הוצאת מפה). וכך מתגלגל הנעשה:

אחד המצביאים הגדולים של בית טאירה, קורמורי, יצא בלוויית פמליה של לוחמים למסע ציד צבאים בהר טוגאקושי, מרחק יומיים רכיבה מעיר הבירה קיוטו.

היה זה בעיצומו של הסתיו, בטרם נשרו עלי העצים, והם צבועים באלפי גוונים של אדום וכתום, צהוב וזהוב.

הערב ירד, וקורמורי רכב עם חבורתו אל עומק ההרים. לפתע ראו לפניהם קבוצת אנשים. קורמורי שלח אחד מאנשיו לבדוק במה מדובר. הצופה חזר וסיפר על אשה צעירה ויפה, מנשות האצולה ככל הנראה, שעורכת מסיבה בחיק הטבע, המוקדשת להתבוננות בעלי הסתיו.

קורמורי צפה גם הוא לעבר המסיבה, וראה שתחומה מופרד מן הסביבה במחיצת בד מעוטרת בציורים נאים. בתוך תחומה של המסיבה ראה מחיצות נייר מקושטות. הוא תהה מה מעשיה של אשה מן האצולה במקום נידח שכזה. ומכיוון שאין זה נאה לחלוף רכוב על פניה של בת אצילים, ירד קורמורי מסוסו, הסיר את כובעו, עקף בזהירות את תחומה של המסיבה, וחשב להמשיך הלאה בשביל אחר.

אך כשעבר ליד מחיצת הבד המעוטרת, פנתה אליו האשה וביקשה ממנו לעצור לרגע ולהאזין לה. היא סיפרה לו לו שאין היא בת-אצילים והוסיפה:

"עליתי להרים כדי לנוח ולצפות בעלי הסתיו, בתקווה שאיש לא יראני. האם כעת, לאחר שהתגליתי, עלי להיות מודאגת?"

קורמורי הרגיע אותה באומרו לה שאין לו מושג מי היא, ושכל רצונו לעקוף את תחום החגיגה ולהמשיך בדרכו, ובכל זאת הזמינה אותו האשה להצטרף למסיבה. קורמורי סירב בנימוס, ופנה להמשיך בדרכו.

אך האשה לא ויתרה, והפצירה בו שיצטרף אליה. היא הוסיפה שפגישתם נולדה מתוך הקארמה שלהם, גורלם שנגזר מחייהם הקודמים, ולכן קורמורי אינו יכול לסרב לה. "אם גשם יורד ושני זרים מוצאים מקלט תחת אותו עץ," אמרה לו האשה, "הרי אין זו פגישה מקרית, אלא גזירה שנגזרה מחיים קודמים."

קורמורי לא עמד בהפצרותיה, ונענה להזמנתה.

כשישב איתה, נסער קורמורי למראה יופיה, ותהה אם יש עוד עלי-אדמות יצור יפה כמוה. ליבו פעם בחוזקה.

האשה ניהלה את מסיבת ההתבוננות בעלי הסתיו בחן רב. היא הגישה לקורמורי סאקה, והוא שתה מן היין עוד ועוד. המסיבה נמשכה אל תוך הלילה, וקורמורי, ששתה כוסות סאקה רבות, נרדם. האשה נסוגה בשקט, לוחשת:

"נומה נומה נום, אדוני היקר, וחלום חלומות מתוקים."

בחלומו ראה קורמורי רוח-שליח של אל המלחמה האצ'ימאן. הרוח סיפרה לו שהאשה הקסומה אינה אלא קיג'ו, המפלצת מהר טוגאקושי, ושכל רצונה להרוג אותו. הרוח הזכירה לקורמורי שהוא נשלח על-ידי הקיסר כדי לקטול את הרוחות הרעות של הר טוגאקושי, ושמסע הציד לא היה אלא אמתלה להטעות בה את אויביו. הרוח גם סיפרה לו שאדונה, אל המלחמה האצ'ימאן, מעניק לו חרב קדושה על-מנת שישתמש בה בקרב מול המפלצת.

כשהתעורר, מצא קורמורי את החרב הקדושה מונחת לצידו, ממש כפי שהובטח לו בחלום. בעודו משפשף את עיניו, ראה סופת ענק מתקרבת אליו, ובליבה ברק מבזיק ורעם מתגלגל. פתאום נוכח לדעת שהוא בלב ההרים בלי איש ממלוויו. הנשים ששירתו אותו קודם הפכו לעדר שדות איומות למראה. כמה מהן ניצבו על המצוקים שמסביבו וירקו לעברו לשונות של אש. אחרות השליכו עליו גחלים לוהטות.

בתוך האש הלוהטת ראה קורמורי את הארמון הסיני הקדום האנג-האנג עולה בלהבות, ובמרכזו ניצבת קיג'ו, עשר אמות גובהה. זרועותיה וראשה התנשאו מעל למחיצה של שבע אמות. שתי קרניים הגיחו מתוך ראשה. שערה היה סתור והתעופף לכל עבר. עיניה זרחו כשמשות מסנוורות. כה עז היה האור שקרן ממנה, עד שקורמורי נאלץ להסיר ממנה את עיניו.

קורמורי שלף את החרב הקדושה שהעניק לו האצ'ימאן, ועמד נכון לקרב. קיג'ו זינקה עליו, אך קורמורי חמק ממנה, תפס אותה בשערה ונעץ בה את חרבו. היא ניסתה להיחלץ מידיו, אך קורמורי היכה בה שוב ושוב, עד שמתה.

בית-הסלע של קיג'ו מצוי עד היום בהר טוגאקושי, וכל המבקר בו חש באימת המקום וממהר הלאה. (שם, 93-91)  

גם בסיבוב השני לא פגשנו איש (או אשה). בתי זבול ראינו גם ראינו. סמוראים – אין.

ובצהרים המשכנו משכונת הסמוראים אל השוק המקורה. וטוב שכך. כי הנה שוב פצח הגשם בשיר מזמור. אך את שרצינו לראות – ראינו. וכשמעל לראשך גג – אינך דואג שמא יפריעך הגשם. עברנו מדוכן לדוכן, ניצלנו הפוגה בין שיר לשיר, והתקפלנו למלון. ואחר-הצהרים עלינו לרכבת שתוליך אותנו לקיוטו.

צילומים: משה הרפז (אפריל 2010). כל הזכויות שמורות. רשומה זאת ראתה אור לראשונה ב- 1.12 ש.ז. בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".