חומה ומגדל 9 – הבה נתנחל

ההתנחלויות כפר-עציון, קריית-ארבע ועפרה – הדוגמאות שהוצגו במאמרים קודמים – סללו הדרך למאות ההתנחלויות, היישובים והמאחזים, החוקיים ואלה שאינם כאלה. המדינה הרימה ידיים והסכרים נפרצו. והתוצאה מוכרת, ידועה ואינה מחמיאה:

התיאור "בנייה בהתנחלויות" מאפשר את קיומה של האשליה שההתנחלויות הן ישות נפרדת, טריטוריה תחומה בלב השטחים הכבושים, והכיבוש מתרחש מחוצה לה, מסביבה, כאילו מדובר בשני מרחבים הומוגניים ורציפים המופרדים אלה מאלה – האחד הוא שלוחה של מדינת ישראל ולכן יכול להתקפל לתוכה והשני נפרד ממנה לגמרי וזר לה.  זוהי אשליה שלא רק המתנחלים מעוניינים בהנצחתה, היא רווחת בשיח הציבורי הפוליטי ומזינה את שרטוט המפות השונות לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני שבאקרובטיקה מרחבית מבקשות לתחום את ההתנחלויות מהשטחים הכבושים ולספחן למדינת ישראל או לכווצן.

[…]

כך הדיון בכיבוש ממשיך להתקיים כעניין ישראלי-יהודי שאת חילוקי הדעות ביחס לעומק הוויתור הטריטוריאלי יש לפתור במסגרת הגבולות האתניים האלה.  המיקוד הטריטוריאלי, ההפרדה האתנית והפנטזמה של היות מחוץ לכיבוש או להתנחלויות, תומכים בהתנערות של מדינת ישראל מאחריותה כלפי אוכלוסיית הנשלטים שלה.  קבלת הקטגוריה הטריטוריאלית – "התנחלויות" – ותיאור הבנייה המתקיימת במסגרתה, מעלימים את הפשע המאורגן שהבדיל את הטריטוריה הזו מסביבתה ונדרש לשם כך להפקעת אדמות, לסילוק תושבים מאדמתם, לגירושם, להקמת מחסומים שיצמצמו את תנועתם, לבניית כבישים עוקפים שימחישו ויטשטשו בעת ובעונה אחת את האפליה האתנית המתרחשת שם, לעקירת מטעים ועצים ולפגיעה במקורות פרנסתם, לרעב, לאובדן ביטחונם של ילידי המקום, להפקרתם ולעריצות הכובש ולשרירות לבו, לפגיעה בגוף ובנפש. (אזולאי, 2007: 423 – 424)  

בעשור הראשון לכיבוש, במקביל למאבקי ההתנחלות המתוקשרים ביהודה ושומרון, בהחריש ובלי לתפוש מקום בכותרות, שלא נאמר בהיחבא, הוקמו היאחזויות נח"ל – במתכונת שנות ה-50 – בבקעת הירדן וברצועת עזה. שימוש בבסיס צבאי, לצורך התיישבות אזרחית, תאם את תפישתו הביטחונית שליגאל אלוןשלימים הבשילה ונודעה כ"תכנית אלון". ושוב, המילים והמנגינה מוכרות מעברינו הלא רחוק:

"שילובה של ההתיישבות האזרחית בתוכניות ההגנה, ובייחוד של יישובי הספר ואזורי התורפה, יספק למדינה תצפיות קבע קדמיות החוסכות כוח אדם מגויס והמסוגלות לא רק להתריע על תחילתה של התקפת פתע מצד האויב אלא גם לנסות לבלום אותה, או לפחות להשהות את התקדמות האויב עד שכוחות הצבא ישלטו במצב." (אלדר וזרטל, 2004: 374)

בד בבד ליישוב הישובים גוש-עציון וקרית-ארבע דחףיגאל אלוןלהקמת היאחזויות נחל ברצועת עזה בה מצא שותף פעיל ונמרץ בדמותו של אריאל (אריק) שרון שכיהן כאלוף פיקוד הדרום בשנים 1969 – 1973. נצרים וכפר-דרום שהוקמה ב-20 בנובמבר 1970 היו היאחזויות הנח"ל הראשונות. אלון טען כי: "ליישובים הללו חשיבות עליונה לעתיד המדיני של הרצועה, על ידי כך שהם מפצלים את הרצועה דרומה מהעיר עזה" (אדמוני, 1992: 64). 

קראו לתפישה ביטחונית זו בשם "אצבעות". תקיעת טריז יהודי בינות לשטחים מאוכלסים בערבים. ובמילותיו של אלון: "טריז קטן מהים עד הקו הירוק ולכן תקעתי שם את יישובי גוש-קטיף" (אורן, 27.7.2007). ההיאחזות השלישית, מורג, עלתה על הקרקע בספטמבר 1972.  היאחזות זו הייתה הראשונה שהתאזרחה. 

"אי שם בבקעה פורץ לו יישוב ששומר על הקו" – כך שרה להקת פיקוד המרכז באותן השנים [1].

באותה העת הוקמו כמה וכמה היאחזויות נח"ל בבקעת הירדן: בפברואר 1968 הוקמה בצפון בקעת הירדן מחולה שהתאזרחה בנובמבר 1969, ב-1968 הוקמה קלי"ה ("קם לתחייה ים המוות") במחנה צבאי נטוש שהיה של הלגיון הערבי (הירדני), ארגמן הוקמה ב-1968 ואוזרחה ב-1974, משואה הוקמה ב-1969 ונתאזרחה ב-1974, נערן עלתה על הקרקע ב-1971 והתאזרחה ב-1977, מכורה נוסדה ב-1973 ואוזרחה ב-1976, ב-1975 הוקם המושב גיתית על בסיס מחנה נח"ל שהתפנה, רועי הוקמה ב-1976 ונתאזרחה ב-1977 ויבוק הוקמה ב-1979 [2].

אלוף פיקוד המרכז דאז, רחבעם זאבי (גנדי), זקף לזכותו את מתן השמות להיאחזויות וליישובים האזרחיים שהחליפו אותן [3].

ברמת הגולן החלה ההתנחלות חודשים ספורים לאחר כיבושה במלחמת ששת הימים.  באוגוסט 1967 אישרה הממשלה את הקמת היישוב הראשון – מרום גולן. את הגרעין הראשון להתנחלויות ברמת הגולן ארגןיגאל אלון, בסיוע אלוף פיקוד הצפון דאז, דוד אלעזר. בעקבותיו עלו על הקרקע, בינואר 1968, עין-זיון ומבוא-חמה. באוקטובר 1967 קיבלה ממשלת ישראל החלטה המאפשרת סיפוח שטחים שנכבשו. לימים מימשה ממשלת בגין החלטה זו. ב-1981 חוקק חוק רמת הגולן ובעקבותיו סופח חבל זה למדינת ישראל.

גם צה"ל היה שותף מלא לתפיסת קרקעות בשטחים שנכבשו. המתכונת הייתה פשוטה – הקמת בסיסים – בדרך כלל במקום בסיסי צבא ערבי שננטשו –  והעתקת שטחי האימונים מאזורים סמוכים לקו הירוק אל מרחבי רמת הגולן, בקעת הירדן וסיני:

ימים ספורים אחרי שמלחמת ששת הימים הסתיימה ביקש אותי האלוף אריאל שרון לסור למשרדו. שרון כבר הוכר כאחד מגיבורי המלחמה, כמפקד אוגדה.  את תפקידו זה מילא שרון במינוי חירום; בתום המלחמה הוא חזר לתפקידו הקבוע כראש מחלקת ההדרכה במטכ"ל.

שרון הפנה אלי בקשה בלתי רגילה. "אני מבקש אותך שלא למתוח יותר ביקורת על ראש הממשלה לוי אשכול", אמר. הבעתי פליאה, כיצד זה דווקא הוא, אשר מתח ביקורת קשה ביותר על ראש הממשלה במלחמה, מפנה אלי בקשה כזאת. "מה קרה? מהי הסיבה לתפנית?" שאלתי.

שרון השיב בגילוי לב. "תבין", אמר, "דווקא בתקופה הזאת, אחרי הניצחון, רצוי שלישראל יהיה ראש ממשלה חלש. זה יאפשר להעביר במהירות את מחנות ההדרכה והאימונים של צה"ל לשטחי הגדה. בזה אעסוק ואתמקד כראש מה"ד.  ראש ממשלה חלש יירתע מלהפריע למהלך כזה. אך אסור להחליש אותו יותר מדי כדי שלא ייפול ." (שיף, 1.6.2007)

אך לא רק התנחלויות. שוב הוקמו שכונות בירושלים המאוחדת שיהוו חומת מגן וייצרו מעטפת שתגונן על הוותיקות שהפעם כללו את שכונות המגן שנבנו בתום מלחמת הקוממיות. וכך נבנו גבעת-זאב, נווה-יעקב, פסגת-זאב, תלפיות-מזרח וגילה. בני הדור השני והשלישי לדיירי שיכוני החומות נדרשו לעמוד בקו החזית.

פיתוח העיר המאוחדת שימש כלי גיאוגרפי-מדיני שנועד לבסס את התשתית היהודית ולמנוע בכך הפרדה בעתיד של העיר. שורשי הרעיון נעוצים כמובן בתפישת חומה ומגדל, אידיאולוגיה ציונית וותיקה, המניחה כי "חזקה יהודית על שטח היא האמצעי היחיד להגדיר טריטוריה ריבונית" (קליש, 2006: 225). 

נבוא ונטען כי השכונות החדשות של ירושלים שלאחר 1967 הוקמו בשלושה שלבים: השלב הראשון היה ניתוק הרצף הפלסטיני שבין העיר העתיקה לרמאללה והוא בוצע באמצעות הקמת שכונות "הבריח הצפוני" (גבעת המבתר, רמת אשכול), השלב השני היה התפשטות מעבר לקו הירוק (גילה, רמות ונווה יעקב) והשלב השלישי (שעודנו מתרחש) נועד לבסס את השליטה היהודית בשטחים שמסביב העיר (הר חומה ופסגת זאב). שכונת הר חומה מוצגת כחוליה האחרונה בטבעת החיצונית של שכונות ירושלים ומיקומה בין רמת רחל לגילה אולם בפועל היא ממוקמת בין הכפרים אום טובא לבית סחור. לצורכי ביצוע חלק מהשלבים הללו הופקעו שטחים ואדמות בבעלות פלסטינית, מעשה אשר גונה בחריפות על-ידי האו"ם.

בתחילת שנות ה-70 ובמסגרת השלב השני של פיתוח ירושלים האחודה והמורחבת הוקמה שכונת גילה. השכונה ממוקמת על גב הרכס הדרומי הגבוה ביותר של מרחב ירושלים ואת השכונה תוחמים מדרום היישוב בית ג'אלה ומצפון הכפר בית-צפפא המהווה כיום חלק מירושלים המורחבת. השכונה "מוצגת כחלק בלתי נפרד מירושלים וטשטוש מיקומה האמיתי של גילה… מושג לא רק באמצעות תכנון ועיצוב, אלא גם באמצעות המערכת המוניציפלית הרואה בגילה רובע או שכונה" (קליש, 2006: 233).

מתכנני השכונה מטעם משרד השיכון ראו במיקומה שיחזור גבולה ההיסטורי של העיר מכיוון ש"רכס זה מהווה תיחום מובהק מתחילת בינויה של ירושלים" (משרד השיכון, 1973: 153) ו"אופי השטח מכתיב בבירור את צורת הבינוי הרצויה שלך הרובע: תפיסת גב ההר בבנייה רציפה שתיצור את ה'חומה' הסוגרת על העיר כלפי חוץ וכעין יציע של אמפיתיאטרון כלפי ירושלים" (שם: 253). 

האינתיפדה השנייה שהחלה באוקטובר 2000 שבמסגרתה בוצע ירי מבית ג'אלה כלפי שכונת גילה חשפה את הבעייתיות של מיקום השכונה – התושבים הקימו עמותה בשם "קו התפר" ודרשו "להביא בחזרה את הביטחון לשכונה" (קליש, 2006: 233) –  ובכך קבעו את מיקומה האמיתי של השכונה כשכונת קצה ולא לכאורה "מרחב ביניים" בין אזורים יהודיים. הלחץ הממושך של דייריי השכונה הוליך, בסופו של דבר, לתהליך של מיגון שבו מוגנו מבני הציבור באמצעות קירות מגן ומוגנו הפתחים בדירות הפונות כלפי בית ג'אלה הפלסטינית. לאחרונה פורקה החומה (ראו כאן).

הערות:

[1] את השיר "אי שם בבקעה" כתב נח ורשואר.

[2] נתוני ייסוד ואזרוח היאחזויות הנח"ל בבקעת הירדן נסמכים על אתר האינטרנט של המועצה האזורית בקעת הירדן: http:/www.jordenvalley.org.il.

[3] לדוגמה שם היישוב ארגמן ניתן לזכרם של מח"ט הבקעה אריק רגב וקצין המבצעים של החטיבה, גדי מנלה, שנהרגו באותה שנה בשעת מרדף אחר מחבלים.  ראו אתר האינטרנט של עמותת מורשת גנדי (מור"ג): http:/www.gandi.org.il.

מקורות:

אדמוני, י. (1992), עשור של שיקול דעת – ההתיישבות מעבר לקו הירוק 1967 – 1977, רמת אפעל.

אורן, א. (27.7.2007), "ושוב ויתרתי. אלא מה", הארץ, השבוע, ע' 6.

אזולאי, א. (2007), האמנה האזרחית של הצילום, הוצאת רסלינג.

אלדר, ע. זרטל, ע. (2004), אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967 – 2004, כנרת, זמורה-ביתן, דביר.

משרד השיכון (1973), ישראל בונה, ירושלים.

קליש, ר. (2006), "העיר הישראלית: המקום של היומיום והלאום", בתוך: יעקובי, ח. ופנסטר, ט., עיר ישראלית או עיר בישראל? שאלות של זהות, משמעות ויחסי כוחות, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמודים: 216 – 244.

שיף, ז. (1.6.2007), "שיחות מפתיעות", הארץ, השבוע, ע' 1.

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

תגובות

  • צביקה ארצי  On 2 בדצמבר 2011 at 10:40 AM

    אין התנחלויות חוקיות.
    ממשלות ישראל לא ספחו שטחים עליהם התירו הקמת "התנחלויות". מה שיש כאן הוא הפקרות שלטונית עליה יש להענש. העונש כפי שטבע הנביא אליהו הוא נהרות של דם. התשלום שגבה ממי ש"פָּסַח עַל שְׁתֵי הַסְעִפִּים".
    האם אנחנו נדונו לאותו הגמול?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: