מלחמת ששת הימים, שהחלה ב-5 ביוני 1967, הייתה קו פרשת מים ששינתה את מפת המזרח התיכון ושרטטה מחדש את גבולות המדינה. לאחר 1967, בעקבות המלחמה – כיבוש רמת הגולן, יהודה ושומרון, רצועת עזה וחצי האי סיני [1] – נפתח מחדש אזור הספר החיצוני:
אזור הלִבה של המולדת המיתולוגית נפתח אט-אט בפני ההתיישבות, כלומר התרחבות פוטנציאלית של טריטוריית המדינה וגבולותיה, לא רק מבחינת שליטה כוחנית (שהרי מסיבות פוליטיות, ובעיקר דמוגרפיות, לא היה ניתן לספחו באורח פורמאלי), אלא בעיקר מבחינה קוגניטיבית.
[…]
בעקבות תוצאות מלחמת 1967 והתמשכות הכיבוש בחלק מן השטחים, נפתח מחדש הספר ההתיישבותי, חודש תהליך הקולוניזציה וגבולותיה הגיאו-פוליטיים של המדינה הישראלית טושטשו-מחדש באמצעות השילוב בין שליטה צבאית כוחנית והתיישבות בגדה המערבית, ברצועת עזה וברמה הסורית. (קימרלינג, 2004: 163, 170)
נוצרו תנאים חדשים, מציאות שונה, במשוואה ריבונות מול טריטוריאליות, שהציב ארלוזורוב ב-1932. המדינה כבסיס אסטרטגי התקדמות אפשרית בעתיד על העבר. עתה ניתן לשנות את המשוואה: הנבואה התגשמה ונכונה לנו הזדמנות פז לפעול ברוח ארלוזורוב.
ובספר יש לנהוג כמו בספר:
תחושת הגבולות הפרוצים והמאוימים לאחר מלחמת יום הכיפורים היתה חזקה וטורדת, ואמנים אחדים אף התייחסו לנושא בעבודות הרלוונטיות גם לעבודתו של דרוקס. [2] יהושע נוישטיין, למשל, יצר באותה שנה את שטח חיוני – סדרת תצלומים מרמת-הגולן, המראים סימון טריטוריה על-ידי כלב באמצעות השתנה. נוישטיין צילם את הכלב המסמן נקודות אסטרטגיות (מנקודת מבטו הכלבית), לצד דיוקנו העצמי ושלט הנושא את הכיתוב האירוני "שטח חיוני". (בר אור, 2007: 105) [3]
חלפו למעלה מ-44 שנה ממלחמת ששת הימים שהתחוללה ביוני 1967 וקצת יותר מרבע מיליון יהודים חיים בתחומי יהודה ושומרון, רובם הגדול בריכוזים עירוניים. מנתוני משרד הפנים עולה כי בסוף 2006 עמד מספר המתנחלים באזורי שומרון ויהודה על 275,156 נפש. ערך זה מהווה עלייה של 5.4% לעומת שנת 2005, פי שניים ויותר משיעור הגידול הממוצע של האוכלוסייה היהודית במדינת ישראל. עם זאת מהווים היהודים פחות מעשרה אחוזים מן האוכלוסייה הפלסטינית שחיה בשטחים ופחות מחמישה אחוזים מכלל האוכלוסייה היהודית בישראל.
התחלת ההתיישבות בשטחים שנכבשו הייתה כהתרפקות נוסטלגית. באייר תש"ח, ערב ההכרזה על מדינת ישראל, נפל קיבוץ כפר-עציון בידי הצבא הירדני, לאחר שהתקיים חמש שנים בלבד במיקומו המבודד בצפון הרי יהודה.
תיאור העלייה המחודשת להקמת כפר-עציון, שני עשורים לאחר נפילת היישוב, כפי שמתארים אלדר וזרטל (2004: 13) הינו ציורי – כמו מתוך חלום:
ב-27 בספטמבר 1967, ימים אחדים לפני ראש השנה, עשתה שיירה קטנה של כלי רכב את דרכה מן היישוב נחלים אל גוש עציון, ואיש צעיר ונאה בעל עיניים בורקות נהג בה. בערבו של אותו יום נתקעה היתד הראשונה של כפר עציון ושל ההתנחלות היהודית בשטחים שכבשה ישראל במלחמת ששת הימים ביוני 1967, צעד קטן של המתנחל הראשון חנן פורת במסע ענק שהוא וחבריו סחפו אל תוכו את החברה הישראלית כולה. דרכם של סיפורים מהפכי-היסטוריה שכאלה, שהם מגששים ומחפשים לעצמם התחלות מיתולוגיות.
הלחץ שהפעילו חנן פורת וחבריו – אנשי גוש-עציון – על ממשלת לוי אשכול היה כביר. הם ביקשו להתיר להם להחזיר את "עטרת גוש עציון ליושנה" (שם, 21). הגרעין מוכן לעלייה על הקרקע – כך אמרו. לימים סיפר פורת כי כל הציוד הנחוץ לעלייה הועמס זה מכבר על משאית שחנתה במושב נחלים. חזרה לימי חומה ומגדל. לבסוף נתן אשכול המוחלש את ההיתר המיוחל. דיין, אלון ושרי המפד"ל – תמכו. בחצי חיוך פלט ואמר אשכול: "מדובר בהיאחזות, אבל אני יודע שבמשך הזמן הופכים גדיים לתיישים." (אדמוני, 1992: 51).
כך החליטה ממשלת ישראל, בלא שתקיים ולו דיון עקרוני אחד בסוגיית ההתיישבות היהודית – ההתנחלות – בשטחים שנכבשו במלחמת ששת הימים בכלל, ועל ההתנחלות הראשונה ביהודה ובשומרון בפרט. מסקנות וועדת וינוגרד, שהוקמה לבחינת מהלכי מלחמת לבנון השנייה, ארבעים שנה לאחר מכן, לא חידשו לנו דבר וחצי דבר באשר לתהליך קבלת ההחלטות בדרגים הבכירים ביותר של מקבלי ההחלטות במדינתנו.
שנה לאחר העלייה לקרקע של אנשי גוש עציון הגיע זמן חברון. יגאל אלון – אז שר העבודה בממשלת לוי אשכול – היה הכוח המניע, יותר משרי המפד"ל:
בסוף ספטמבר 1968, חצי שנה אחרי שהדרג המדיני התיר לקומץ מתנחלים לחגוג את ליל הסדר בחברון, החליטה ועדת שרים לענייני חברון וגוש עציון על הקמת שכונה יהודית בלב העיר חברון. הוועדה קבעה גם כי יש לבדוק את האפשרויות לנצל חלקות קרקע אחרות בחברון הנמצאות בבעלות יהודית. מכאן ואילך הדרך נסללה להתיישבות מוכרת בחברון. המתנחלים קיבלו היתר להקים מפעלים קטנים, ישיבה ויחידות דיור בבנייה קשיחה במתחם הממשל. הקיוסק במבואות מערת המכפלה התפתח והיה למסעדה, ולצדה גלריה וחנות למזכרות ולתשמישי קדושה. בשטח החל להתעצב דפוס היחסים העוינים, האלימים, עם התושבים המקומיים, ודגם התגובה הישראלית. "תג המחיר".
[…]
ב-10 בדצמבר 1968, הגיש אלון לוועדת השרים לענייני חברון הצעת החלתה שמשמעותה הייתה ויתור על התיישבות יהודית בתוך חברון וניסיון לאמץ את דגם נצרת. בעקבות הצעתו של אלון, החליטה ועדת השרים לאתר שטח שיוכל להתאים לשכונה יהודית נבדלת מצפון-מזרח לעיר חברון או מדרום-מזרח לה, ובמרחק סביר ממנה. (אלדר וזרטל, 2004: 40-38)
בסופו של התהליך, ולאחר מאבק ממושך (שום דבר אינו אישי בפוליטיקה…) בין אלון לדיין על מיקומה של הקריה היהודית בחברון, אישרה הכנסת ב-25 במרס 1970 את החלטת הממשלה לקומם את קרית-ארבע בחברון. שבו ימים של חומה ומגדל:
התפיסה הציונית הישנה והמוכחת, שימיה כימי "חומה ומגדל" משנות ה-30 במאה שעברה, של הקמת יישובי-שליטה יהודיים – כמעין מוצבי תצפית נישאים, מוגני גדרות וחומות, בלב אוכלוסייה ערבית – הועתקה עתה אל ההקשר החברוני. ואולם בשטח הצביעו העובדות על מציאות שונה: ההתנחלות הגדולה הראשונה בשטחים לא משכה את האלפים שציפו להם, על אף האקלים הנפלא, הדיור הזול, ומצוות השליחות הדתית והלאומית. פחות מחמש שנים אחרי כניסתם של המשתכנים הראשונים של קרית ארבע לדירות בבתי המידות המצופים אבן חברונית, התברר כי החזון היה גדול על המציאות. עם ישראל, לרבות יהודים המאמינים במצוות יישוב הארץ כולה, לא נהר בהמוניו. הממשלה עמדה בדיבורה ובנתה עיר מבצר במדבר, והדירות נותרו ריקות. מתוך 887 הדירות שנבנו בקריה עד סוף 1977, 400 בלבד, פחות ממחצית, היו מאוכלסות. הקהילה המצומצמת והמבודדת הסתגרה יותר ויותר בתוך עצמה. קרית ארבע נהפכה לעיירת פיתוח קשת יום ונרגנת. (שם, 47)
בגוש-עציון התיישבו אלה שפונו משם ב-1948 וצאצאיהם. הרב לוינגר הוביל את מתנחלי חברון שלימים גם חדרו/חזרו לתוך מה שהיה ב-1929 היישוב היהודי בחברון. את העלייה לעפרה כבר הוביל גוש אמונים. לא עוד יחידים חדורי אמונה משיחית אלא תנועה פוליטית, לכול דבר ועניין, גייסותיו של הרב קוק (הבן). הקמת התנחלות עפרה ב-1975 הייתה פריצת הדרך האמיתית להתיישבות בלב האוכלוסייה הפלסטינית. זה היה מפעל הדגל של גוש אמונים. בין לבין היו ניסיונות להתנחל בסבסטיה, בשילה, במעלה אדומים ובמקומות נוספים.
פליטת פה של חברת הכנסת גאולה כהן הובילה את עיתון הארץ לחשיפת סיפור הקמתו של היישוב עפרה: "נקודת התנחלות קבע של גוש אמונים קיימת מזה חודש וחצי צפונית-מזרחית לרמאללה, בלי אישור הממשלה ואף בלי שהדבר יובא לדיון במוסדות מוסמכים כלשהם," כך כתברן כסלוב-4 ביוני 1975 (שם, 59). יוסי שריד היה מופתע והמום:
חבר הכנסת מטעם העבודה, יוסי שריד, עדיין תמים למדי כמו כולם בענייני המתנחלים, לא האמין למראה עיניו בביקור שערך ב"מחנה העבודה" הסמוי למחצה. "קשה להבין כיצד קמה התנחלות לכל דבר, בלי החלטת ממשלה," אמר שריד. בעקבות שאילתא שהגיש, הגיעה לעפרה ועדת החוץ והביטחון של הכנסת, שנתנה למקום בעצם ביקורה גושפנקה נוספת. וכך נכתב בעלון גוש אמונים שנשא את השם "עפרה – גדר שהקימה יישוב" [4]: "אנשיה התרשמו והתפעלו ממראה עיניהם. ח"כ תלמי ממפ"ם אף אמר: איפה משיגים נוער כזה היום? הוועדה הקפיאה את טיפולה בנושא." (שם, 60).
חבר הכנסת הצעיר של השמאל הציוני נדהם, ואילו ההתנחלות שנולדה מתוך גדר יצאה לדרך והוסיפה להתפתח.
תיאור זה של הקמת עפרה מוביל את אלדר וזרטל למסקנה הברורה, הבלתי נמנעת והמתבקשת אליבא האירוע – עפרה היא שחזור ימי "חומה ומגדל". ובלשונם:
הקמת עפרה היתה, אם כן. תרגיל מושלם נוסח "חומה ומגדל" – שחזור של דגם פעולה שדווקא אנשי תנועת העבודה העלו אותו על נס כמה עשורים קודם כמופת למימוש הזכות על הארץ. כאשר התעוררו במערכת הפוליטית להרהר בטיבו של "מחנה העבודה" שהוקם בלב אזור מיושב פלסטינים, כבר התגוררו במקום חמישים משפחות על כל אשר להן. מאחז עפרה חשף את הכוונות האמיתיות של גוש אמונים, כלומר – התיישבות בכל מקום, דווקא במקומות אסטרטגיים בלב אוכלוסייה פלסטינית, ולא בהכרח רק באתרי קודש וזיכרון. (שם, 60)
מראי מקום:
[1] ארגוני השמאל והרבים/פלסטינים המסתייגים מ"יהודה ושומרון" ומעדיפים את המינוחים כדוגמת "הגדה המערבית" או "השטחים הכבושים" או "השטחים המחוזקים".
[2] הכוונה לעבודתו של האמן מיכאל דרוקס: "טריטוריה – מרחב מחיה" (1977).
[3] ההדגשה במקור המצוטט.
[4] ההדגשה של כותב שורות אלה.
מקורות:
אדמוני, י. (1992), עשור של שיקול דעת – ההתיישבות מעבר לקו הירוק 1967 – 1977, רמת אפעל.
אלדר, עקיבא זרטל, עדית (2004), אדוני הארץ: המתנחלים ומדינת ישראל 1967 – 2004, כנרת, זמורה-ביתן, דביר.
בר אור, גליה (2007), מיכאל דרוקס: מסעות בדרוקסלנד, משכן לאמנות, עין-חרוד.
קימרלינג, ברוך (2004), מהגרים, מתיישבים, ילידים, סדרת עלמא, עם עובד.
משה הרפז 
תגובות
אכן מלחמת ששת הימים היא זאת ששינתה את פני מפת המזרח התיכון