כאמור, אחד הכלים שהופעלו למניעת חדירה והסתננות למדינה היה ייסודם והקמתם של יישובים חדשים, לאורך הגבולות שנתקבעו ובאזורי הספר הפנימי. בארבע השנים הראשונות לקום המדינה הוקמו מעל ל-350 יישובים חדשים – מרביתם מושבי עובדים. מינואר 1949 הוחל בהקמתם של 10 עד 15 יישובים חדשים מדי חודש. הוקמו, לפי ארנון סופר (1982: 72-71), בין 1948 ל-1954, 90 קיבוצים ומושבים שתופיים ומעל 200 מושבי עובדים. היישובים הוקמו במספר אזורים: בגבול לבנון כ-25, בגבול סוריה שבאצבע הגליל כ-10, בעמק יזרעאל כ-10, בשרון המזרחי כ-50, בפרוזדור ירושלים כ-30 ובגבול עם רצועת-עזה כ-10. כן הוקמו בתחומי הספר הפנימי – משפלת יהודה ועד לצפון הנגב – כ-80 יישובים.
כלי זה הופעל על סמך תוצאות מלחמת הקוממיות שהוכיחה את הנחיצות ביישובי הגבול. מרבית יישובי הגבול – רובם קיבוצים – הוכיחו יכולת עמידה מול צבאות הפלישה הערביים ורק מיעוט ניטש.
בן-גוריון תבע מהיישובים:
כל משק הנמצא במצור חייב לדעת שבלי פקודה מגבוה בל יעזוב שום איש חי את משקו! תביעה כזו מחייבת לא רק את הנתבעים אלא גם את התובעים, ורק עם התובע ממלא את כל חובתו – יכול הוא לדרוש מהנתבעים למלא חובתם הם. והתובעים יעשו כל מה שביכולתם למען יוכלו לתבוע את הדבר. (אורן, 1982: 31) [1]
מכיוון שנהיר היה לפרנסי המדינה הצעירה שסיבוב שני של מלחמה עם שכנותיה הערביות בלתי-נמנע ורק המועד טרם נקבע, נתפש רעיון יישוב הגבולות כמרכיב חיוני בהגנתה. כללי המשחק המדיני-ביטחוני היו ברורים: שטח קרקע בו יהיו יישובים ישראליים יהיה, ללא עוררין, שטח טריטוריאלי ישראלי. מעבר ליישובים ואדמתם – ישתרע הגבול.
מוריס (1997: 135) מצטט את דברי הרמטכ"ל דאז, רב-אלוף יגאל ידין, שנכתבו ונאמרו באביב 1950: "ברור כי עצם נוכחותן של נקודות עבריות תפחית את ממדי ההסתננות". כדוגמה למדיניות זו ניתן לראות בהתיישבות היהודית בשפלת יהודה. בשנים 1955 – 1956 הוקמו בחבל לכיש 27 יישובים חדשים. מטרת ההקמה, לפי האחראי לתכנון, רענן וייץ, הייתה: "לחסום את הגבולות ולבלום את ההסתננות" (שם).
המדינה ניסתה לעודד את ההתיישבות ביישובי הגבול והספר וזאת על-ידי מבצעים שונים. מבצע "חומה" לבניית ביצורים באזורי הספר היה מבצע שהתנדבו אליו מעל ל-100 אלף אזרחים מתנדבים שבאו מן הערים והיישובים הוותיקים לביצור הספר. ממדי ההתגייסות היו מרשימים אולם המבצע נותר חד-פעמי. הקמת של"ח – שירות לאומי חלוצי – נועדה להמריץ בני-נוער מקרב האוכלוסייה המבוססת להגיע אל יישובי העולים החדשים שבספר. גם מבצע זה נכשל.
אך לא רק הנושא הביטחוני שימש כמניע וזרז להקמת יישובי גבול וספר אלא גם ראיית התכנון הלאומי – תכנית המתאר הראשונה של ישראל שהוכנה בשנת 1951 על-ידי האדריכל אריה שרון, ראש אגף התכנון דאז – שאפה לפיזור האוכלוסייה היהודית ובניית מדרג יישובים במתכונת דגמים גיאוגרפיים של מערכות יישובים מדרגיות ותיאוריות של מקומות מרכזיים מבית מדרשם של קריסטלר (Christaler), לוש (Losch) ואחרים.
היישובים החדשים, שכאמור ברובם מושבי עובדים, הוקמו בתצורה פיזית מסוימת כך שתתאפשר הגנתם בצורה יעילה. לפיכך נבנו יישובים קטנים וקומפקטיים – בנייה במתכונת צפופה בדומה לכפרים הערביים המסורתיים. בין השאר על-מנת למזער מרחקים בין מבנים ואת שטח הקרקע הכללי הנדרש לגידור ולשמירה. "המבנה המעגלי המרוכז גם העניק למתיישבים תחושת ביטחון" (מוריס, 1997: 136).
אך לא רק יישוביים חדשים. גם שכונות מגורים עירוניות שימשו לאותה מטרה של יצירת חומת מגן. בירושלים המערבית, לדוגמה, שימשו שיכונים כ"שכונת ספר" (אפרת, 2005: 242).
בבנייה הישראלית בשנות ה-50 (של המאה ה-20) היווה השיכון נדבך מרכזי:
המונח "שיכון" – הטומן בחובו את תמצית האידיאולוגיה הממלכתית, הגאווה הטכנוקרטית, המחויבות החברתית, הביקורת המקצועית והעלבון הציבורי. שנקשרו במפעל להענקת דיור קבע בסיסי למאות אלפי "עולים" ו"ותיקים" בשנות המדינה הראשונות – הוא קודם כל שמה של חברה לשיכון עובדים מיסודה של ההסתדרות: חברת "שיכון" שפעלה בתחום הבנייה החל בשנת 1928. ב"שיכון" התגבשו התקדימים האדריכליים שעיצבו-מחדש את נופי הארץ, קבעו את המראה הישראלי הגנרי, השפיעו באורח מכריע על תרבות התכנון, הבנייה והדיור הלאומיים, וסימלו את תהפוכות הפוליטיקה המקומית. (שם: 955)
בירושלים, מול הגבול הירדני והלגיון הערבי נבנו במהירות מבני "רכבת", שיכונים טוריים ארוכים ואפורים, ביטחוניים, שהפכו לחומת דירות במטרה לחסום פיזית ולחצוץ את שדה הראייה ויכולת התצפית של הלגיון הערבי. לעתים נבנו השיכונים בטווח מטרים ספורים מעמדות הצבא הירדני. התפישה ששררה אז טענה לחשיבות ביטחונית שיש למבנים אזרחיים.
כה בהול ודחוף היה מעשה הבנייה בירושלים עד שפרנסי העיר אישרו הקמת השיכונים מבטון ולא מאבן ירושלמית כפי שנקבע עוד בימי ם הראשונים של המנדט הבריטי (על-ידי רולנד סטורס – המושל הראשון) כחובה ארכיטקטונית לשמר את אופייה הייחודי של ירושלים. נבנו גושי בטון שאוכלסו במשפחות גדולות, ברוכות ילדים, שזה עתה עלו ארצה. הדיירים היו ברובם מזרחיים. הדירות היו מזעריות עם חלונות קטנים כאילו היו אלה חרכי ירי בחומת עיר עתיקה. כך הפכו הדיירים, העולים החדשים, לחומה אנושית. עובדה זו בלטה כמובן בירושלים – רוממה, מוסררה, שמואל הנביא, ממילא, תלפיות, קטמונים. חלק גדול מהשכונות הללו מוכר כשיכוני רכבת מכוערים ומוזנחים. השכונות החדשות גוננו על הוותיקות.
הקטמונים, א עד ח, הוקמו דרום-מערב לשכונת קטמון הישנה. כינו אותם בשם "בתי התותח של גולדה" על שמו של הכלי דמוי התותח שיצק בית מבטון בתוך יום ועל שם גולדה מאיר שהייתה אז שרת השיכון. הבניינים היו בני שתי קומות וצפיפותם הנמוכה הוסברה בשל מיקומם הרגיש – סמוכים לקו הגבול ומול הכפר הערבי בית-צפפא. מול גבעת התחמושת הוקמה בקו התפר שכונת שמואל הנביא.
שכונת שמואל הנביא. בשכונה זאת, שלא כבקטמונים, הוקמו מבני רכבת גדולים וגבוהים. חלק מהגגות אף שימשו עמדות ירי של צה"ל.
אל מול גבעת התחמושת:
מקור: משה מילנר (לע"מ)
כאמור, העלייה הייתה הבעיה וגם הפתרון:
המשימה הלאומית הדחופה שהוצגה בפני שרון וצוות מתכנניו היתה אספקת פתרונות דיור ארעיים לעולים החדשים ויישוב אזורי הספר של המדינה, כדי לייצב את גבולות 1948 ולמנוע ויתורים טריטוריאליים ושיבה של פליטי המלחמה. פתרונה נמצא בהקמת רשת של מחנות, מעברות, ישובי משלט, כפרי עבודה, מושבי עולים וקיבוצים חדשים, וכן באכלוסם של עולים בשכונות ובכפרים ערביים נטושים. (שם: 993)
ומי הם כל אלה שהתיישבו ואיישו את אותם יישובים חדשים שהוקמו במרחבי הספר ולאורך הגבולות? מהקמת המדינה נקבע שיש הכרח בהרכבת שלשלת יישובים שתקיף את שטחה: "לא חומת אבנים פונקציונלית, אלא חומה חיה של מתיישבים-לוחמים שיגנו על ביתם הפרטי והלאומי" (קמפ, 2003: 60). [2]
הייתה זו אוכלוסיית העולים החדשים, הפליטים החלשים, שמרביתם מארצות אפריקה ואסיה המאופיינות בתרבות אסלאמית, שלימים כונו "מזרחיים". הם שהיוו "חומה אורגנית". העולים הללו, ברובם מחוסרי השכלה וידע רלוונטיים לתכלית יישובם ובעלי מנטליות שונה מעמיתיהם הצברים, היו רחוקים מרוח החלוציות, מהחינוך הרעיוני ומהנחישות שאפיינו את האוכלוסייה הקיבוצית. הללו נשלחו בתחילה למעברות ולמבנים שננטשו ולאחר מכן לאייש את המושבים ועיירות הפיתוח. האומנם שימשו העולים "בשר תותחים"? [3]
אברהם איכר, ראש מדור הביטחון של מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית, שהוקם זה מקרוב, דיווח כי ישובי העולים החדשים נתונים במצב קשה. שומרים מועסקי-צה"ל ("מוחזקים") אינם יעילים; הצבא מספק ליישובי קו החזית רק מינימום של כלי-נשק קלים; המשטרה אינה עושה דבר. רוב המתיישבים אינם מאומנים בהפעלת נשק והנשק עצמו מוזנח. "עם לילה נפסקת התנועה בין הנקודות והכל מסתגר בתוכה", כתב איכר ביומנו באוקטובר 1950. (מוריס, 1997: 49)
אחת התוצאות שנכרו בשטח הייתה נטישת יישובי הספר על-ידי משפחות העולים החדשים:
במושבי העולים התעוררו בעיות חברתיות וכלכליות קשות. כ-30% מהעולים עזבו את כפריהם במהלך העשור הראשון ליישובם. היו מקרים שבהם ננטשו כפרים שלמים, והסוכנות נאלצה לאכלסם פעמיים ושלוש עד שהתגבשה בהם אוכלוסייה יציבה. העולים סבלו מהעדר הכשרה חקלאית, ממחסור בציוד חקלאי מתקדם ובמפעילי מכונות, מקשיי ארגון וניהול, מבעיות ביטחון, מחוסר היכרות עם דרכי השיווק השיתופי, ומבעיות קשות בתחום החינוך. (אפרת, 2005: 687).
במחוז הנגב עמדו באביב 1954 "מאות" בתים ריקים במושבי הספר. למרבה הפרדוקס, יישוב שניטש חלקית נעשה מייד מושך פחות בעיני מועמדי התיישבות חדשים – חרף זמינותם של מגורים פנויים – בעיקר נוכח הצפי לאילוצי שמירה חריגים. (מוריס, 1997: 125)
נטישת יישובי ספר על-ידי משפחות העולים החדשים היתה, לפחות במידה מסוימת, רכיב בתופעה כללית זאת. לפחות 1,000 משפחות של עולים חדשים נטשו מושבי ספר בגליל, ב"פרוזדור" ובדרום במרוצת ארבעת-חמשת החודשים האחרונים של 1951. אין נתונים זמינים לשנת 1952, אך בתקופה שבין 1 באפריל ו-30 באוקטובר 1953 נטשו כ-850 משפחות עולים חדשים (כארבעה אחוזים מקרב 18,000 משפחות העולים החדשים בישובים החקלאיים הלא-קיבוציים – מושבים ו"כפרי עבודה") – כמעט כולם יישובי ספר. ארבעה אחוזים נוספים נטשו בתקופה שבין 1 בנובמבר 1953 ו-30 במרס 1954. אחר-כך פחת מספר הנוטשים באורח ניכר: בין 1 באפריל 1954 ו-30 באוקטובר 1954 היה שיעור הנוטשים 2.6 אחוזים ובתקופה שבין 1 באוקטובר 1954 ו-1 באפריל 1955 – 2.8 אחוזים. נחשולינטישה התרחשו במחצית השניה של 1951 ובחורף 1952 – 1953. חודשי החורף היו מעיקים במיוחד, חלקית בשל תנאי המגורים הגרועים. (שם, 126)
הערות:
[1] אלחנן אורן מצטט מתוך: דוד בן-גוריון (1950: 150 – 151), בהילחם עם, תל-אביב.
[2] ההדגשות הן של מחבר שורות אלה.
[3] "חומה אורגנית", "קיר ביטחוני", "חומת פלדה" (קמפ, 2003: 60 – 63) ו"אזרחים אבני גבול" (אפרת, 2005: 240) הם תוצרי רטוריקת השיח שהייתה נהוגה בתקופה הנדונה.
מקורות המידע:
אפרת, צ. (2005), הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות 1948>1973, מוזיאון תל-אביב לאמנות.
אורן, א. (1982), "ההתיישבות כתשתית לעצמאות 1878 – 1949", סקירה חודשית, כרך 29, חוברת 3 – 4, ע': 12 – 33.
מוריס, ב. (1997), מלחמות הגבול של ישראל, 1949 – 1956, ספרית אפקים, עם עובד.
סופר, א. (1982), "מגמות בהתיישבות בשנים 1949 – 1981", סקירה חודשית, כרך 29, חוברת 3 – 4, ע': 68 – 77.
קמפ, א. (2003), "הגבול כפני יאנוס: מרחב ותודעה לאומית בישראל", בתוך: שנהב, י. (עורך), מרחב, אדמה, בית, מכון ון ליר בירושלים, הוצאת הקיבוץ המאוחד, ע': 52 – 83.
משה הרפז 
תגובות
האמנם בשר תותחים?
ודאי שלא. אין לי ספק שלא שלחו אותם על מנת למות.
הייתה כוונה תכנונית לפיזור אוכלוסין ולהגנת גבולות המדינה. ישבו המתכננים וקבעו פריסה. ישובים קומפקטיים שקל לגדר ויהיה קל לתושביהם להתגונן. מאין יבוא האנשים? זו כבר לא בעיה של המתכננים האלה. זה כבר שייך למשהו אחר. זה כבר שייך לתחום הטיפול בההבאת יהודים ארצה. אחת שבאו מה יותר טבעי מלשכן אותם באותם מקומות ישוב מתוכננים לתפארת הגנת המדינה. אין להם מוטיבציה ציונית? לא נורא. נסיע אותם במשאיות במהלך הלילה ונפרוק אותם עם שחר. ממילא אין להם אף אחד בארץ אז לא תהיה להם ברירה וישתכנו.
הם בעלי מנטליות שונה? אין בעיה. הם שם רחוק מהעין.
כך לא פרצה המלחמה אליה התכוננו. פרצו מלחמות אחרות בהן הם לא לקחו חלק בתוך ישוביהם. ברבות השנים הם נשתכחו ונזנחו. כאשר התחילו להתמרמר דכאו אותם פיזית והשפילו אותם מנטלית. החל בפרימיטביים וכלה בסתם לא נחמדים. במקום להתמודד עם נסיבות הגעתם למצב סוציואוקונומי נמוך העדיפו להתעלם מהבעיה ולהתייחס אליהם כאל ילידים חסרי בינה שניתן לקנות אותם תמורת חרוזים ושאר מיני מקסמי מילים.
בשר תותחים לא. אזרחים סוג ב כן.