חומה ומגדל 6 – התבצרות מעל לכול

במלחמת הקוממיות הוכח כי ליישובים קיימת חשיבות ביטחונית-צבאית-אסטרטגית עליונה.  יישובי הגבול והספר, רובם ככולם קיבוצים, היו מוגנים באמצעות עמדות מבוצרות, מקלטים, חפירות, גדרות תיל היקפיות ואף היו כאלה שרצועות של מיקוש סבבו אותם. "למעשה היה כל יישוב מצודה קטנה" (מוריס, 2003: 187). עם הכניסה למלחמת הקוממיות כבר היה דגם ביצורי מוסכם של יישוב עברי:

הדגם הלך ונקבע, ואושר בתכניתה הרשמית של "ההגנה" ב-1947. בעיקרו של דבר, זו עדיין היתה תולדה של הניסיון שנצבר במלחמת הבורים: שכבות-שכבות של עמדות המוקפות לוחות-פח, שקי חול ואבני חצץ, וסביבן גדרות תיל. כעת, לרוב היה מדובר לפחות בשלוש רצועות שונות של גדר תיל המסמנת עומקים שונים של קווי הגנה. קודם כל הגדר הראשונה – הגדר שהוקמה עם הקמת היישוב ממש (בדרך כלל שתי רצועות של לוחות פח וגדר תיל: השימוש ברצועה כפולה היה סטנדרטי בגידור צבאי בן הזמן, ונועד ליצור חלל שבתוכו מעוכב האויב ונורה). לאחר מכן גדר שנייה – שני שיפועים של מוטות ברזל המכוסים קונצרטינות של גדר תיל מכל עבר. הגדר הזאת נמתחה בצורה של "כוכב" שהקיף את היישוב, כאשר בכל קדקוד של הכוכב הוצבה עמדה שהיתה מכוסה בשקי חול וכד' (העמדות הללו חלשו על החלל שבין גדר לגדר). מעבר לזה ניצבה גדר שלישית, שהורכבה שוב משתי שכבות, כאשר הפעם הגדר החיצונית היתה נמוכה ביחס (בסך הכל כשמונים סנטימטר) וכל כוונתה היתה למנוע חדירת בעלי חיים, ואילו הגדר הפנימית נבנתה כמעין רשת-שמיכה הפרושה לרוחב –14 מטררוחבה –  שנועדה לעכב את הפורץ פנימה עיכוב מקסימלי.  בתוך רוחב הרשת הזאת, ועמוק יותר פנימה בין הגדר השנייה לשלישית, הונחו מוקשים. זו, למעשה, היתה הסיבה הקמת הגדר החיצונית ביותר, הנמוכה, כדי למנוע חדירת בעלי חיים – כדי שלא יפעילו בטרם עת את המוקשים שבשדות המוקשים.  (נץ, 2006: 103)

ראוי לציין כי מתכנני ההגנה של מלחמת הקוממיות, כמו שמורגלים מתכננים צבאיים מאז ומתמיד, ראו את המלחמה הבאה דרך משקפי העבר. ביצורי היישובים נועדו לבלום כנופיות רכובות על סוסים – כבימי המרד הערבי הגדול שהתרחש עשור קודם לכן – אך לא כוחות ממוכנים או משוריינים. הגדר אינה יכולה לטנק. ואכן כפר-דרום, ניצנים ומשואות-יצחק לא עמדו בפני טורי המשוריינים של צבא הפלישה המצרי.

ההגנה המרחבית – מושג ארכאי הקיים גם בימים אלה בצה"ל – שימשה כדרך פעולה נוספת לעמעום הגבול. במסגרתה נעשה שימוש ביישובים אזרחיים הממוקמים בצמוד או בסמיכות לגבול ו/או באמצעות יישובים צבאיים למחצה כדוגמת היאחזויות הנח"ל על-מנת לפקח על הגבול ולייצור ריבונות צבאית מסביב ליישובים. מתיישבים בעלי עבר צבאי גויסו כמשמר אזרחי, בתחילה ללא תשלום ובהמשך שילמה להם המדינה משכורת שמחציתה הגיעה ממשרד האוצר ומחציתה האחרת מכספי הסוכנות היהודית:

בשלהי 1949 ובתחילת 1950 החלו צה"ל והמשטרה להעסיק אזרחים, לרוב יוצאי הגנה/צה"ל, כקבלני-מישנה לחלק ניכר של השמירה השגרתית בכל אחד מיישובי הספר: סיורים סביב הגדרות ההקפיות של יישובים וביצוע מארבים בסביבתם. מא"זים (מפקדי אזורים) מלפני קום המדינה נתמנו מחדש ביישוביהם או הופקדו כאחראים על יישובים חדשים. בכל יישוב נשכרו כעשרה שומרים או יותר, שנקראו "מוחזקים", וכל יחידת בטחון מקומית, שנתארגנה באופן זה, תיאמה את פעילותה עם הפיקוד הצה"לי המקומי (גוש) ופוקחה על-ידו. משכורות המא"זים ו"מוחזקים" שולמו על-ידי משרד האוצר והסוכנות היהודית. בסך הכל היו ב-1950 – 1956 בין 1,000 ל-2,000 מא"זים ו"מוחזקים" ברשימת מקבלי השכר של המדינה. (מוריס, 1997: 118)

הנח"ל – נוער חלוצי לוחם – היה אמור לשרת כחומת פלדה בלתי חדירה של מתיישבים-לוחמים לאורכם של גבולות המדינה. נח"ל עוז שהוקמה ב-1951 הייתה היאחזות הנח"ל הראשונה.

היאחזות נח"ל היא משלט בטחוני באזור גבול והתיישבות חקלאית בעת ובעונה אחת, ישות צבאית-אזרחית המטשטשת את ההבחנה בין קו הגנה לבין שטח מחיה ומבטאת דוקטרינה הגורסת כי עיבוד השדות עד לקווי הנשק ממש הוא ערובה לבטחונה של המדינה. בשנים 1956-1950 הוקמו לא פחות מ-26 היאחזויות  באזורי ספר. בשנתיים שלאחר מכן הוקמו תשע היאחזויות נוספות.  (אפרת, 2005: 241)

בערבו של יום, עברו היאחזויות הנח"ל תהליך אזרוח ומרביתן הפכו ליישובי קבע.

ביטחון. מוריס (1997: 512) מצטט מדברי ראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון, בנאומו בפני הכנסת ב-2 בינואר 1952:

ישוב הגבולות והשטחים הריקים אף הוא תפקיד בטחוני ראשון במעלה.

[…]

מלחמת הקוממיות גילתה מה היה הערך המלחמתי, לא רק הערך הטקטי אלא הערך האסטרטגי, של היישובים סביב ירושלים, בדרום, בגליל ובעמק הירדן.

[…]

מלאך הבטחון עומד עלינו כחרב מתהפכת ומצווה עלינו איכלוס מהיר של אזורי הגבולות והשטחים השוממים.

חלק מיישובי הגבול הוקמו בכוונה על דרכי ונתיבי הסתננות ידועים במטרה לחסום מעברים אלה. היישובים החדשים שתוכננו כמכשול, לאורך הגבולות וקווי שביתת הנשק, בפני חדירות והסתננויות היו מאוימים תדיר: תחילה על-ידי המסתננים ולאחר מכן על-ידי הפידאיון (בערבית – "מקריבי עצמם").

בן-גוריון, מלווה באשכול ודיין, ביקר אצל ראשי ישובי הנגב כבר שנה קודם.  אנשי-שיחו, כולם כאחד כמעט, השמיעו אותן קובלנות על גניבות, המתבצעות חרף הצבת כלבי שמירה, הגדלת יחידות המשמר של היישובים והאימונים הצבאיים הניתנים למתיישבים. צבי זילברשטין מקיבוץ יד-מרדכי אמר, כי "המצרים מנסים לעצור בעד המסתננים, אולם הרעב והשטח הפרוץ קורא להם". נציגי הקיבוץ קראו להקמת יישובים נוספים, גדרות גבול, וכן להנחת שדות מוקשים סביב היישובים. (מוריס, 1997:  49 – 50)

באזורים אחדים, כאצבע הגליל ופרוזדור ירושלים, הוקמו יחידות סיור ממונעות על בסיס קבוע. היחידות הללו נקראו "נודדות" על שמה של יחידת הסיור המיתולוגית של ההגנה שפעלה באמצע שנות ה-30 (של המאה ה-20). הסיורים הממונעים בצוותא עם המארבים והסיורים הרגליים השלימו את מערך ההגנה היישובי. [1]

הקיבוצים היוו את החוליה החזקה בשלשלת היישובים היהודיים. שום קיבוץ לא ניטש.  הקיבוצים הצליחו להתמודד עם החדירות וההסתננויות בצורה סבירה. אולם ביישובי העולים החדשים – מאות מושבים חקלאיים שהוקמו לאורך הגבולות, קווי שביתת הנשק ובאזורי הספר הפנימי – היה המצב שונה.

לוי אשכול, מנהל מחלקת ההתיישבות של הסוכנות היהודית דאז, הביע את דאגתו מכך בסדרה של מכתבים שהופנו לראש הממשלה דאז, דוד בן-גוריון:

העולים הללו, מטבע נדודיהם, תלישותם ורפיונם, הם כעלה נידף, אשר ירעדו בפני כל רוח שאינה מצויה. עוד יעבור זמן רב עד אשר יתרגלו ויתחנכו להיות בוטחים בעצם ומגינים על יישובם.

[…]

כיום הם מופקרים ממש למקריות ונהנים מחוסר העזתם וחוצפתם של המסתננים. אולם אסור לסמוך על נסים אלה. אין בלבנו שקט ואנו חרדים יום ולילה למצבם. (מוריס, 1997: 123)

שיהיו בריאים אנשי בשר התותחים…

הערות:

[1]   במסגרת ארגון ההגנה הוקמה בקיץ 1936, באזור ירושלים, "הפלוגה הנודדת" (ובקצרה – "הנודדת") שמנתה בשיאה מעל ל-70 מגויסים-פעילים. מפקדה הרשמי היהאליהו כהן(בן-חור) וקצין המבצעים היה יצחק לנדוברג (שדה). הפלוגה פורקה בשלהי 1936.

מקורות המידע:

אפרת, צ. (2005), הפרויקט הישראלי: בנייה ואדריכלות 1948>1973, מוזיאון תל-אביב לאמנות.

מוריס, ב. (2003), קרבנות, תולדות הסכסוך הציוני-הערבי 1881 – 2001, ספרית אפקים, עם עובד.

נץ, ר. (2006), "מלופפים, יחד", מטעם, חוברת 5, ע': 95 – 108.

רשימה זאת ראתה אור לראשונה ב-10.10.2011 בפוסט-מגזין "במחשבה שניה".

 

Post a comment or leave a trackback: Trackback URL.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

תמונת גוגל פלוס

אתה מגיב באמצעות חשבון Google+ שלך. לצאת מהמערכת / לשנות )

מתחבר ל-%s

%d בלוגרים אהבו את זה: